סמ"ק/רנא
רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פי"א סמג עשין עד. טור ח"מ רנט ורסג
להשיב אבידה כדכתיב השב תשיבם לאחיך ודרשינן בפ"ב דעכו"ם לכל אבדת אחיך לרבות (הג' א) המומר הלכך אפילו אם היה בעל האבדה רשע ואוכל נבלות לתאבון וכיוצא בזה מצוה להשיב לו אבדתו. אבל אוכל נבלות להכעיס הרי הוא מין והמינים (ר"פ א) והאפיקורסים ועכו"ם ומחללי שבתו' בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה: המוציא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש לה סימן הרי היא של מוצאה שנ' אשר תאבד ממנו ומצאת' מי שאבוד' ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה (ר"פ ב). המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו מדעתו אף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו מ"מ אין זקוק להחזיר: שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאת' פרט למאבד ממונו לדעתו ואבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה: מצא שק או קופה אם היה זקן או מכובד שאין דרכו ליטפל בכלים אלו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר בשלו אינו מחזיר בשל חבירו נמי אינו מחזיר. החזירה וברחה אפי' אלף פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם אפי' ק' פעמי' במשמע לעולם חייב להחזיר' עד שיחזירנה לרשות בעלי' למקום המשתמר וא"צ דעת בעלי' דאמר ר"א הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן וכן ד' שומרים שהחזירו כדמוכח בתוספת' חוץ מהשבת אבדה שהתורה רבתה השבות הרבה. אם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גינה או חורבה ואבדה משם חייב באחריות: ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים. מצא בהמה והכישה במקל חייב ליטפל בה אע"ג שאינו לפי כבודו שהרי התחיל במצוה ועוד דאנקטינהו נגרי ברייתא (פי' למדה לנוס בחוץ) והעושה לפנים משורת הדין מוחל על כבודו וכהן אינו מטמא להחזיר אבדה וכן הבן אינו שומע לאביו אם אמר לו אל תחזיר: הרואה מים שוטפים ובאים בשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם. אבדתו ואבדת אביו ואבדת רבו אבדתו קודמת לשל כל אדם: אבדת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת: והוא שיהיה רבו מובהק: ואם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת: הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן את שלי או שהתנה כן בפני ב"ד נותן לו את שלו וכן כל מה שיתנה בפני ב"ד: אך אם לא הציל אין לו אלא דמי טרחו בלבד אך אם עלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו הרי זה לא הפסיד שכרו (הג' ב) ודוקא שנתיאש זה המציל מחמורו. ואם זכה בו אחר זכה וכן בכל דבר שאדם מפסיד בעבור חבירו צריך להתנות: ואם התנה לתת לו יותר מכדי הפסדו אין לו אלא שכרו אך בדבר של רפואה או של השבעת שדים רגילות הוא לתת דמים מרובים וחייב לתת לו כל מה שהתנה וכן הורה ר"י שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל וקדם א' מהם והציל אע"פ שלא אמ' לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואם יכולי' להציל אע"פ שאמ' לעצמי אני מציל הציל לאמצע היו יכולי' להציל ע"י הדחק כל המציל מציל לאמצ' אא"כ אמר לעצמי שכיון שאמ' לעצמי היה להם לדחוק עצמן ולהציל: וכיון שישבו מלהציל הרי נתיאשו הבעלי' מן הכל: היו שני שותפין והציל א' מהם הציל לאמצע: ואם אמר לעצמי אני מציל הרי זה חלק מחברו והציל לעצמו: וכן השוכר הפועל להציל כל מה שהציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מן השכירות וכל מה שיציל אחרי כן הרי הוא שלו: ותניא בתוספתא מחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמר משום פלוני מחלנו מה שמוחל מחול לו: שיירה שחנתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבים לפי ממונם ואין מחשבין לפי נפשות: ואם שכרו תייר לפניהם להודיע להם הדרך מחשבים לו שכר לפי ממונם ולפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים פירש"י שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי נפשות עושין כן: רשאין החמרי' להתנות ביניהם שכל מי שיאבד לו חמורו מבני השיירא מעמידין לו חמור אחר ואם פשע בו ואבדו אין חייבין להעמיד לו: ורשאין הספנין להתנות ביניהם שכל מי שתאבד לו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת ואם פשע בה ואבדה או שפירש למקום שאין הספינות הולכות שם באותו זמן אין חייבין להעמיד לו: ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקלו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון: ואל ישנו ממנהג הספנים: בפ' אלו מציאות אמרינן המוצא אבדה חייב להכריז וכשהו' מכריז מזכיר שם האבדה (הג' ג) ואינו חושש לרמאים לפי שאינו מחזיר' אלא ע"י סימני' מובהקי' (פי' חשובי') לאפוקי גרועי' דמובהק ממש לא בעינן רק (ר"פ ג) לגבי גט: וסימן מובהק כגון מדה: משקל: ומנין או מקום האבד ודוקא בממון אבל בגט אין מחזירין אלא בסימן מובהק יפה כגון נקב יש בצד אות פלוני: באו שנים זה נותן סימן וזה נותן סימן כמו שנתן האחד לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיודה האחד לשני או יעשו פשרה ביניהם: נתן האחד סימן והשני מביא עדים ינתן לבעל העדים: זה נתן סימן וזה נתן סימן ועד אחד: הרי העד כמו שאינו ויניח מצא שלמה וכיוצא בה זה הביא עדי אריגה שארג אותו לעצמו וזה הביא עדים שנפל ממנו ינתן לעידי נפילה זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה: ינתן למי שנתן מדת ארכה שאיפשר ששיער הרמאי מדת רחב' כשהיו הבעלי' מלובשין ממנה: זה כיון מדת ארכה ורחבה וזה כיון מדת משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיה (ר"פ ד): וצריך לבקר האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנא' והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו: כיצד מצא כסות של צמר מנערה אח' לשלשים יום לא ינערנ' במקל ולא בשני בני אדם: ושוטחה על גבי מטה לצורכ' ולא לצורכו ואם נזדמנו לו אורחים לא ישטחנ' בפניהם ואפי' לצרכה שמא תגנב: מצא כלי עץ ישתמ' בהם כדי שלא ירקבו כלי נחשת משתמש בהם בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן כלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן מצא מגרפות וקרדומו' משתמש בהם ברך אבל לא בקשה (ופירוש בעצים רכים אבל לא בקש' מפני שמפחיתן) מצא כלי זהב וכלי זכוכי' וכלי פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו: וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים: מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשי' יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כל ל' יום: ולעולם לא ילמוד בהן בתחל': ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם: ולא יפתח יותר משלש דפין: (הג' ד) ולא יהיו שנים קורין בו בשני עניינים שמא ימשוך זה מכאן וזה מכאן ויקלקל הספר אבל קורין הן בענין אחד: מצא תפילין שם דמיהם ומניחם עליו: פירוש ומעכבן לעצמו ואין צריך למכרם לאחרים כמו גבי גבאי צדקה שדבר מצוי הוא ביד הכל ואינן עשויין אלא למצוותן בלבד: מצא דבר שיש בו רוח חיים שהוא צריך להאכילו אם דבר שעוש' ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן י"ב חדש מיום המציאה שוכרו ולוקח שכרו ומאכילו ואם היה שכרו יותר הרי המוסר לבעליו: וכן התרנגולת מוכר ביציה ומאכילה י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם מחבירו ורש"י פי' שם דמיהן ומניחן: מוכרן ומניח הדמים אצלו: מצא עגלים וסייחים גדולים שרועים בשדות מטפל בהם ג' חדשים ואם צריך לפטמן בבית מטפל בהם ל' יום מצא קטנים וכל דבר שטפולו מרובה משכרו מטפל בהם שלשה ימים: מכאן ואילך מוכרן בב"ד וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן ימכרם בב"ד ומה יעשה בדמים ינתנו למוצא ואז יש לו רשות להשתמש בהן (הג' ה) ולדברי רבה שפסקנו כמותו ע"י כן חייב בגנבה ואבדה אבל באונס לא בד"א בדמי אבדה כגון שמכר האבדה אבל מעות אבדה שמצא מעות בכיס או במגדלים לא ישתמש בהן: לפיכך אינו עליהן כשומר שכר: והמוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ומחזירין חמור בסימני אוכף: זה הכלל באבדה שאין בה סימנים כיון שאבדה וידעו הבעלים שנאבדה הרי היא בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנה והרי היא של מוצאה (ר"פ ה) אבל אם לא ידע שנפל ממנו הלכה כאביי שאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש: וכל דבר שיש בו סימן הרי זה בחזקת שלא נתיאשו הבעלי' והמוצא אותם חייב להכריז ואין מחזירים אבדה בטביעות עין אלא לתלמיד חכם שאינו משנ' בדבורו (הג' ו) אלא בשלש' דברי' במסכתא בפוריא ובאושפיזא: וגם בשביל הבאת שלום וספק הניח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר פירוש לאותו מקום ואם הוא דבר שאין בו סימן (הג' ז) יהא מונח בידו עד שיבא אליהו: ואם יש בו סימן אע"פי שהוא עשוי לידרס הוי סימן וחייב להכריז: ותמרי דזיקא שריין שהבעלים מחלי להו: ואם הם של יתומים שאינם בני מחילה אסורים וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מחיצות סביב האילנות הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז אם נראה שהדבר שאין בו סימן בא מדבר שיש בו סימן כגון כלי ולפניו פירות ולפי אותם חילוקים שמחלק התלמוד: מצא מעות בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו: ואמר רבי אלעזר אפילו על גבי השולחן צרורין ומונחין (ר"פ ו): בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני:
ראה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזי' בה זכה בה והמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. בהמה של מציאה לא קנה עד שימשוך אותה או ינהגנה. וכן בנכסי הגר. היה אחד רוכב ואחד תפוס במוסירה. הרוכב קנה הבהמה והמוסירה שעל לחיי הבהמ': והתופס במוסיר' קנה מה שבידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה. וחצרו של אדם קונ' לו שלא מדעתו אם היתה חצר המשתמרת או עומד בצדה אפי' אינה משתמרת. ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום: מסקינן (הג' ח) דקטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות. מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אף על פי שהם גדולים ומציאת בתו הנער' אף על פי שאינה סמוכה על שולחנו ואפי' מכורה לאמה הרי אלו שלו כמו שאומר התלמוד אי דאיתי' לאב דאביה הוי וכן מציא' עבדו ושפחתו הכנעני' ומציאת אשתו הרי אלו שלו אבל מציא' בנו שאינו סמוך על שולחנו אעפ"י שהוא קטן: ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפילו הסמוכים על שולחנו הרי אלו שלהם מפני שעבדו ושפחתו אוכלים משל שכרן. ויתום הגדל בתוך הבית לא קרינן ביה סמוך על שולחנו. אחרי שאינו מוטל עליו לגמרי. והמוצא ש"ח אע"פ שחייב מודה ואע"פ שמקויי' לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ואעפ"י שאין בו אחריות נכסים לא יחזיר דאחריות טעות סופר הוא אם לא מפורש בהדי' בשטר בלא אחריות (הג' ט) אך מצא שובר שטר חוב או שובר כתובה והבעל מודה או המלוה יחזיר דליכא למיחש למידי:
מפרשים
עריכההגהות רבינו פרץ
עריכהמינים רוצה לומר מחזיקי אמנת מאנ"י והוא היה פלוסוף מפלסופי הראשוני':
ואפי' לא ידעו הבעלים בשטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת דקיי"ל דלא הוי יאוש מ"מ גבי שטיפת נהר גזירת הכתוב דהוי יאוש כדפי' ר"י בפ' ואלו מציאות.
ובתוספות פירש דתלתא גווני מובהקי' נינהו כדמוכח בפ' ואלו מציאות.
ויש מחלקים בין בגדים שאין דרך לשוקלם שהמשקל סימן מובהק להם אבל המתכות שדרכו לשקל מדת ארכו ורחבו יותר סימן מובהק:
ומיהו בדבר שיש קול שהוא של בטלים כמו אדם הבונה בית שיש לו קול בתוך שכיניו שיש לו קורות אפילו בדבר שאין בו סימן חייבין להחזיר כדפי' בתוספ' בההי' דשטף נהר קוריו עציו ואבניו ומיירי בנהר דמתקיל דאם כן שטיפת נהר רחמנ' שרייה עכ"ה.
(הג' א) ואפי' בדבר שיש בו סימן כדפי' התוספות וכגון שהרוב אינם ישראלים דקיימא לן כרשב"א דברוב עכו"ם הרי אלו שלו.
הגהות חדשות
עריכהרנא
עריכהלרבות המומר כן הוא בסמ"ג אבל המומר לאלילים בודאי לא עדיף מאוכל נבילות: להכעים ועיין ש"ם ופוסקים.
ודוקא שנתיאש זה המציל עיין סמ"ג שמביא זה בשם הירושלמי ותיבת ודוקא צ"ע:
ואינו חושש לרמאים. עיין סמ"ג:
ולא יהיו שנים קוראים כו' עיין סמ"ג:
ולדברי רבה פי' גבי שומר אבידה דהוי שומר חנם ועיין סמ"ג:
אלא בג' דברים ועיין סמ"ג:
יהא מונח עד שיבא אליהו כיון דבאיסור בא לידו ועיין סמ"ג:
ואפי' בדבר שיש בו סימן. קאי ארישא דהוי שלו ועיין סמ"ג:
דקטנה יש לה חצר כו' עיין סמ"ג:
אך מצא שובר שט"ח או שובר כתובה עיין סמ"ג דהטעם הוא משום דשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ודלא כאביי דעדיו בחותמיו זכין לו וע"ש: