סמ"ק/נז

<< · סמ"ק · נז · >>

רמב"ם הל' תפלה פ"ד סמ"ג עשין סי' יח טא"ח סי' ג' להיות צנוע דכתיב (דברים כ"ג, ט"ו) והיה מחניך קדוש וכתיב (מיכה ו', ח') והצנע לכת עם אלהיך ואמרו חכמים אין צנוע אלא ^{(הג' א)} הצנוע בבית הכסא ^{(ר"פ א)} והנפנה בלילה יפנה ^{(הג' ב)} כדרך שהוא נפנה ביום מגלה ^{(הג' ג)} לפניו טפחיים מאחוריו טפח ואינו מגלה עד שישב. ^{(הג' ד)} וגם בתשמיש המיטה צריך להיות צנוע. ^{(הג' ה)} וגם בכל דבר צריך להיות בצניעות ולא בפריצות ^{(הג' ו)} ובכלל זה יש וכסית את צאתך דסמוך ליה. וכן יש לנו לעשות צניעות בשעת תורה ותפילה ואם הוא עומד בתפילה וצריך להפיח ^{(הג' ז)} בעל כרחו מרחיק ד' אמות וממתין עד שיכלה הריח וחוזר לתפילתו: ואומר רבון העולמי' אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים ^{(הג' ח)} גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו ואחריתינו רימה ותולעה. ^{(ר"פ ב)} וצריך להרחיק מן הצואה וממי רגלים ^{(הג' ט)} ומגרף של רעי ועביט של מי רגלים ד' אמות ^{(הג' י)} מאחוריו ומצדדין אבל ^{(הג' יא)} מלפניו ירחיק מלא עיניו. וצואה יבישה ^{(הג' יב)} שזורקה והיא נפרכת ומי רגלים ^{(הג' יג)} שנבלעו ואין רשומן ניכר מותר לקרות ק"ש כנגדם וצואה כל שהוא מבטל' ^{(הג' יד)} ברוק עבה ועביט של מי רגלים ^{(הג' טו)} של פעם א' נותן לתוכו מים: ^{(הג' טז)} כדי רביעי' וקורא ^{(הג' יז)}: ואם כפה עליה כלי מותר ^{(הג' יח)} ואפי' כלי זכוכית ^{(הג' יט)} וצואת קטן ^{(ר"פ ג)} שאינו יכול לאכול ^{(הג' כ)} כזית דגן ^{(הג' כא)} בכדי אכילת פרס א"צ להרחיק מצואתו וממי רגליו. וריח רע שיש לו עיקר כגון ריח הבא מן הצואה מרחיק ^{(הג' כב)} ממקום שכלה הריח ד"א. ושאין לו עיקר כגון מהפחה והוא של חבירו לדברי תורה מותר לק"ש אסור ושל עצמו אסור אף לד"ת. ולתפלה צריך מקום נקי כמו לק"ש. וצריך להרחיק מצואת חזרים וכלבים בזמן שנותן לתוכן עורות לעיבוד. ובירושלמי יש שצריך להרחיק ^{(הג' כג)} מגללי חמור הבא מן הדרך ומנבילה מסרחת ^{(הג' כד)} וגם מצואת תרנגולים אדומים ^{(הג' כה)} (וצ"ע בפי' אדומים) ונרא' לר"י שאין לאסור צואת תרנגולין אלא בלול שלהן. אבל לא בבית שיש מעט ממנ'. ואם התפלל ומצא הצואה במקומו ^{(הג' כו)} תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל. ^{(הג' כז)} וספק צואה אסור לקרות כנגדם. ^{(הג' כח)} וספק מי רגלים מותר:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ותלמיד חכם שאינו נוהג בעצמו צניעות חייב מיתה לפי שמרחיק הבריות מאהבת התורה ועל זה נאמר כל משנאי אהבו מות. ^{(הג' א)} אל תקרי משנאי אלא משניאי. פי' שהם גורמים לבריות לשנוא התורה ^{(הג' ב)} כי בזמן שאד' קורא ושונה ודבורו בנח' עם הבריות ומשאו ומתנו נאה עם הבריות אומרי' עליו אשריהו כמה נאים מעשיו כמה מתוקני' דרכיו ובזמן שהוא קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין משאו ומתנו נאה מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה ראיתם כמה מכוערים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו:

ומצאתי בתוס' דברכות ^{(הג' ג)} ומתחיל ממקום שפסק:

גם במאכל שעושין לתינוק ^{(הג' ד)} שקורין פפ"א צ"ע:

נז

הצנוע בבית הכסא שם בברכות בפ' הרואה וכמו שמפורש שיפנה בלילה כדרך כו' ונראה ממשמעות דברי רבינו ומהמשך דבריו ז"ל דלזה הביא כאן המקרא דדברי קבלה והצנע לכת וגו' וכן מה שכתב רבינו לקמן ובכלל זה יש וכסית וכו' שנתכוין רבינו בזה למה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שזה שהזהירה התורה לאנשי המלחמה ויד תהיה לך מחוץ למחנה כלומר שיכונו להם מקום מיוחד מחוץ למחנה שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו וכמו שאמרו בסיפרי אין יד אלא מקום שנאמר והנה מציב לו יד וכדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות וכמו שעושים האומו' אלא שיתנהגו בצניעות ולפנות במקום צנוע מחוץ למחנה ועל האזהרה זו אמרה התורה בזה העניין והיה מחניך קדוש דקאי אזה ועל הא דוכסית את צאתך וכמו שבא אזהרה על זה בדברי קבלה והצנע לכת שפירשו רבותינו אין צנוע אלא הצנוע בבית הכסא וכן רבותינו ז"ל למדו מזה המצוה להרחיק מצואה וערוה ושארי דברים המאוסים בשעת ק"ש ותפילה ודברי תורה וכמו שכת' רבינו בסימן זה ולקמן בסימן פ"ד ומשמע בש"ס ומדברי הראשוני' ז"ל דדרשה גמורה היא ומעכבים בק"ש ותפילה מדאורייתא בכל מקום וזה שהוזהרו בזה אנשי המלחמה ביותר מפני היות המחנה קדוש וכמו שאומר שם כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ומפני זה צריכים להיות תמיד בנקיות ובקדושה וכל זה יש להבין ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות והרמב"ן ז"ל בפי' התורה וספר החינוך בפר' כי תצא:

כדרך שהוא נפנה ביום. היינו לענין גילוי טפח וטפחים אבל להתרחק מר"ה אין צריך בלילה כמו ביום ומכ"מ יפנה בקרן זוית ולא בגלוי ש"ס בפ' הרואה:

לפניו טפחיים ומאחוריו טפח. כצ"ל ומשום קילוח מי רגלים הנתזים למרחוק צריך טפחיים מלפניו ומאחוריו טפח ולא יותר משום צניעות ואמרי' בפ' מי שמתו דאשה אינה מגלה מלפניה ולא כלום:

אל תקרי משנאי כו'. בשבת בפרק אלו קשרים כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אל תקרי משנאי כו' וע"ש:

כי בזמן שאדם קורא ושונה כו'. ביומא בפרק יום הכפורים ברייתא שם:

וגם בתשמיש המטה כו'. כדאמרי' בש"ס ישראל קדושים הם ואין משמשין מטתיהן ביום וגם לא לאור הנר ובכלל זה ג"כ מה שהזהירו רז"ל בנדרים בסוף פ' אלו מותרין וע"ש:

וגם בכל דבר. כדאמרינן בש"ס דאף דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת:

ובכלל זה. דוהיה מחניך קדוש וכמו שכתבתי לעיל:

בע"כ מרחיק ד' אמות לאחריו כן הוא בש"ס והטעם כתב ר' יונה שצריך שיהיה פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כונתו לחזור לתפלתו ואיני יודע למה דילג רבינו תיבת לאחריו שבש"ס:

גלוי וידוע לפניך חרפתינו. אומר זה להודיע שאונס היה ואין היכולת בידו:

ומתחיל למקום שפסק. היינו דווקא אם לא שהה כדי לגמור את כולה אבל אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש התפלה ועיין הרי"ף ופוסקים:

ומגרף של רעי ועביט כו'. שניהם כלי חרס הם ושל גדולים קרוי גרף ושל קטנים עביט. והני כיון דמיוחדים לכך יש בהם זוהמא ואסורים כמו בית הכסא ואפילו אין בהם ריח רע ואפי' נתן לתוכם רביעית מים. ובשל עץ נסתפקו הראשונים ז"ל דכיון דבלע טובא ואיכא זוהמא אפשר דהוי כמו של חרס:

מאחוריו ומצדדין. אם לא אפשר לאחוריו וכגון שיש נהר לפניו או דבר אחר המעכב מסתלקו לצדדין ש"ס:

מלפניו ירחיק מלא עיניו. שם בפ' מי שמתו מימרא דרבא:

שזורקה והיא נפרכת. כן כתב הרמב"ם והסמ"ג דכשהיא נפרכת ע"י זריקה מיקרי צואה יבישה ואין צריך להרחיק ובש"ס בפ' מי שמתו יש עוד לשון אמר בגמרא גבי צואה כחרס כל זמן שגוללה והיא נפרכת ופי' רש"י ז"ל דלשון זה הוא לחומרא דלא מיקרי יבישה אף שנפרכת ע"י זריקה עד שתהא נפרכת ע"י גלילה וכן פסק שם הרא"ש ז"ל לחומרא וכפי פרושו של רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם והסמ"ג פסקו כלישנא קמא וכמו שכתב רבינו ז"ל משום שהם מפרשים דלישנא קמא דקאמר דכל זמן שזורקה הוא לחומרא יותר משהיא נפרכת על ידי גלילה ועיין בר' יונה ובכסף משנה והא דמותר ביבישה דוקא שאין בה ריח רע. ועיין כסף משנה שהביא כן משם הר"ר מנוח ופשוט הוא:

שנבלעו ואין רשומן ניכר כן הוא בסמ"ג. וכן מביא באגודה. וכן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל. שכן היה כתוב בסיפרי הרמב"ם הישנים כדברי הסמ"ג ורבינו. ובאמת יש לתמוה ע"ז דהא בפ' מי שמתו מסקינן שם אמר רבא הילכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים. כל זמן שמטפיחין ומשמע שם להדיא בסוגיא דאף אם רשומן ניכר שרי אם אינם מטפיחין וכן פסקו שם הרי"ף. והרא"ש ז"ל. והנמשכים אחריהם ומשום זה מביא הכסף משנה משם הר"ר מנוח שטעות נפל בסיפרי הרמב"ם והנוסחא הנכונה היא מי רגלים כו'. אם מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן וע"ש. ובבית יוסף בטור א"ח סי' פ"ב. אבל קשה לשבש הספרים וכן בשילטי הגבורים מביא דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתב בסמ"ג וברבינו וכן נראה שעל הרוב דרכו של הסמ"ג אם כותב בסתם הוא נמשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל. וכן הבית יוסף שם תמה על הסמ"ג בזה ולא תירץ כלום. ונראה בעיני ליישב דהרמב"ם והסמ"ג ז"ל סוברים דלא הביא התלמוד הילכתא דרבא אלא לגבי צואה כחרס דאסירי אבל לא לגבי מי רגלים. מדחזינן דבתר הכי מייתי הש"ס לאותביה על מילתא דרבא גבי מי רגלים מהברייתא דמי רגלים כל זמן שמטפיחין וגם מייתי עלה לימא כתנאי ומדקבע הש"ס כל השקלא וטריא בתר מילתא דרבא ולא קבע לה לעיל על פלוגתא דאמוראי קדמאי רב ושמואל ורבי יוחנן אלא ש"מ דלא סבירא להו למסדרי הש"ס מילתא דרבא לגבי מי רגלים להילכתא פסיקתא שאין דרך הש"ס לקבוע ההויות בתר ההילכתא ומדחזינן דמוקי להא דגניבא משמי' דרב דאמר מי רגלים כל זמן שרשומן ניכר דקם ליה כרבנן דר' יוסי ורבא דסבירא ליה כהני אמוראי דאית להו מי רגלים כל זמן שמטפיחין כר' יוסי ממילא הילכתא כגניבא דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא כרבי יוסי וכיוצא בזה כתב הרי"ף ז"ל ביבמות בפרק החולץ גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דפליגי שם רבי אבא ורבי ירמיה אי קם דינא או הדר דינא וקאמר שם הש"ס כתנאי דרבי אבא ורבי ירמיה פליגי בפלוגתא דרבנן ואדמון בפרק בתרא מכתובות גבי מי שאבד' לו דרך שדהו ופסק שם הריי"ף ז"ל כרבי אבא משום דקם ליה כרבנן ורבי ירמיה כאדמון ואע"ג דדחי לה שם הש"ס בפ' החולץ ואומר רבי אבא אמר לך וכן רבי ירמיה אמר לך אנא דאמרי ככ"ע ההיא דיחויא בעלמא הוא כיון דמסדר הש"ס הביא דאתיא כתנאי ומוקי לרבי אבא כרבנן דאדמון הילכתא כוותיה. וכן בכאן י"ל ג"כ הא דדחי הש"ס הך דכתנאי ההיא דיחויא בעלמא הוא ואדרבא בכאן מסתבר יותר לומר כן משם דהא אף לפי הדיחוי ע"כ רבא לא ידע הברייתא דאי הוי ידע היה מפרש בדבריו אי בעינן טופח ע"מ להטפיח כרבנן או טופח לחוד כר' יוסי ופשיטא להני רבוותא דמפרשי בדברי רבא דבטופח לחוד אסור כיון דאמר סתמא כל זמן שמטפיחין כר' יוסי אי הוה ידע הברייתא היה צריך לפרש דבריו דהלכה כרבי יוסי לגבי רבנן ושם בהחולץ היא מתניתין בפרק בתרא דכתובת וכ"ע ידעי מתניתין וכיון דע"כ רבא לא ידע הברייתא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאי הוי ידע רבא והני אמוראי דס"ל כוותיה הברייתא הוי הדרו בהו וכן בירושלמי בפ' מי שמתו עושה עיקר דברי גניבא משמיה דרב דגרסינן התם רבי אבא בשם רב צואה עד שתיבש כעצם מים כ"ז שהם מטפיחין גניבא אמר מים כ"ז שרישומן ניכר שמואל אמר כדי שיקרמו פניה שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן עד שיקרמו פניה רבי ירמיה ר' זעירא בשם רב צואה אפילו עשויה כעצם אסורה שמואל אמר עד שיקרמו פניה כלומ' דרבי ירמיה פליג ארבי אבא וסובר שרב אוסר צואה אפילו יבישה כעצם ואומר שם אמר חזקיה רבי אבא מחמיר במים יותר מן הצואה א"ל רבי מנא מן הדא דגניבא כלומר קושיתך היא מדברי גניבא שאומר משום רב מים כ"ז שרישומן ניכר וא"כ קשה לרבי אבא שאמר משמיה דרב דצואה עד שתתיבש כעצם הא כעצם מותרת וא"כ מחמיר רב במים יותר מן הצואה וכמו דפריך בגמרא דילן רב יוסף על גניבא מהא דרב יהודה דאמר משמיה דרב צואה כיון שקרמו פניה מותר וכן פריך בירושלמי להיפך מהא דגניבא על ר' אבא אבל אי לאו דגניבא אלא כר' אבא משמיה דרב דאמר מים כל זמן שהן מטפיחין לא הוה קשה האיך מחמיר במים יותר מן הצואה וכמו בגמרא דילן הוה ניחא ליה לרב יוסף להני אמוראי דס"ל כל זמן שהן מטפיחין ואיתא שם א"ל אפי' עשויה כעצם אסורה כלומ' שחזקיה הודה לדברי ר' מנא שדברי גניב' הם עיקר משמי' דרב במים וא"כ ע"כ ס"ל לרב דצואה אפי' כעצם אסור' דלא כר' אבא משום רב ומפרש שם מפני שמשמשה קיים כלומר ממשה קיים ואפי' היא יבישה אסור' ואף שבזה חולק הירושלמי אגמרא דילן דאומר שם משום ר' יוחנן צואה כיון שקרמו פניה שרי והכא אית ליה לר' יוחנן דצואה אפילו כחרס אסורה וכדמפרש השיעור כל זמן שזורקה כו' מ"מ בזה סמכינן אגמרא דילן וכמו שפסק רבא דצואה ?כדרש אסורה וראיתי לאחד מחכמי זמנינו שפירש דברי הירושלמי בעניין אחר ולדעתי טעה בזה והעיקר הוא כמו שפירשתי דבעניין השיעור דמי רגלים וצואה קרובים דברי הירושלמי והתלמוד שלנו להיות שוין ונחזור לעניינינו דהירושלמי עושה עיקר כדבריו של גניבא וכיון דלהתלמוד שלנו נמי קם ליה גניבא כרבנן דר' יוסי לכך פסקו הרמב"ם והסמ"ג כוותיה ועוד ראיה גדולה לזה מצאתי בתוספתא שהביא המרדכי וקתני שם בפ"ב לא יטול את המים במקום שמתפלל אלא אם כן ירחיק ד' אמות פי' לא יטול כו' ומתפלל באותו מקום וכמו דתנן במתניתין כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות ועיין בפ' בני העיר במגילה יבשו או נבלעו הרי זה מותר ע"כ וקתני נבלעו דומיא דיבשו מה יבשו דאין רישומן ניכר אף נבלעו דאין רישומן ניכר הא רישומן ניכר אסור וכמו דדייק בגמרא דילן מהברייתא דפריך מינה לרבא והכא ליכא לשנויי כדמשני התלמוד שם על הבריית' דהא בתוספתא לא קתני רישא כל זמן שהן מטפיחין כמו בברייתא ההיא וא"כ התוספתא מסייע ליה לגניבא משמיה דרב ובודאי הני אמוראי דפליגי עליו ורבא לא ידעו להתוספתא ומש"ה הוי הילכתא כגניבא ואע"ג דהרי"ף ז"ל כתב בפ' אלו טרפות גבי שמעתתא דגלודה שאף שהתוספתא מסייע להו לשמואל ולר' ינאי מ"מ כיון דבגמרא לא הביאו לסייע להו ולתיובתא לר' יוחנן ש"מ דליתא להא דתוספתא התם צירוף זה הרי"ף ז"ל לשארי הפירכו' שהשיב על הגאוני' שפסקו כהני אמוראי מהתוספתא ועיין שם וגם הרמב"ם ז"ל שם בפ"ט מה' שמיטה פסק כשמואל ור' ינאי וכמו הגאוני' שהביא הרי"ף ז"ל שם שפסקו כך מההיא דתוספתא ועי"ל דהכא אפשר לומר שלא חשו מסדרי הש"ס להביא שוב התוספתא כיון דאוקי הא מילתא כתנאי וקמו לי' הנך דאמרי כ"ז שמטפיחין כיחידאי ממילא איפרכו ולית הילכתא כוותייהו ושוב לא חשו להביאו התוספתא אבל שם באלו טריפו' לא איפסוק כלל שם וקם ליה הך מילתא בפלוגתא דאמוראי בלי מסקנא וכמו שכת' הרי"ף ז"ל שם וע"ש והיוצא מזה שיש מקו' גדול לדברי הנך רברבא הרמב"ם והסמ"ג ורבינו והאגודה וכן מסתבר יותר שלא לשבש הנוסחאות שבסיפרי הרמב"ם הישיני' וכמו שמביא השילטי גבורים ודלא כמו שהסכים הב"י מאחר שדברי הסמ"ג ורבינו באו כך בפירוש והם ז"ל הולכים על הרוב אחר דברי הרמב"ם ז"ל:

ברוק עבה. והביאו בשם הירושלמי דאינו מועיל אלא לפי שעה כל זמן שהיא מכוסה:

של פעם אחת. פירש שלא נשתמש עדיין. אלא פעם א' היטל לתוכו מי רגלים ולא מיוחד עדיין לכך:

כדי רביעית וקורא. ואפילו בתוך ד' אמות דרביעית מים הוא השיעור לבטל מי רגלים של פעם אחד:

ואם כפה עליה כלי. על הצואה:

ואפילו כלי זכוכית. כדאמרינן בש"ס בפרק מי שמתו צואה בעששית מותר ואע"ג דמתחזי משום דבכסוי תלא רחמנא והוא מכוסה. ועיין לקמן סימן פ"ד:

וצואת קטן שאינו כו'. אבל גדול אפי' אינו יכול לאכול כזית דגן כו' אסור. דיוסיף דעת יוסיף מכאוב ש"ס בסוכה בפרק לולב הגזול:

כזית דגן. חמשה מינים חטה ושעורה וכו':

בכדי אכילת פרס. וזהו שיעור ד' ביצים לרש"י. ולהרמב"ם כדי ג' ביצים. ואם הקטן אינו יכול לאכול כזית דגן בשיעור שהייה כל כך שהגדול יכול לאכול פרס אין צריך להרחיק כו' וכל אכילה שבתורה אינן מצטרפות אלא בכדי אכילת פרס. וכן הוא הלכה למשה מסיני. ואם אינו יכול לאכול בשיעור זה הרי כאוכל היום חצי זית ולמחר חצי זית דאינו מצטרף:

שקורין פפ"א צ"ע. פי' אם הקטן אינו יכול לאכול דגן אלא מזה המאכל שקורין פפ"א שעושין מקמח ומבשלין במים או בחלב ואינו נאכל כ"כ מהר כמו פת אין לשער זה בכדי אכילת גדול פרס. ועיין במגן אברהם סימן פ"א שפירש כן דברי הגה"ה זו. אבל בעיני היה נראה לפרש כפשוטו דהגה"ה מסתפק אם הקטן אינו יכול לאכול כזית דגן מפת רק מזה המאכל אם צריך להרחיק מצואתו וכן משמע בכל בו בהלכות ק"ש שכתב שם אחר דין זה דקטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי אכילת פרס כללא דמילתא כל דבר שחיותו בפת ריחו רע ואסור לקרא ק"ש כנגדו אבל שאר שאין חיותן בפת אין להקפיד עליהן שאין ריחן רע כ"כ עד כאן וידוע שדבריו הם על הרוב לקוחי' מדברי רבינו ומהגה"ה ולזה מסופק בהגה"ה במאכל זה אי חשוב כמו פת או לא:

ממקום שכלה הריח ד' אמות ומאחוריו או מן הצדדין כדלעיל:

מגללי חמור כו'. בירושלמי גרסינן חמור הרכה ועיין פוסקים:

וגם מצואת תרנגולים אדומים. כצ"ל:

וצ"ע בפירש אדו'. כי יש שפירשו מין תרנגולי' ויש שפירשו תרנגולי' מארץ אדום שאוכלי' שעורי'. וכן פירש באגוד'

תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל. דהוי כמו שגג ולא התפלל וחוזר ומתפלל:

וספק צואה. במקו' הראוי להסתפק אסור לקרות כנגדה. דהוי ספיקא דאוריית' כמו שכתבתי בריש הסימן:

וספק מי רגלים מותר. מפרש בש"ס דמן התורה לא אסר אלא כנגד העמוד בלבד והוא כנגד הקילוח ואחר זה לא מיתסר אלא מדרבנן ובספיקא לא גזרו: