ספר האגדה/מעשי חכמים
מַעֲשֵׂי חֲכָמִים.
עריכה1. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שּׁטַח.
עריכהא. (משהרג יַנַּאי המלך את החכמים עיין למעלה פרק ט סעיף כז. ב.) היה העולם משתומם, עד שֶבָּא שמעון בן שטח והחזיר התורה ליָשנה. (קד' מ"ו)
ב. בימי שמעון בן שטח עלו לבית-המקדש שלש מאות נזירים ובקשו להקריב תשע מאות קרבנות שכל נזיר מביא שלשה קרבנות., למאה וחמשים מצא להם ר"ש בן שטח פתח של חרטה, ונפטרו מן הקרבן., למאה וחמשים לא מצא פתח. בא אצל ינאי המלך ואמר לו: שלש מאות נזירים עלו ומבקשים להקריב תשע מאות קרבנות ואין להם, אלא תן אתה מחצה מִשֶּׁלְּךָ ואני מחצה מִשֶּׁלִּי וילכו ויקריבו. נתן ינאי המלך מחצה משלו והקריבו. באו ואמרו לשון-הרע לינאי המלך על ר"ש בן שטח: הֱוֵי יודע, שכל מה שהקריבו משלך הקריבו, ושמעון בן שטח לא נתן משלו כלום. כעס ינאי המלך. שמע ר"ש בן שטח שכעס עליו המלך, נתירא וברח.
לאחר ימים היו בני אדם גדולים של מלכות פרס יושבים וסועדים על שלחן ינאי המלך. אמרו לו: אדוננו המלך, זכורים אנו שהיה כאן זקן אחד והיה אומר לנו דברי תורה. אמר לאשתו, אחותו של ר"ש: שלחי אחריו והביאיהו. אמרה לו: הִשָּׁבַע לי שלא תהא מצערו וּשְלַח לו טבעתך ויבוא. נשבע לה ושלח לו טבעתו ובא.
אמר לו: למה ברחת?
-- שמעתי, שאדוני המלך כוּעס עלי והייתי מתירא שמא תהרגני, וקִיַמתי בעצמי מקרא זה: "חכי כמעט רגע עד יעבור זעם"[1].
אמר לו: למה שחקת בי? א"ל ר"ש: חס ושלום. לא שחקתי בך, אלא אתה מממונך ואני מתורתי שמצאתי למחציתם פתח חרטה ונפטרו מן הקרבן., שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף"[2].
-- ולמה לא אמרת לי?
-- אילו אמרתי לך לא היית נותן.
הושיבו ינאי בינו ובין המלכה ואמר לו: ראה, כמה כבוד אני עושה לך. אמר לו: לא אתה מכבדני אלא התורה מכבדתני, שנאמר בספר בן סירא: "סַלְסְלֶהָ ותרוממך ובין נדיבים תושיבך". אמר ינאי למלכה: "רואה אַת, שאינו מקבל מָרוּת עול השלטון; כלומר, שאינו נכנע מפני.". נתן לו כוס לברך על המזון.. אמר ר"ש: "ברוך על המזון שאכל ינאי וחבריו". אמר ינאי: עד כאן אתה עומד בקשיותך, מיָמי לא שמעתי "ינאי" בברכה... אמר ר"ש: ומה יש לי לומר "נברך על שאכלנו" – ואני לא אכלתי?! הביאו לו ואכל וברך "שאכלנו". (ב"ר פ' צ"א; בר' מ"ח).
ג. עבדו של ינאי המלך הרג נפש. אמר שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו וּנְדוּנֶנוּ. שלחו לינאי המלך: עבדך הרג נפש. שִׁגְּרָהוּ להם. שלחו לו: בוא אף אתה לכאן – "והועד בבעליו"[3] אמרה תורה, יבא בעל השור ויעמֹד על שורו כלומר הבעלים צריכים לעמוד בשעת הדין.. בא ונתנו לו כסא אצל שמעון בן שטח וישב. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב"[4]. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך שאר חכמי הסנהדרין שישבו שם.. נפנה לימניו – כבשו פניהם בקרקע הורידו ראשיהם לארץ; כלומר, שתקו מחמת אימת המלך., נפנה לשמאלו – כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי-מחשבות אתם, יבא בעל-מחשבות הקב"ה שיודע מחשבות. ויפָרע מכם. מיד בא גבריאל וַחֲבָטָם בקרקע עד שיצאה נשמתם. נזדעזע המלך. אמר לו שמעון בן שטח: עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם. מיד עמד ינאי המלך על רגליו. (סנה' י"ט; תנה"ק שופטים).
ד. מעשה בשמעון בן שטח שלקח שקנה. חמור אחד מישמעאלי. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה לו בצוארו. אמרו לו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר"[5]. אמר להם שמעון בן שטח: חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! (דב"ר פ' ג').
ה. כשנתמנה ר"ש בן שטח נשיא באו ואמרו לו: יש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון. עמד ר"ש בן שטח ביום סגריר וכִנס שמונים בחורים בעלי-קומה ונְטָלָם עמו, ונתן ביד כל אחד כד חדשה וטלית נקיה מקֻפֶּלת בתוכה, וכפו את הבדים על ראשם נתנו את הכדים הפוכות על ראשם.. אמר להם: אם אצפצף לכם שהוא יכנס תחלה לבדו לתוך המערה והם עומדים מבחוץ ויתן להם אות ע"י צפצוף. פעם אחת – לִבשו טליתותיכם, ואם אצפצף לכם פעם שנית – הִכָּנסו כלכם כאחד למערה. וכשתכנסו – כל אחד ואחד מכם יְגַפֵף יחבק. אחת ויַגְבִּיהֶנָה מן הקרקע, שכַך דרכו של מכשף: הגבהת אותו מן הארץ – אינו יכול לעשות כלום. הלך ועמד על פתח המערה. אמר להן: אוֹיִים, אוֹיִים! סימן קריאה למכשפים. פתחו לי, משלכן אני מכשף כמובן.. אמרו לו: היאך באת נגוּב יבש. לכאן בשעה זו של גשמים. אמר להן: בין הטִפִּין הייתי מהלך. אמרו לו: ומה באת לעשות כאן? אמר להן: ללמוד וללַמד מעשי כשפים.. וכל אחת מכן תעשה, מה שהיא יודעת. אמרה אחת מה שאמרה – והביאה פת, אמרה אחרת – והביאה בשר, אמרה אחרת – והביאה תבשילין. אמרה אחרת – והביאה יין. אמרו לו: ואתה מה אתה יכול לעשות? אמר להן: יכולני לצפצף שתיים ואני מביא לכן שמונים בחורים עטופים טליתות נגובות בגדים יבשים, שהיו מקופלים בכדים ולא ירדו עליהם גשמים., הם יהיו שמֵחים בכן ומשַׂמחים אתכן. צפצף פעם אחת – לבשו אלו טליתותיהם, צפצף פעם שניה – ונכנסו כלם כאחד. אמר: כל אחד ואחד יברור בת-זוגו. טענו נשאו. אותן ויצאו ותְלָאוּן.
נתקנאו קרוביהן בדבר ובאו שנים מהם והעידו על בנו של ר"ש בן שטח חיוּב מיתה חטא משפט מות. ונגמר דינו לֵהרג. וכשהיה יוצא לִסָּקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרתי, ואם אינו בי תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקוֹלָר תלוי בצוארי עדים כלומר, דמי בראשם.. שמעו העדים וחזרו בהם ואמרו: עֵדֵי שקר אנו. בִקש אביו להחזירו מבית הסקילה.; אמר: אַבָּא, אם בקשת לבוא תשועה על ידך לעשות חזוק לדין, שנתרופף בימיו. – עֲשֵׂה אותי אִסְקוֹפָה הפקירני כמפתן זה שהכל דורכין עליו, כדי שלא יאמרו הבריות: החכמים נושאים פנים לבניהם ושלא בדין החזירני.. (ירוש' חג'; סנה' פ' ו'; רש"י סנה' שם).