סמ"ע על חושן משפט שמא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכההמשאיל תבעו בכל עת כו': דדוק' לסתם הלואה דלהוצא' נתנה נתנו חכמים שיעור ל' יום וכמ"ש הט"ו לעיל ר"ס ע"ג משא"כ בשאל' דהדרא בעינא ולאפוקי מדעת ר"ת שמדמהו לסתם הלוא' ועד"ר:
ואפי' מת השואל כו': בסמוך ס"ג יתבאר זה:
סעיף ב
עריכהללינה אין פחות מיום א': כפול לעיל בסי' שי"ב ס"ד.
אין פחות מז' ימים: בטור כתב בשם הרמב"ם בזה לשלשים יום אבל בנ"י כתב שהגירסא הנכונה ברמב"ם הוא ז' ימים וכמ"ש המחבר:
וי"א לבית האבל אינו רשאי כו': בטו' כ"כ בשם הרא"ש ומהתימא על המחבר שכאן סתם וכתב דברי הרמב"ם ובי"ד סימן ש"ס סל"ה סתם וכתב דברי הרא"ש שכתב מור"ם ז"ל כאן בשם י"א לחוד ובאמת שמור"ם כתב שם בי"ד אדברי המחבר ז"ל ובח"מ סימן שמ"א לא פסק כן עד כאן לשונו ולעד"נ ליישב דאינו מוכח מדברי הרמב"ם דפליג אדברי הרא"ש דנוכל לפרש מ"ש לבית האבל כדי שילך ויחזור היינו ז' ימים דכל ז' ימי האבילות הוא שוהה שם ואח"כ הוא חוזר ומ"ש לבית המשתה כל אותו היום היינו כשאין המשתה אלא יום אח' וס"ל נמי דאם דרך להיות יותר משהה בידו יותר עד כלות ימי המשתה והיינו כדברי הרא"ש וכן משמע לשון הטור שכתב אדברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר כאן ז"ל וא"א הרא"ש הביאו בל' אחר כו' ור"ל הביא התוספתא שכתב ב' דינין הללו בלשון אחר משמע דס"ל דאין הכרח לו' דפליגי בדין אלא שהביאו בל' אחר ובל' מבואר יותר וק"ל:
סעיף ג
עריכהמשתמשים בה כו': ול"ד למקבל שמת שיכול הנותן לסלק לבנו אפי' בתוך הזמן ואפי' אם גם הבן בקי באותו עסק או המלאכה כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' שכ"ט דשאני שאילה דכל ימי השאלה היא כקנוי לו שהרי כל הנאה דידיה וחייב אפי' באונסין ומש"ה בניו יורשין אותו ממנו עד כלות הזמן:
כל ימי שאילתה: וה"ה אם שאלה למלאכ' ידוע בלי זמן משתמשין בה זמן הראוי לאותו מלאכה וכך כתב הטור והמחבר בסמוך בס"ה:
ואין חייבין באונסים כו': שהרי לא קבלו כלום על נפשם אבל בגניבה ואבידה חייבין כיון דנהנין ממנו ה"ל כשומר שכר או כשוכר אפי' לא נשתמשו בה עדיין כיון דהרשות בידם להשתמש בה באותו זמן:
שומעין לו: דאדעתא דהכי בא בשאלה ליד אביהן ומ"ה גם הם לא ישתמשו בה להנאתן בע"כ אם לא שיקבלו עליהן אונסים כאביהן וע"ל ס"ס שמ"ו:
סעיף ד
עריכהשהיא ב' שלישים: דיכולין לומר אם ידענו שאינו של אבינו לא היינו אוכלים בשר אבל ב' שלישים משלמין שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול אף אם בל"ה לא היו אוכלין בשר:
והעור ישלמו כולו: פירוש הרשות בידן אם רוצים להחזיק העור בידן ולשלם דמי שוויה לבעליה שהרי קנאו בשינוי טביחה וההפשטה אבל אם רוצים מחזירין העור לבעלים בעין ועפ"ר:
ואם הניח להן אביהם נכסים: המחבר סתם וכתב נכסים ובכלל נכסים הוא אפי' מטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס רי"ח ובסי' רמ"ח וע"ש וה"ט דבתר תקנת חכמים שתקנו דיתומים מחוייבים לשלם חוב אביהן אפי' ממטלטלים שירשו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ז אין חילוק בין אחריות נכסים למטלטלים וכ"כ הטור:
וטבחוה: דקדק לכתוב וטבחוה והיא סברת הרא"ש שכתב הטור בשמו כן ולאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' מת בידם חייבים לשלם כיון שאחריות נכסים בידן מאביהן וס"ל כלישנא קמא בגמ' דהשיעבוד חל אנכסיו משעת משיכה אבל הרא"ש ס"ל כלישנא בתרא דהשיעבוד לא חל אנכסיו כ"א עד שעת מיתה או שעת שאר אונסין שנעשה בו ואז כבר מת אביהן אבל אם טבחוה ואכלוה דנהנו ממנה וגם היה פשיעה מאביהן דהיה לו להודיע לבניו שהיא שאולה בידו מ"ה חייבים לשלמה ולא מחוייבים גם אמיתה מטעם תחלתו בפשיעה דה"ל להודיען דלמא יאכלוה וסופו באונס מיתה דחייב כיון דאונס דמיתה לא בא מחמת הפשיעה:
סעיף ה
עריכהאין המשאיל יכול להחזיר' מתחת ידו כו': אף על גב דכבר כ' בסעיף א' דסי' זה דמיד שמשך אין הבעלים יכולים להחזירו מתחת ידו כו' חזרו וכתבו דל"ת כיון דלא שאלו לזמן קצוב יכול המשאיל לומר לא עלתה על דעתו שישהה כ"כ זמן בלאכה זו ומה"נ חזר וכתבו הטור בס"ז ע"ש:
סעיף ו
עריכהכלומר אין אתה משאיל לי כו': כן הוא ל' הרמב"ם ובדרישה כתבתי בשם הב"י דבזה נסתלק תמיהת הרא"ש שהביא הטור על הרי"ף וכ' ז"ל ולא נהירא לי דבשביל שא"ל בטובתך לא יצא מכלל שאל' סתם אלא כך הוא ל' בני אדם עשה עמי טובה והשאילני כליך עכ"ל שי"ל שגם הרי"ף פירשוהו כהרמב"ם וכוונתו דהגמ' דאמר כשא"ל השאילני בטובה משתמש בו לעולם מיירי דוק' בשואל שמכיר להמשאיל שהוא איש טוב ואינו רגיל להקפיד על הזמן ומשאיל לו סתם ע"פ דברו אליו כן מ"ה שאול בידו לעולם. ומ"ש כלו' אין אתה משאיל לי כו' היא כאלו כל' הגמ' דהשאילני בטובתך כו' מיירי במשאיל שי"ל עליו שכוונת השואל היה בהיות שאני מכירך שאין אתה כשאר משאילין כו' והיינו במכיר לו ויכול להיות שהרא"ש מודה בזה ותמיהתו אינו אלא על הרי"ף דמשמע ליה דס"ל דמהני באומ' כן אפי' לסתם בני אדם שאינו מכירו אם מקפיד אם לא ולפ"ז נראה דמ"ש מור"ם וי"א דהאומר השאילני כו' לא כתב כן לפלוגתא עם דעת הרמב"ם שכ' המחבר אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ:
ויחזור שבריו או שיריו: שבריו הוא כפשוטו כשנשב' הכלי לחתיכו' ושיריו פי' דלא נשבר אלא נתמעך ונתמעט גוף הכלי מרוב תשמישו עד שנשא' בו מעט מהרבה וק"ל:
ואין השואל רשאי כו': דאם יתקנו ויחזו' וישתמש בו יקלקל הכלי לגמרי והוא לא השאיל לו אלא כלי זה כמות שהוא וכ"כ הנ"י לדעת הרי"ף ולאפוקי מדעת הר"ן שכתב שלדעת הרי"ף דפי' דא"ל השאלני בטובתך יכול לחזור ולתקנו ולהשתמש בו ועד"ר:
ואפי' החזירו להמשאיל כו': זהו דוקא כשא"ל השאילני בטובו דהכלי אבל אי א"ל השאילני בטובתך לא ובטור מסיק וכ' דאם ירצה המשאיל לקחנו מיד השואל שלא בשעת מלאכתו יכול השואל לעכבו מיהו לית ליה לשואל רשות להשאיל לאחריני ועפ"ר מילתא בטעמא:
נשבר מחזיר לו שבריו: פי' ואינו חוזר ומתקנו וקאי גם אהרישא כשנשאר בידו שלא להחזירו להמשאיל וכ"כ הטור וסיים בטעמו ז"ל דלא השאילו אלא כ"ז שהוא בטובו:
סעיף ז
עריכהאפי' הוא כמוהו: בדרישה כתבתי דלהרא"ש והטור דכתבו בסי' ש"ח ושי"א דיכול לשנו' לדבר שהוא כמוהו צ"ל דמ"ש הטור כאן דאין רשאין לשנות ר"ל דשינוי שלו אינו ברשו' להיות פטור בשבורה מחמת מלאכה דבכה"ג דנתקלקל אמרינן דמצא' הקפידה מקום לנוח ונחה ע"ש בדריש':
פרדסי' הרבה שלו: בטור כ' אפי' א"ל כרמים סתם ולא א"ל תיבת הרבה ולא תיבת שלו אפ"ה חופר בו אפי' הרבה ודוק' כרמים שלו ולא של אחרים והטעם דחופר בו הרבה משום דהוא מוחזק יכול לו' דסתם כרמים הרב' נמי משמע והטעם דאינו יכול לחפור בו של אחרים כמו ברישא משום דא"כ אין לדבר סוף משא"כ ברישא באומר לו לחפור כרם סתם דאין לו רשות לחפור בו אלא כרם א' מ"ה חופר בו א' אפי' אינו שלו:
סעיף ח
עריכהבונה בכ"מ שירצה: ז"ל הגמ' כרי ואזיל כמה גרגותני בארעא עד דמתרמי ליה כו' וכן הוא ברמב"ם ובקיצור פסקי הרא"ש ולא נזכר בשום מקום דהברירה ביד השואל לחפור באיזה מקום שירצה ואדרבה קי"ל דיד בעל השטר על התחתונה בין בלוקח בין במקבלי מתנה לכן נראה דגם דעת הטור והמחבר במ"ש ובונה בכ"מ שירצה ור"ל חופר זא"ז בכ"מ עד שימצא בא' מים שיספיק לו לדבר שהשאילו עבורו ועפ"ר: