סמ"ק/רא

<< · סמ"ק · רא · >>

רמב"ם הלכות מאכלות פרק ד: סמ"ג לאוין סימן קלד ועשין סימן סג דף קמא קמב קמג טור י"ד סימן כט:

שלא לאכול טרפה דכתיב (שמות כ"ב, ל') טרפה לא תאכלו: ואלו הן הלכות טרפה דין תרי אוני דסריכין אהדדי שלא כסדרן טרפה: ואם סריכי כסדרן צריכה בדיקה בנפיחה ולדידן דלא בקיאינן בנפיח' טרפ': גם יש אומרים שהי' טריפה אפי' על ידי בדיקה בנפיחה: לדברי רבינו נתנאל בשם הגאון רבינו גרשום דהיכא דעיקרייהו מפרקין מהדדי טרפה אפילו כסדרן ואין סירכא כשרה כסדרן אלא במקום שמתחילות האונות ליחלק (ש"ע וי"א להכשיר אם היא מעיקך האונא עד חציין אפילו מפולש. וכן נוהגים להכשיר בכי האי כסדרן וכן אם יש כמין קרום בין אונא לאונא או בין אונא לאומא כסדרן יוצא מעיקרו עד אמצעיתו אין להטריף) אונא באומא דסרוכי אהדדי טרפה אפי' כסדרן: ריאה הסרוכה לדופן אם האומא דהויא ברוחב החזה טרפה: ואם האונא דהויא במיצר החזה סרוכה לדופן כשרה על ידי נפיחה כדאמר רב נחמן ריא' שניקבה ודופן סותמתו כשירה והוא דסביך בבישרא. שבין הצלעות אבל בצלעו' עצמן לא סגי דסוף הסרכא ליפסק: ואפילו סביך בבשרא נמי דאמרינן דכשרה היינו דוקא על ידי נפיחה כך פירשו הגאונים ^{(ר"פ א)} ואם יש סירכא לריאה סרוכה לשומן הלב או לשום מקו' אחר טריפה: דין חשבון האונות תלתא מימינא ותרתי משמאלא מלבד תרתי אומי: ואם חסיר או חליף או יתיר טרפה ואם היתרת בדרא דאוני כשר': ולא מצטרפת העינוניתא דורדא להשלים חסרון האונות אפי' מימינא כיון דלא קיימא בדרא דאוני ואם יש תרתי עינוניתא דורדא טרפ': וכן אם אין בה אפילו אחת טרפה וי"מ דכשרה: ומיהו פוסקים לחומרא:

דין בועא שבריאה תרתי בועי דסמיכי אי שפכי אהדדי כשרה. אבל תרתי דסמיכי דלא שפכי אהדדי בגבה או חדא בשפולי ריאה טרפה: ושיפולי ריא' ר"ל כל חיתוכי' חדים של האונות והאומות בין מלמטה בין מן הצדדין: וכן אם נשתנה הריאה ממראה שרגילה להיות או מדבר אחר מאותן השנוין דמפרש בתלמוד טרפה:

דין מחט שנמצאת בריאה ואין המחט נראית מבחוץ והריאה שלימה באה לפנינו כשירה אפילו באלימתא ואפי' קופה לבר ואם היא חתוכה כשבאה לפנינו טרפה לא שנא אלימתא ול"ש קטניתא וקופה לבר או לגאו וכן כשנמצא בחתיכת כבד אי קופה לצד חוץ טרפה ואפי' בשלימה ^{(ר"פ ב)} ולהכי הוא טרפה דדרך הוושט בא עם האוכל ויצא לחוץ וחזר ונכנס בכבד והויא ליה נקובת הוושט במשהו וטרפה: ובקופה לגו אפילו בחתוכה כשרה: ובמחט קטינת' כמחט דידן בכל ענין בחתוכ' טרפה אבל בריאה שלימה וכן בכבד שלם בכל ענין כשרה בקטינתא: ודינין הללו בריאה ובכבד לפי שהריאה והכבד תלויין בקנה אבל אם נמצאת מחט תחובה בעובי בית הכוסות מבפנים לצד המאכל וכן במקום אחר בכרס מבפנים אפי' באלימתא כשרה אפילו קופא של מחט תחובה בעור ואפילו הכי כשרה משום דאוכלין ומשקין דחקוה רק שיהא העור שלם מבחוץ: וכן אם נמצאת מחט בחלל הקורקבן גם אם נתחב קופה בבשר מבפנים אפילו לצד חוץ כשר: רק שיהא העור שלם מבחוץ או נמצאת בחלל הוושט בפנים כשר' שהקורקבן ובית הכוסות תלוין בוושט ובא המחט עם המאכל ואפי' קופה לבר דאימא אוכלין ומשקין דחקוה: אבל הריאה והכבד תלוים בקנה ואין רגילות להקדים קנה לוושט וגם ליכא למימר אוכלין ומשקין דחקוה:

שלמ"ו דיני קופ"ה לבר וקופה לג"או מלש"ון אב"י הספר: אב"ל ז"ה מלשון מורי הר"ב רב"י פר"ץ שיחי"ה:

מחט שנמצאת בוושט מבפהם: אם אינה תחובה כלל בעור דופנו הוושט אלא נמצאת כולה בתוך החלל כשר' אבל אם ישב המחט בתוך הוושט פי' שנתחב קצת בתוך עיר דופני הוושט אעפ"י שהוא שלם מבחוץ וגם אין קורט דם מבחוץ אפי' הכי טרפה דחיישינן שמא היה ניקב נקב מפולש ואחר כך הברי' מבחוץ והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום ואע"ג דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא: פי' ישב נתחב אין הלכה כעולא: דהא מסיק תלמודא טעמא דעולא משום דקסבר אין חוששין לספק דרוסה: ואנן ק"ל דחוששין לספק דרוסה כדמסיק אמימר בשמעתא דדרוסה: וגם כמו כן חוששין שמא הבריא גבי ישב לה קוץ בוושט דהא בהא תליא מילתא כדפי': וכן כתב ופסק בתו' שאנץ ריש פרק ואלו טריפו' ואע"ג דבספר התרומה מייתי לה להא דעולא דמכשר גבי ישב לה קוץ בוושט: שמא טעות סופר הוא: דהא תלמודא מדמי ישב לה קוץ לספק דרוסה והא ק"ל דחיישי' לספק דרוס' כדפי' ואע"ג דגבי ספק דרוסה איכא תקנה על ידי בדיקה כדאמר תלמודא: מכל מקום הכא גבי וושט לא שייך בדיקה דהוושט אין לו בדיקה מבחוץ דהא חששא הויא משום צד חוץ דוושט ונקב משהו בעור החיצון דוושט לא מינכר כדפרש"י ועוד דהא חיישינן שמא הבריא ועלה בו קרום מבחוץ ואם כן לא מינכר כלל: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה פירוש מצד אחד בפנים ופי' בקונ' בכתובות דכיון שנמצא בעובי בית הכוסות שהם שתי עורות מחוברות: אין חוששין שמא עבר המחט ונקבתו גם לעור השני: משמע הא אם נמצאת המחט בכרס שלא במקום עובי בית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה אף על פי שהוא שלם מבחוץ דחוששין שמא נקבתו נקב מפולש ואחר כך הבריא ועלה קרום מבחוץ: מיהו רבינו תם פירש דה"ה בכרם שלא במקום עובי דמצד אחד כשר: (ש"ע בהפסד מרובה דוקא יש להכשיר) ועובי בית הכוסות נקט לרבותא: דאע"ג דניקב עור אחד כולו מעבר לעבר העור הפנימי: מכל מקום החיצון מגין וכשרה וכ"ש מצד אחד שלא במקום עובי דהא ליכא נקב מפולש ולשמא הבריא נמי לא חיישינן וכן נראה מדלא אשתמיט למתני חששא דשמא הבריא כ"א גבי וושט וכי תימא היא גופה תיקשי מאי שנא. יש לומר דבודאי גבי כרס שהוא נח לעולם אי איתא דעבר מעבר לעבר בתחלה כמו שהיה אז כך היה לו למצא עתה: וגם קרום. לא היה יכול לעלות שם כי המחט העומד שם היה מעכבו מלעלות: ומדלא נמצא עתה כי אם מצד אחד אם כן כך היה מתחלה ולא ניקב מעולם מעבר לעבר אבל גבי וושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדא ליה ופשטה ליה כדאמר תלמודא ר"פ אלו טריפות וכיון שהוא מתנענע תמיד איכא למיחש שמא מעיקרא נקבו שני העורות של וושט מעבר לעבר ומחמת הנענוע חזר המחט ונכנס קצת בפנים ואז עלה הקרום מבחוץ דמסתמא עליית הקרום אינו יכול לעלות כל זמן שהמחט שם: מחט שנמצאת בחתיכת הכבד מחלקין בין קופא לגאו ובין קופא לבר פי' לצד חוץ ופי' בקונ' וכן בפנים פי' לצד חוץ לצד חלל הבהמה קאמר: והקשה בתוספות דהא בסמוך מייתי מההיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ופריך ניחזי אי קופא וכו': ומסיק דהתם גבי בית הכוסות אפי' קופא לבר כשרה משום דאוכלין ומשקין דחקוה ואי קופא לבר בחלל הבהמה קאמר היכא מיתכשר משום אוכלין ומשקין דחקוהו הא על כרחך עברה דרך הכרס ונקבתו מעבר לעבר כיון דקופ' בחלל הבהמה הוא לכך נראה דבין קופא לבר בין קופא לגאו לעולם המחט כולו בתוך הכבד בין קופא בין חודה: וגם הכבד כולו שלם מבחוץ: וקופא לבר דקאמר היינו לצד חיצון של כבד: וקופא לגאו היינו לצד פנים לצד הסמפונות: והשתא ניחא גבי עובי בית הכוסות: דקופא לבר דקאמר היינו לצד חוץ בתוך עובי הכרס ולא לצד המאכל ולעולם המחט אינו כלל בתוך חלל הבהמה וגם הכרס כולו שלם מבחוץ דהשתא כי אמרינן אוכלין ומשקין דחקוה מ"מ לא ניקב הכרס נקב מפולש מעבר לעבר:

מחט שנמצאת בתוך הריאה: יש בה ב' דינין שאם הובאה הריאה שלימה לפנינו כגון שבדקוה בנפיח' ואין שום רוח יוצא ואח' כך נמצא מחט בתוך הריאה כשרה בין באלימתא בין בקטינתא: ואפי' קופא לבר כדפי' לצד חוץ ולעולם כולו בפנים: אבל אם נמצאת המחט בחתיכא דריאה דהיינו שלא נתברר לנו שלימותה שתהא שלימה ע"י נפיחה טריפה בין בקטינתא בין באלימתא ואפי' קופא לגאו לצד הסימפונות דאז ודאי באה דרך הקנה וליכא למיחש לנקיבת הוושט מכל מקום טרפה משום דדילמא אי הואי ריאה קמן פי' שבדקוה בנפיחה תחילה הואי אי נקב ונקובת הריאה טריפה גם בלא נקיבת הוושט: כך פי' ר"י:

ומחט שנמצאת בכבד באלימתא דהיינו שיש בה קופא כמו כן יש בו ב' דינין אך הוי להפך מדין הריאה: דגבי הריאה הוי חילו' בין שלימ' לחתוכה ל"ש קופ' לבר ל"ש קופא לגאו כדפרישי' אבל גבי כבד הוי חילוק בין קופא לבר לקופ' לגאו ולא שנא שלימה ולא שנא חתוכ' דאם קופא לבר טריפה אפילו בא מתחילה שלם בפנינו משום דכיון דסמפוני הכבד קצרים לא היה הקופא יכולה לכנס בתחילה בסמפון: ואם כן על כרחך נקובי נקיב דרך הושט ואתאי ואי קופא לגאו לצד הסימפונו' כשרה ואפילו בחתוכ' דכיון דקופא לגאו ודאי סמפונא נקט ואתאי דרך הקנה: ואי משום דשמא ניקב הכבד כיון דהוי חתוכה הרי שנינו ניקב הכבד כשרה:

שני דינים הללו בכבד באלימתא אבל בקטינת' גבי כבד נמי יש לחלק בין שלימה לחתוכה דבשלימה כשירה: אבל בחתוכה טריפה ולא משום חששא דנקיבת הכבד דהא נקובת הכבד כשרה היא אלא משום דכיון דקטינתא נקיב שפיר מצד קופא כמו מצד חודה הלכך גם כי קופא לגאו איכא לספוקי שמא בא דרך הוושט וניקב הוושט ואח"כ נכנס בכבד: תלינן בוושט לחומרא כיון דהוי בחתוכא: משום דרוב הנבלעין דרך הוושט הן נבלעין כשיטת רש"י אבל בשלימה לא חיישינן לוושט אפילו בריאה משום ^{(הג' א)} דאחזוקי בריעותא לא מחזקינן כדפריש': ומיהו בקופא לבר באלימתא בכבד טריפה אפי' בשלם: ובריאה שלימה כשירה כדפרישית:

בקוצר אכתוב הדינין. גבי דין מחט בריאה יש חילוק בין שלימה לחתוכה שלימה כשירה וחתוכה טריפה לא שנא קטינתא ולא שנא אלימתא ול"ש קופא לבר ול"ש קופא לגאו. אבל גבי כבד באלימתא יש חילוק בין קופא לבר ובין קופא לגאו. קופא לבר טריפה. קופא לגאו כשירה. ל"ש שלימה ול"ש חתוכה אבל בקטינתא יש חילוק גם בכבד בין שלימה לחתוכה כדפרישית. ואע"ג דבתלמודא קאמר סתמא גבי כבד אבל בקטינתא ל"ש קופא לגאו ול"ש קופא לבר מכ"מ לאו אשלימ' קאי כי אם אחתוכ' דוקא דהא קאי אההוא עובדא דההיא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא: ה"נה כתבתי דיני מח"ט ברי"אה וכ"בד לפי שי"טת רש"י והתוס"פות. אמנם נראה כי היתר דשלימה בין בכבד בין בריאה אינו נוהג לנו דהא שלימה לא איקרו כי אם דווקא היכא שנתברר שהיא שלימה על ידי נפיחה כדפירש רש"י גבי מחט שנמצאת בריאה. והרי עכשיו אין אנו בודקים בשום ריאה ולא בשום כבד בנפיחה. ואפי' אם היינו בודקים הא פי' בפנים דאין אנו סומכין על שום בדיקה בנפיח' והלכך אם תמצא שום מחט בריאה או בכבד לא דיינינן לה דין שלימה כי אם דין חתוכ':

מחט שמצא' תחובה בריא' או בכרס או בדקין או בקורקבן או בלב תחובה מבחוץ לצד חלל הבהמה טריפה ואפילו הוא שלם מבפנים ואפי' בעובי בית הכוסות מכ"מ טריפה דאמרינן מה נפשך אם דרך פנים בא הרי ניקב נקב מפולש כיון שנמצא בחוץ לצד חלל הבהמה ואם מבחוץ בא הרי ניקב הוושט דבוושט תלינן משום דרוב הניבלעי' דרך הוושט נבלעין ומיהו אם נמצא בכבד מבחוץ באלימתא וקופא לגאו כשירה ואע"ג דראש המחט ניכר מבחוץ לצד חלל הבהמה מכ"מ כשירה דכיון דהוי אלימתא וקופא לגאו. אם כן ודאי דרך סמפונא נקט ואתאי דרך פנים. ואי משום דניקב הכבד נקיבת הכבד כשירה. נשלם דיני מחט משיטת מורי הרב רבינו פרץ. נחזור לענין ראשון:

תולעים שיצאו מן הריאה כשירה דלאחר שחיטה פרשו. ואם נתחב המחט בפנים בדקין (ש"ע מחט שנמצא בדקין טריפה דחיישינן שמא ניקב) או בכרם או בקורקבן ונמצא עליה קורט דם מבחוץ כנגד המחט טריפה. ואם המחט ניכרת משני צדדין ואין קורט דם על הבשר ולא על המחט אמרינן דלאחר שחיטה יצא לחוץ וכשירה. (ש"ע אם נקבה המחט מב' צדדין אפילו לא נמצא קורט דם אין אנו סומכין בזה אבדיקותינו מאחר דניקב מב' צדדין. ובנקבה מצד אחד יש מקילין. שא"צ לבדוק מבחוץ אם יש קורט דם ויש לסמוך עליהם בהפסד מרובה וא"א לבדוק כגון שנמלח או הודח או נאבד) ולא חיישינן שמא מחיים יצא לחוץ ^{(ר"פ ג)} ואמר רב נחמן ניקב הקורקבן פי' עור החיצון וכיס שלו קיים פי' עור הפנימי או איפכא זה בלא זה כשרה ^{(ר"פ ד)} וכן אם ניקבו זה שלא כנגד זה כשר. ומעשה בא לפני ר' יוחנן בקורקבן שניקב ושומן סותמתו והתירו. אבל וושט שיש לו שתי עורות. אע"ג דניקב זה בלא זה כשר. מכ"מ אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה:

דין נקבים שבגרגר' אם יש בהם חסרון כאיסר. ואם אין בהם חסרון ברובה וכן נקבים דקים מצטרפין לכאיסר אם יש בהם חסרון. ואם אין בהם חסרון ^{(הג' ב)} מצטרפין לרובה. ואם סדוקה לארכה אם נשתייר חוליא ^{(ר"פ ה)} למעלה וחוליא למטה כשרה: ואם ניקבה למטה מהכשר שחיט' דינה במשהו כריא' כדאמרי' ניקב הקנה למט' מן החזה נידון כריא':

חוט השדרה שנפסק בראשו (פי' בקרום של מוח) במשהו: ניקב חוט השדרה למט' לצד הזנב עד בין הפרשות ברובו: מכאן ואילך כשר ובעוף עד בין האגפים ברובו מכאן ואילך ^{(ר"פ ו)} כשר: נקבים דמיטרפא בהו אם סותמתן שומן הנאכל בין בבהמה בין בחיה בין בעוף כשר דמיהדק אבל חלב שאינו נאכל טרפה דלא מיהדק אבל ריאה הסרוכה לשומן הלב אינו קרוי סתימה וטריפה לפי שאותו שומן אינו מן הריאה דדוקא שומן הגדל סביב הנקב שהוא גדול מאותו דבר שהנקב שם: אותו שומן דווקא סותם וכשיר': אבל שומן הלב אינו גדל עם הריאה לכך לא מיהדק וחלב העשוי ככובע אינו סותם כגון דכרכשא וטרפשא דלבא וחלב חיה שאין כנגדו נאכל בבהמה אינו סותם:

דין נפלה בהמה מגובה עשרה טפחים טרפה משום ריסוק ^{(ר"פ ז)} אברים: ואם דלגה מאליה כשרה דאמדה נפשה: הניחה למעלה ומצאה למטה יש לומר שדלגה וכשירה: ואילים המנגחים זה את זה כשרים: וטבח המפיל את בהמתו לארץ בשעה שרוצה לשוחטה אע"פ שמטילה בחוזק כשרה לפי שנועצת צפורניה בארץ (כתב המרדכי דאין לקשור רגלים של בהמות להפיל אותה) או אם החליקה ונפלה מאליה כשיר' אע"פ שאינה נועצת צפרניה בארץ כיון שלא הפילוה בחוזק וכיון שאין גבוה עשרה טפחים מכריסה לארץ כשירה. כדאיתא בפרק הפרה: ואם נזרק הטלה מרחוק לארץ אם נפל על מתניו כשר ועופות שניצודין ואין יכולין ללכת אי מקרבי קיטרי של מצודה חיישינן וכל מקום שיש לחוש לריסוק איברים כגון נפלה מן הגג או טרופה בכותל. ימתין עד שתלך דאז מותרת בלא שום בדיקה ^{(ר"פ ח)} וננערה לעמוד מועיל כמו עמד' ע"י בדיק'. ^{(הג' ג)} ועקרה רגל להלוך כמו הלכ' ואם הלכה ד"א א"צ בדיקה: ^{(הג' ד)} ואם הוא אינו רוצה לסמוך על בדיקתו ימתין עד שתעמוד או תשהא מע"ל: ואם הוכתה על ראש' והלכה לה כלפי זנבה: אם המקל לא הלך לכל אורך הבהמה יש לחוש ואפי' הלך על כל האורך אם יש במקל קשרים יש לחוש וכן אם הכה אות' לרחבה: ואם נדבק העוף בדבק בחד גפא שרי בתרי גפי אסיר ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו מלמטה למעלה דיו: או במיא דהוו קיימי אפילו מלמעל' למטה שרי: אבל מלמעלה למטה במיא דלא קיימא לא מתכשר עד שיקדים לדבר השט על המים: ואם נחבט על פירות וזרעי' אי משרקי אין לחוש. ואי לא יש לחוש: בהמה שלא בדק בסירכי ריאה טריפה: ור"שי פירש דאפילו בבהמה גדולה אם לא בדק כשרה: דהא קיימא לן כרב הונא דאמר. בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת וכו': ועוד הלכה למשה מסיני דאזלינן בתר רובה אך אין מפרסמין את הדבר: ואנן סמכינן על פירוש רש"י בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטנים ^{(ר"פ ט)} ואם לא בדק בהם כשרה בדיעבד:

ניטל הטחול או כליות כשרה ניקב הטחול בסומכיה פי' בעובי' טרפה בקולשי' כשרה. וכולי' שלקתה טריפה כי מטיא לקותא במקום חריץ ואי מליא מוגלא טריפה: מים זכים דלא מסרחי כשרה וכוליא שהקטינה טריפה בדקה עד כפול בגסה עד כעינבה בינונית ^{(ר"פ י)} ומעשה בא לפני רש"י בטלה שלא היה לו אלא כוליא אחת והתירו ואמר דדוק' אם הקטינ' בדק' עד כפול אבל אם ניטלה כשרה:

דין כבד אם ניטל כשר ובלבד שישתייר כזית במקום מרה: ובמקום שהיא חיה: ואם התליעה הכבד כשרה.

דין נשמט ירך הבהמה או העוף במקום חבו' בקוליא כשרה אבל אי איעכול ניביה טריפה: ^{(ר"פ יא)} שמוטת יד בבהמה דהיינו שמוטת רגל שלפניה כשירה נשמט גף בעוף ממקום חיבורו בכתף טרפה שמא ניקבה הריאה שקורין פיקח (חרי"ף בל"א) ודוקא שמוטת גף ממקום חיבורו לגוף אבל למט' ממקום חיבורו לגוף בין שבורה בין חתוכה כשרה ניטל צומת הגידין שנחתך מעט מן הבשר וגם אחד מן החוטין למעלה מן הארכוב' בסמוך לה אע"ג דהעצם שלם טריפה דבחוט אחד או רובו שנפסק טריפה בין בבהמה בין בעוף ^{(ר"פ יב)} נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה אפי' שלא במקום צומת הגידין טריפה: והוא הדין נשבר העצם ויצא לחוץ דרך נקב קטן שאין עור ובשר חופין רוב השביר' ודוקא ברגל שלאחריה אבל ברגל שלפני' אפי' כולו נחתך למעל' מן הארכובה כשרה דאמר רב בעלת חמש או שלש ברגל טריפ' אבל ביד הוי מום לגבוה ולהדיוט שרי והיכא שנשבר העצם למעלה או למטה ולא נחתך לגמרי אם לא יצא לחוץ הכל כשר: בין הבהמה בין האבר: ואם יצא לחוץ למעלה מן הארכובה הכל אסור משום טריפ' אבל למטה מן הארכוב' ויצא לחוץ הבהמ' והעוף כשרים ^{(הג' ה)} אבל האבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסו' למולחו עם הבשר ולהושיטו לבני נח ונפקא מינה דאם יש ספיקא דאזלינן לקולא: אבל מן התורה אין לו דין אבר מן החי אפי' למעלה מן הארכובה כי אם משום טריפה כדאמרינן בפר' אמרו לו עור ובשר שחופין את רוב השבירה שאמרנו שכשר צריך רוב הכיסוי מבשר ומיעוט מעור: ואין הגידין מועילין לכסות כמו העור ואם יצא העצם הנשבר דרך נקב קטן וחזר לפנים אין מועיל אחרי כן עור ובשר חופין רוב השבירה ^{(ר"פ יג)}:

דין דרוסת הזאב אפילו הכה בידו בהמה גסה טריפה ודוקא הכה אותה ביד שלפניו אבל ברגל של אחריו כשרה וגם אין דרוסה בשן. וכן חתול ונמייה יש להן דריסה בגדיים וטלאים. דוקא זוטרי ולא באימרי רברבי. וחולדה בעופות. ועוף טמא שהכה עופות טהורין כגון אי"שטיר בלע"ז בעוף הגס או נץ אישפרוי"ר בלע"ז בעוף הדק. ושאר עופות בדכותייהו טרפות. ואם שחט העוף טהור קודם שהסיר העוף הטמא את ידו ממנו כשר אבל יש לחוש שמא הסיר ידו כבר שלא בפנינו ואסור בכל ענין ואם זאב או חתול נכנס בעדר של בהמות ושותק והם צועקים חיישינן. ואם חתול או חולדה נמצאו בלול של תרנגולים והוא שותק והן צועקים דזה שכיח מותרין דאינו זורק הארס אלא כשבורחין מפניו זה דין חולדה וחתול בעוף. אבל בזאב ליכא האי חילוקא ואסור. וזאב שנשא בהמה מן העדר והצילה הרוע' ונתערבה עם הבהמות הוי ספק ויש להתירה מטעם ספק ספיקא ספק שמא הכה בשן או ברגל ולא ביד ואת"ל שהכה ביד שמא אינה ^{(ר"פ יד)} זאת: ואם באה לפנינו בהמה שמלוכלך צוארה מן הכאת הזאב או חתול בעופות אסור: ואפי' בקנ' הוי במשהו: ואם בקוץ הוי מלוכלך שלא בדרוסה הוי ברוב ואם הוי עוף דממסמ' קועיה דמא ויכול ליבדק (ש"ע ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארו מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג) וספק דרוסה ונקובה יש לתלות בנקובה וכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא. או כל שאר ספיקות ולא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכול ניבי' בכולן פוסק בהלכות גדולות לאיסור: ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעיים ומספקא לן אם נקבו קודם אם לאו דאמרי' כשירה מאחר שנשחטה דהתם יש קצת רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכא דאין רגלים לדבר כלל לא תלינן: והשוחט בהמה ונמצאת טרפה ועשו ממנה גבינות אם הטרפות מסירכא או הוגלד פי המכה כל הגבינות האחרונו' של ג' ימים קודם שחיטה אסורין: וכן הוגלד פי המכה של מחט: אבל של לפני ג' ימים מותרין ושאר טריפות מותרו': אבל טריפות הבאות מן הבטן כגון יתרת שלא בדרא דאוני הכל אסור. ועצם הנשבר ונתרפא בשרה (ש"ע ואם שני שברי העצם שוכבים זה על זה טרפה) וביצת נבילה וטרפה אסורה ולד טרפה כשר: שחט בהמה ומצא בה בן תשעה חי וכ"ש בן שמונה חי ניתר בשחיטת אמו אך אם הפרי' ע"ג קרקע צריך שחיטה משום ראיית העין. אבל אין טרפות נוהג בו: וגם חלבו מותר אך דמו אסור: ואם האם טרפה העובר ניתר בשחיטתו כשהוא בן תשעה חי ואם מצאו בה בן ח' אפי' חי אין שחיטת' מטהרתו אחרי שאמו טרפה. וספק אסור ומסוכנת אם היא בהמה גסה אם פשטה ידה או רגלה כשהיא כפופה או שהיתה פשוטה וכפפתה ה"ז פירכוס וכשרה ובבהמה דקה ובחיה בין גסה בין דקה: אם פשט' ידה ולא החזירת' אסור' שאין זה פירכוס אלא הוצאת נפש בלבד: ועוף אפי' לא רפרף אלא בגפו וכשכש בזנבו ה"ז פירכוס: ומסוכנ' מ"מ אע"פ שפרכסה חסידים הראשונים לא היו אוכלים ממנה: הבריאה אינה צריכה פרכוס ואי זו היא מסוכנת כל שמעמידה ואינה עומדת:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ולדידן דלא בקיאינן בנפיחה כל סרכא טריפה ומיהו כי ליכא סרכא כי אם קרום ההולך מאונא לאונא כסדרן רגילין להכשיר כי ליכא חלון והוא דאיכא חתוכא דאונא אבל כי איכא חלון טריפה:

מיהו בתוספות פירש דקופה לבר היינו לצד חוץ ולעולם כל המחט כולו בתוך הכבד כדפירש בהגהה גדולה:

ומיהו בעכו"ם פרק אין מעמידין גבי עור לבוב דקאמר בברייתא יש עליו קורט דם אסו' אין עליו קורט דם מותר מסיק עליה רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור. אימא מלח העבירו פי' ולכך אסרי במלחו ואפילו בלא קורט דם ולפי זה אם נמצאת מחט מב' צדדים לאחר מליח' מיתסר אפי' בלא קורט דם כי ההיא דעור לבוב דאין סברא לחלק בין עור לדבר אחר ושמא הוא הדין בהדיחו ואם כן לא תמצא היתר דאין עליה קורט דם אלא דווקא קודם הדחה ומלית' ולפי מה דפירש דה"ה הדיחו א"כ הא דנקט גבי עור לבוב מלחו ולא נקט הדיחו היינו משום דדרך למלוח העור בלא הדחה וצ"ע ברמב"ם ז"ל.

ואומר הרפ"ש הא דמכשרינן ניקב הקורקבן שזהו החיצון היינו דוקא כשניקב מחמת חולי ולא מחמת מחט אבל נמצאת בחיצון מח' לצד חוץ אף על פי דפנימי קיים טרפה דמ"נ אם המחט בא מחוץ הרי ניקב הוושט ואם דרך פנים עם המאכל הרי ניקב גם הכיס הפנימי ועבר וניקב גם החיצון ואע"ג דאין נקב בפנימי קרום עלה בו וסתמו ומיהו הא דאמרינן ניקב הכיס שזהו הפנימי וקורקבן קיים דכשר מיתוקם שפיר אפילו על ידי מחט. דהא בפנים נכנס עם המאכל ולא ניקב כי אם הפנימי.

וכמה חוליא אחת ג' טבעות.

בין האגפים יש להסתפק אי סוף העצם קאמר דהיינו מקום שהכנפים שוכבים על העוף בסופם או שמא אתחלת העצם קאי מקום חבור הכנפים בעוף. ויש להחמיר מספק ונטרוף אם נפסק חוט השדרה עד סוף העצם. (ש"ע אם לא בהפסד מרובה).

אך אם הלכה כשרה ואם עמדה צריכה בדיקה וכן אם שהתה מעת לעת כי ההיא דר' אליעזר בן אנטיגנוס דפרק אלו טריפות ואע"ג דבפרק שור שנגח קאמר רב נחמן אלו שקל מרה דהאי תורא קבא דקמחא ואזל וגמר בי מדרש' אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה לא אפסדיה לתורא לאו משום שיהא כשר בששהת' מעת לעת בלא בדיקה. אלא הכי קאמר. אי שהת' מעת לעת אז היה לה תקנה ע"י בדיקה: אבל עכשיו ששחטו בתוך מעת לעת בלא הלוך ובלא עמידה אין לה תקנה כלל: והשת' דפי' דבין עמדה ובין שהת' מעת לעת בעינן בדיקה ואנן לא בקיאינן בבדיקה. הלכך בהמה שנפלה מגובה או כיוצא בו שיש לחוש לריסוק אברים ימתין לה עד שתלך דאז כשרה בלא שום בדיקה.

דאילו עמדה או שהתה מעת לעת בעיא בדיקה כדפירש בהג"ה לעיל ואנן לא בקיאינן בבדיקה.

אבל בבהמה גדולה טריפה אפי' בדיעבד כיון דסירכות מצויות בהן:

ואף על פי שאם ניטל הכוליא או שתיהן כשרה.

ואם אינו בקי אי איעכל ניביה אי לא מספיקא טריפה (ש"ע י"מ דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר היטב טרפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף לפי גדלו וקטנו וטוב להחמיר אם אין הפסד מרובה) אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו יודע אם לאחר שחיטה אם קודם שחיטה בשרה דודאי בשעה מועט לא איעכול ניביה ובלבד שידע שלא היתה שמוטה בשעה שהביאוהו לשחוט ודין זה נוהג בין בבהמה בין בעוף לפי השיטה שבפנים וכן בתוספא שאנ"ץ אמנם בשיטת מ"ר יחיאל בשם רבי' אלחנן פירש דאע"ג דשמוטת ירך בבהמה אינה טריפה עד דאיעכול ניביה מ"מ שמוטת ירך בטוף טריפה אפי' לא איעכול ניביה דהא דאיפליגי אמוראי פ' אלו טריפות בשמוטת ירך בעוף אי טריפה אי לא מיירי בלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה קמפלגי. מאי טעמא דמאן דמכשר הא תניא טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אלא ודאי דלא איעכול ניביה פליגי ואפי' הכי מסיק שם במסקנא דטריפה וכ"ת אכתי קשה דהא בההיא שהבאתי טריפות שמנו חכמים וכו' קתני בסיפא יתר עליהם העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ואם איתא דשמוט' ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה. כי היכי דתני נשבר העצם וכו'. ליתני נמי יתר עליהם עוף שמוטת ירך בעוף טריפה אע"ג דלא איעכול ניביה. וי"ל כיון דבהמה נמי הוי שמוטת ירך טריפה באיעכול ניבי' מיהא לא חשיב ליה כיון דשם שמוטה נמי הוי בבהמה ולא דמי לנשב' העצם וכו' דקתני דההוא ליתיה בבהמ' כלל: וכי תימא הא איתא נמי שבירת העצם בבהמה היכא דניקב קרום של מוח יש לומר דהתם אין הטרפות תלוי כלל בשביר' העצם דהא בניקב קרום של מוח לחודי' טריפה ואפי' יהיה העצם שלם אבל גבי שמוטת ירך בבהמה לא מטרפא באיעכול ניביה בלא שמוטה דהכי אמרי' לעיל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ומסיק והוא דאיעכול ניביה והלכך גבי עוף אף על גב דידעי דלא נשמט הירך כשהביאוהו לשחוט מכל מקום אם נמצאה הירך לאחר שחיטה שמוטה וספק הוא לו אם לאחר שחיטה נשמט או קודם שחיט' נשמט' אע"ג דודאי לא איעכול ניביה בשע' מועטת כזה מכ"מ טריפ' כדפרישית דשמוטת ירך בעוף טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה. ותדע דהא לא תני נמי בההיא דיתר עליה' עוף וכו'. הא דאמר בריש אלו טרפות גבי ניקבה כנפ' דגבי בהמה אמרה דנקבים שאין בהם חסרון מצטרפי' לרובה. פירוש לרוב מן הנקבים עצמן ואין השלם שבין נקב לנקב נחשב בכלל הנקבים וגבי עוף אמרי' מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה רובו טריפה פי' שאף השלם שבנתי' נחשב בכלל הנקב ואפי' הכי לא תני ליה גבי יתר עליה' עוף משום דמכל מקום שם פסוקת הגרגרת ברוב' טריפ' גבי בהמה אלא דגבי עוף משום דזוטר חיותיה נחשב השלם שבנתים בכלל הנקב: הכא נמי גבי שמוטה שם שמוטה טריפה אפי' בבהמ' באיעכול ניביה מיהא. אלא דבעוף משום דזוטר חיותיה אפי' בלא איעכול נוביה חשיב' שמוטה ולהכי לא חשיב ליה גבי יתר עליהן עכ"ל:

ונראה דאפי' לא ניטל מן הבשר עמו רק שנפסק החוט או רובו טריפה כיון שנפסק חוט אחד או רובו בין בבהמה בין בעוף:

ואם בא לפנינו עוף או בהמה שכבר נשבר רגל' למעל מן הארכוב' ונתרפא שקורין ראט"ר בלע"ז כשרה דבידוע שלא יצא העצם לחוץ כך נהג הר"מ:

אמנם פי' לקמן בשם ר"י דבריה או דבר שבמנין או בעלי חיים שאפי' באלף לא בטיל אין חילוק בין איסורין האסורים ודאי קודם שנתערבו ובין איסורין האסורין מספק קודם שנתערבו בספיקא דאוריית' כיון דאפי' בספק דאוריית' שייך ביה כרת חייב אשם תלוי:

רא

דאחזוקי בריעותא לא מחזקינן. עיין סמ"ג ובתוס' פ' אלו טריפות:

מצטרפין לרובה. עיין לקמן גבי דין שמוטת ירך בהגה"ה שם:

ועקרה רגל להלוך כו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דאם עקרה רגל להלוך וכו' דאף בדיקה לא צריכה כיון שלא כתב בזה כמו לעיל גבי ננערה לעמוד ולכאורה הוא תמוה דהא לקמן כתב רבינו ז"ל ואם הלכה ד"א אז אין צריכה בדיקה ועיין בשו"ת מהר"י קולון סימן ס"א שנדחק בזה ומביאו הב"י בסימן נ"ח וע"ש עוד שכתב שמשמע מדברי רבינו ז"ל שאף אם עמדה ושהתה מעל"ע דצריך בדיקה ואפשר לדעתו ז"ל לפרש הא דכתב רבינו ז"ל ואם עקרה רגל להלוך וכו' דהיינו היכא דשהתה אמר זה מעל"ע אינה צריכה בדיקה והא דלא כתב רבינו ז"ל דין זה גבי ננערה לעמוד אפשר משום דלשון הגמרא הוא באלו טריפות ובזבחים דף ע"ד ע"א הכל גבי עמדה דצריכה בדיקה משמע ודאי דאין לה תקנה אחרת כי אם בבדיקה ולא בשהיית מעל"ע וגבי הילוך דעקרה יד ורגל אפשר דדעת רבינו ז"ל דמהני שהיות מעל"ע אף בלא בדיקה. וכדעת רבינו ירוחם גבי עמדה ולא משמע כן מדברי הב"י גם לכאורה יש להקשות על דברי רבינו ירוחם מהסוגיא דזבחים שם דסובר ר"ל עמדה צריכה מעל"ע הלכה צריכה בדיקה ואם כדברי רבינו ירוחם דבעמדה ושהתה מעל"ע לא צריכה בדיקה א"כ לר"ל נראה דבהלכה ושהתה מעל"ע נמי לא בעי בדיקה דהא לדידי' הוי הלכה כמו לדידן עמדה וא"כ אמאי כולן ירעו הלא יש תקנה להשהותן מעל"ע וצ"ע ודוק:

ואם הוא אינו רוצה לסמוך על בדיקתו כו' מעל"ע: יש כאן ט"ס ובהג"ה מבואר: אבל

אבל האבר יש לו כו' מלהושיט לבני נח וכן הוא בהסמ"ג והגאון מוהר"ש קאיידנובער בעל ברכת הזבח מקשה ע"ז בשו"ת שלו הנקרא אמונת שמואל סימן י"ד דכיון דאינו אסור משום אבר מן החי אלא מדרבנן א"כ יהי' מותר להושיטו לבני נח דהא לישראל הוא אסור מדרבנן משום הלאו דלא תסור שמצווים ישראל על זה או מן התורה או מדרבנן אבל לבני נח כיון שלא ניתנה להם התורה אינם מצווים כלל על לא תסור ומותר להם האבר לגמרי ולמה אסר להושיט להם האבר וע"ש. ולדידי לא קשה מידי דיש לומר דכיון דאסרו מדרבנן האבר המדולדל משום מצות פרוש והוי כמו משום גזירה דאטו אבר מן החי ממש דאסור מדאורייתא וא"כ כי היכא דאסור באכילה לישראל משו' גזירה דאבר מן החי ה"נ אסור לישראל להושיטו לבני נח גזירה שלא יושיט אבר מן החי גמור דאסור מדאורייתא להושיטו לבני נח ודוק בזה: