ספר האגדה/הקדמה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הקדמה

האגדה הוא התבנית הספרותית העקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החפשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית.

על פי מהותה אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא הוא יצירה קלַסִית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות. בעקרה ובכללה הרי היא אחד מהגלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה. כמה דורות ואישים שִקעו בה, מדעת או שלא מדעת, את כח יצירת המעולה ואת כל עשר רוחם; כמה דורות טִפּלו בבנינה ובשכלולה עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנּוֹ שלו ועם יפיו שלו. ויצירה כזו — אי אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי, שצריך להשאר קַיָּם כמו שהוא, בצלמו ובדמותו, בתור יצירת-מופת לדורות עולם.

מצד התֹכן — כוללת האגדה הרבה ענינים מהשקפות העם ואישיו על האומה הישראלית וקניניה הלאומיים, על חיי-עולם וחיי-שעה שלה, על מאורועותיה ועתידותיה, על גדולי האומה, קורותיהם ומעשיהם, דרכיהם ומדותיהם, על האדם והעולם, על הדעות והאמונות, על חכמת החיים ועל כבשונו של עולם (או "השאלות הנצחיות", בלשון האחרונים), על "מלכותא דארעא" ועל "מלכותא דרקיעא" וכו' וכו' — סוף דבר, אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה, מאלו שהגיע להם, כמובן, כח הדעת והדמיון בימים ההם — שלא נגעה בו האגדה מצד שהוא.

ומצד הצורה — באו באגד כמעט מכל הסוגים הספרותיים שהיו נוהגים בישראל במקצועות האמורים באותם הימים: ספורי מעשים ושיחות, ציורים ממשיים ודמיוניים, דרשות ומאמרים, משלים וחדודים, דברי פיוט ושיר, גוזמאות, דברי הבאי ודברי בדיחות, לשון חכמה וחידות וכו' וכו'.

וסגנון הלשון של האגדה הגיע אף הוא — במבחר הדוגמאות, כמובן, — לשלֵמות גדולה. זהו סגנון בהיר ופשוט, קל ונובע, נוח ומרֻוח. הרבה יש בו מן הקביעות והדיוק של לשון ספרותית מפותחת, הרבה—מן החמימות הפנימית, הכבושה והנאמנה של לשון-הלב, הרבה מן הציוריות וההפלגה של כח-הדמיון העממי והרבה מן הצמצום והחריפות של לשון חכמים ומשלי-עם. במקצת מחלקי האגדה העתיקים ביותר (ובמשניות וברַיתות) נשתמר עדין גם הרבה מן הלחלוחית החיונית והבריאות הרעננה של לשון-עם ממש, לשון שלא נִדֵף עדין מתוכה כל "ריח-האדמה" ושהקשר הטבעי שבינה ובין עמה עדין עומד וקים במדה ידוע.

מי שרוצה איפוא להכיר את האומה הישראלית מן הצדדים האמורים, — על כרחו "ילך אצל אגדה", מקצוע ספרותי זה גדול בכמות ובאיכות, רב-הפנים ורב-הגונים, שהיא חטיבה מיוחדת לעם ישראל ומבשך כמה מאות שנים אחרי "חתום חזון" נתלבש בה רוח עמנו וכח-יצירתו בדרך מיוחדת כל כך ובאופן מקורי שאין דוגמתו בדורות הבאים.

על ידי האגדה אדם נכנס לבית-חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב"לפני ולפנים" שלה. מכיר הוא את רבונה של האומה ומציץ בעולמה כמו שהוא, במנהגו ובצביונו שלו, באורו ובאוירו המיוחד, כפי שהוא בנוי ומשוכלל בלב כל האומה, מקטניה עד גדוליה. מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירה משותפת של כל האומה והכל שותפים בבריאות עולמה.

אמנם יש באגדה גם הרבה מן הטפל והעראי — אבל אלו אינם עולים בחשבון. בכל מקצוע של יצירה ספרותית, בשעת שלטונו, מתבצר מקום גם לבינונים ולקטני כשרון, עדת מחַקִים ומרדפי אמרים, שיש אולי לפרי רוחם ערך כל שהוא לשעתם, ועל זה אנו מזכירים אותם שלבח, אבל אין ערכם מרובה לדורות. ולעולם אין ה"עקר" הקַיָם שביצירה בא אלא עם הטפל. אף האילן יש לו סְדָן קים, פירות נאכלים—ועלים נושרים.

המעולה והמשובח שבאגדה — זהו סדנה הקים, סדן שכל דור הוסיף עליו קלפה חדשה — והוא הוא החלק הנצחי שבתוכה, שאין לו גניזה עולמית, אלא עובר ומתנחל כ"נכסי צאן ברזל" מדור לדור ומאבות לבנים.

ובהיות האגדה באמת חביבה בשעתה חבה מיוחדת על "אבות ובנים", לפיכך היו הרבה ידים מצויות אצלה ונתחברו בה — למטרות שונות ובאופני סדור שונים — ספרים למאות, הם וסרוסיהם וסרוסי-סרוסיהם, כצורתה ושנוי צורה, בארמית ובעברית וכו' וכו' — עד אין סוף.

ערכם הספרותי של אותם הקובצים ושל מה שבתוכם אינו שוה. האגדה, ככל מקצוע של יצירה ספרותית — היו לה שעות של עליה ושעות של ירידה. פעמים שהיה מקורה ברוך ומעינה מתגבר ופעמים שהיה שותת ומטפטף טפין טפין. יש ששמשו בהיכל כהנים גדולים ושש ששמשו בו כהנים הדיוטים. על כל פנים, הקובצים הללו, אף על פי שאי אפשר ל"מדרש" בלא חדוש כל שהוא, בכל זאת לא כלם העשירו את אוצר האגדה עושר ממשי אפילו בזמנם. הרבה מהם לא היו אלא חזרה על הראשונות בחלוף הסדר, בסרוס הלשון וגם בערבוב הענינים: עקר בטפפל וחשוב בשאינו חשוב.

בזמן היותה ושלטונה של האגדה—ה"פזור" המרובה היה יפה לה. רבוי הספרים והקובצים, מכיון שנתפשטו בעם — היו לה לסמן כח וברכה. ואם יש בזה מה שיש בזה, ואם העקר המועט מתערבב בטפל מרובה — מה בכך? כך דרכה של כל ספרות חיה בשעתה: ענינים חביבים או חשובים ביותר — נדרשים בכמה פנים, הופכין והופכין בהם ולא במהרה יהיו למשא על הצבור.

ואפילו משנסתם מעינה ויבש מקורה לגמרי בתור כח של יצירה מקורית — מכל-מקום, כל-זמן שלא פסק כח-כחה בחיי האומה, כל-זמן שאותו העולם המיוחד שנתנה בלב האומה עדין היה בכללו קים — אף היא היתה עדין חשובה כחיה.

ובאמת, אפילו בדורות האחרונים, ימים רבים אחרי "סתימת המעין" — השפעתה לא פסקה וכח-כחה לא תשש. כל העם בקטניו ובגדוליו היה מתפרנס עדין ימים רבים מקרנה ומפירותיה ושותה מבארה בכלי ראשון ובכלי שני. הפלטין הנאה שבנתה ושכללה האגדה בכח יצירה של כמה דורות — לא היה בעיני העם כבית-שכיות של עתיקות, שאדם נכנס בו לשעה, מסתכל — ויוצא, אלא היה משמש כעין דירת קבע לרוחה ונשמתה של האומה. מערכי הפלטין, תכניתו וצורותיו — הן הן היו גופי החיים הרוחניים של האומה, סדרי עולמה הפנימי וציורי מחשבותיה ורגשותיה על כל מעשה ועל כל חזיון שבעולם.

אין תימה אפוא אם גם בזמן ההוא קמו הרבה סדרנים, שהיו מרבים להפוך באגדה כמו שהיא^[1] על פי דרכם הם. עבודה זו היתה בעקרה עבודה של לקוט מתוך הישן עם סדור הדברים וצרופם באופן מתאים לצרכי דורם (עין יעקב, הילקוטים) וגם ספרי לקוטים אלו היו הולכים ומתפשטים בישראל ונעשו ל"ספרי עם" במלוא משמעם.

אבל אותו ה"פזור" ורבוי הספרים שהיה יפה לאגדה בשעת חיותה ושלטונה — עכשיו, בבוא חליפתה בתור צורה ספרותית שלטת נעשה קשה לה והביא לידי תוצאות הפוכות.

בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תלי-תלים שצנברו כהררים במשך כמה דורות — על מנת למצוא מרגליות תחתם. וכל שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות לבנין. האגדה, בתור מקצוע חפשי של יצירה, היתה כל ימי כעין שדה של הפקר וחורשה עזובה, שגידולי-הבר והספיחים פרים ורבים בהם מאליהם. אודם בן זמננו שרגיל לבקש סדר, שטה ושלמות אפשרית בתלמודו, כשיכנס לתוך חורשה עזובה זו — לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו ולעולם תהא יגיעתו מרובה משכרה.

האגדות שבני התלמודים באות קרעים קרעים, מין בשאינו מינו סמוכים זה אצל זה בדרך ארעי ואין כל סדר להם. רוב המדרשים והילקוטים סדורים על פי פרשיות כתבי-הקדש בלא כל יחס וקשר פנימי בין גוף האגדות. הצד השוה שבכל אותם הספרים, שלעולם לא תמצא בהם ענין שלם במקום אחד. צרף לזה ערבוב העקר והטפל וחשוב בשאינו חשוב, ערבוב הסגנונים והלשונות, סרוסים וסתירות, הכפלות והשמטות, שבושי לשון ונוסחאות וכ' וכו' — כל אותם הדברים שספרים עתיקים מצוינים בהם — ותבין מיד עד כמה קשה על אדם בזמננו למוד עקר האגדה מתוך גופי המקורות.

קושי זה, שבא מחמת פזור, גרם לידי כך, שאף האגדה, המעולה ושאינה מעולה, כמעט שנדונה לגניזה על ידי החיים, וככל מקצוע שנתישן ונגנז — יצאה אף הוא מרשות הספרות העממית, החיה, ועברה לרשות אנשי המַדָע וסופרים "מְעַבְּדים". והללו, כידוע, רואים אותה לא כעולם קים וכגוף חי אלא כעולם בטל וגוף מת, שצריך להעשות מדרש לחקירה וכמין חומר ל"עבוד". במקום גופי הענינים והמקורות של האגדה — באו איפוא הספרים על אדות אותם הענינים והמקורות; ובמקום עצם היצירות של האגדה, כצורתן וכלשונן — באו מני "עבודים" שונים בשנוי צורה ולשון — "יצירות" מחודשות כביכול מעין אותן האגדות. והיוצא מזה — שהאגדה כהויתה הולכת ונעשית כמין "אור הגנוז" ליחיד סגולה בלבד, והעם בכללו אינו זוכה אלא לשבריריה המועטים, שמגיעים אליו בדרך עקיפים על ידי צנורות שונים.

אמנם גם בדורות האחרונים ובימינו נתחברו בלעז ובעברית כמה ספרים — מהם חשובים — שכונתם לעזור לאלו שרוצים להכיר את האגדה; אבל עם כל חשיבותם של אלו לצרך מטרות שונות — מדעיות, שמושיות, חנוכיות ופדגוגיות — סוף סוף אין בכלם עד היום ספר אחד של "כנוס" בשביל כל העם, ספר שיהא כולל ומקיף את כל המקצועות החשובים של האגדה המעולה כצורתם וכלשונם ועם זה יהא מסודר בסדר הראוי לספר עממי בזמננו, באופן שיקום לעיני המעיין כל ארמון האגדה בנוי בנין שלם כפי האפשר, ערוך ונצב במלא קומתו ותבניתו, בפרטיותיו ובכללותיו מן המסד ועד הטפחות.

ולמלאות כפי האפשר את החסרון הזה נתכונו מסדר "ספר האגדה" רוצים היו שספר זה יתן את היכלת לכל אדם יודע ספר מישראל "לילך אצל אגדה" בדרך ישרה ומתוקנת, כלומר, דרך שיש בה הסרת עקר הענין על בוריו מצדי צדדיו החשובים, בכללותיו ובפרטותיו ומתוכו גופו, מכלי ראשון, ועם זה לא יהא בה אבוד זמן ויגיעה לבטלה.

רוצים היו המסדרים, שהקורא והמעיין היהודי ימצא בספרם זה את כל "האגדות המשובחות הנשמעות באזני כל אדם" מכל אוצרות האגדה באשר הם — התלמודים, הבריתות והמדרשים — אבל בלא אותו ה"יתר כנטול", שברובו אינו מעלה אלא מוריד.

1. "כמו שהיא" — מפני שבימים ההם נתפשטה יריעת האגדה ע"י "ספרי דרוש" — צורה ספרותית חדשה שנשתקע בה כח החדוש של אותם הדורות; אבל אלו אינם מעניננו.