סמ"ע על חושן משפט רצא

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רצא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

פטור בשבועה מגניבה ואבידה כו':    דבפרשת משפטים בדיני שומרים פרש' ראשונה מיירי בש"ח וכתיב בה וגונב מבית האיש פי' שהשומר טוען כן וכתיב בתריה ונקרב ב"ה אל האלהים ודרשו בו לשבוע' שישביעהו על טענתו:

כי אם בפשיעה כו':    ואם נגנבה או נאבדה מחמת שפשע בשמירתו ג"כ חייב:

סעיף ב

כסף או כלים או בהמה כו':    האריך בל' משום דבפרש' ראשונה דאיירי בש"ח כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו' ובפרשה שנייה שם איירי בש"ש כתיב שור או חמור או שה וקמ"ל דה"ה איפכא אלא אורחא דמילתא כתב קרא דבהמה יש טירחא בשמירתה אין מדרך בני אדם לשומרה בחנם משא"כ כסף או כלים דמניחין אותו במקום משומר בלא טירחא דרך לשומרן בחנם וגם יש בו צד רבותא דאע"ג דבקל היה יכול לשומרם דלא יגנבו אפ"ה פטור אבל לדינא אין חילוק וכל זה כתוב בטור בהדיא ע"ש ובפרישה ודוק:

הנח לפניך או הנח סתם:    אפי' ש"ח לא הוי מפ"ר שם כתבתי והוכחתי הא דהשוום יחד היינו דוקא בהיזק דאתא להו מעלמא אבל בהיזק דאתא להו מחמת שומר ובהמותיו חייב בא"ל הנח התם ומיהו היינו דוק' לר"י והרא"ש והטור דפוסקי' כרבנן אבל להרי"ף דפוסק כרבי אינו חייב כלל וכ"פ המחבר בסמוך ס"ג וכמ"ש שם:

אבל בדרך כו':    עיין פרישה ודרישה שם הוכחתי דאפי' א"ל בשוק הנח סתם דלא ה"ל דין ש"ח דאיכא למימר דכוונתו היה הנח ונטור לך ודוקא כשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה דבזה ודאי כשא"ל הנח זה על החמור דעתו היה לשומרם דאל"כ מי ישמרם כיון דבעל המנעלי' ישאר פה ומ"ש מור"ם דיש חולקין (גם בע"ש נמשך אחריו) גם בד"מ כ"כ והאריך ע"ש ושם כתבתי דלא מצאתי חולק בזה בנתנה לו להוליכו בדרך והמפקיד ישאר פה כ"א בא"ל הנח סתם בשוק ונשארים שניהם כאן ומטעם שכתבתי ואף שבתשו' הרא"ש (ובטור הביאו) כתבגם כן בלשון זה דכתב מור"ם והוא דלא אמרו כן אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כו' הוכחתי בדריש' דלא אתי לדקדק ולומר דוקא בבית הנפקד ומשום שהוא מקום המשתמר ולאפוקי בא"ל כן בשוק שאדרבה בשוק במקום ששניהן שם סברא טפי דאפילו ש"ח לא הוי אלא בא למעט באמר ליה הניחם על החמור והוליכם בדרך דאע"פ שהוא ג"כ רשותו ודומה לבית ובית פטור בהיזק דאתי ליה מעלמא אפי' לחכמי' וה"א דגם בזה דהניחם על החמור יהיה פטור קמ"ל ע"ש ודו"ק:

סעיף ג

אינו חייב בשמירתן כלל:    דפסק כרי"ף והרמב"ם דפטור אפי' מהיזק דאתא לפירות דהמפקיד מבהמתו דהנפקד וכמ"ש לפני זה וכ"כ בטור:

סעיף ד

אבל אם הפסידו בידים משלם כו':    דא"ל מאי הוה לך גביה להפסידו ודוקא כשבירר המפקיד שדינר זהב הפקידו אבל אם אינו יכול לברר א"צ לשלם לו של זהב אפי' הפסידו בידים וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' צ' ועפ"ר:

סעיף ה

ונסתלקו הבעלי' משמירתן:    חדא באידך תליא כיון דנסתלקו הבעלים משמירתן נמצא דמוטל עליו לשומרו מאחר דקיבל עליו לשמרו ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתם אלא הוו שומרין קצת עמו בתחלת השמיר' ה"ל שמיר' בבעלים דפטור הנפקד וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה:

ובמקום שמשיכה קונה:    והיינו כשמשך לחצירו או בחצר של שניהן (או לסימטא) וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' קצ"ז:

סעיף ו

אע"פ שלבסוף נאבד באונס בענין אח' כו':    עפרו"ד שם כתבתי דהיינו דוקא כשנוכל לתלות ולומר אם לא היה הפשיעה מתחלה לא הוה נעשה האונס ואז אף שהתלייה בהאונס הוא ענין רחוק תלינן בו וחייב משא"כ אם מתה כמ"ש המחבר בס"ט ע"ש ודו"ק:

והיו טמונות בעובי המחיצה:    פי' אף שבכה"ג אם היו טמונות בכותל בנין אפי' היא של עצים היה פטור מגניבה וכמ"ש הטור בסמוך סוף סעיף זה בקרקע או בכותל בנין גם בסט"ו כתב ז"ל או יטמנם בכותל בטפח כו' והיא מגמרא דאמרו השתא דאיכא טפוחאי כו' ואף דכת' הרי"ף והרא"ש ז"ל וצריך להעמיקו כדי שיהיה עליה עפר טפח משמע דבכותלי אבנים מיירי מ"מ משמע בגמ' דאף בכותל של עצים דינא הכי וכמ"ש בדרישה שאני כותל בנין בקורות דאינו עלול להשרף כ"כ מהר ואף אם יאחז בו האש יכול להציל הפקדון שבתוכו משא"כ במחיצה של קנים מ"ה מחשב לפשיעה ובגמרא (ד' מ"ב ע"א) לא נזכר שהיה הפקדון טמון בעובי המחיצה דצריפ' דאורבני אלא אותבינהו בצריפא דאורבני ופירש"י דלענין גנבי נטירותא היא אפילו בלא קבורה שאין הגנבים הולכים לגנוב במקום שאין מצוי שם אבל ברמב"ם כתוב כמ"ש המחבר ע"ש ואפשר דגם דעת רש"י כן מדכתב אפי' בלא קבורה ור"ל בלא קבורת קרקע אבל מיירי דטמנם בעובי המחיצות ואפ"ה חייבוהו משום דתחלתו בפשיע' הוה וכמ"ש:

סעיף ז

המתן לי עד שאבקש כו':    דכל שומר מחוייב לתת לב אנה יניחו ולהיותו במקום משומר (הג"ה וכתב בת"ה סי' של"ג שומר שא"י אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה מתוך שא"י לישבע משלם כו' ע"ש שהאריך) וצ"ל דוקא בזה כיון שמודה שנגנב משא"כ לקמן סוף סי' רצ"ח דכתב (והוא דעת רשב"א) דנשבע שאינו יודע שנגנב ופטור ע"ש והיינו משום דאינו יודע שנגנב דיכול להיות שאינו נגנב הימנו כלום וכ"כ רשב"א שם בהדיא דמטעם זה ל"ד לשק צרור כו' ע"ש ובד"מ שם הביאו:

סעיף ח

היו באים בני אדם להציל:    פי' גנבים באים בהחבאה וגונבים והולכים לדרכם ואלו היה צועק על בני אדם היו רודפים אחרי הגנבי' והיו משיגין אותן ולקחו הגנבה מידן ואנס הוא שבא ביד חזקה בחרב וחיצי' ליקחו מיד השומר וצריך מתחלה להיות בני אדם בעזרו נגדן שלא יקחהו האנסים:

אלא בשכר פטור:    והיינו דוקא ש"ח אבל ש"ש חייב אפי' בשכר וכמ"ש הטור והמחבר סי' ש"ג

סעיף ט

עכשיו שמתה כו':    ל' הגמ' מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואין שום טעם לתלו' המית' בהפשיעה דהיציאה משא"כ לעיל ס"ו:

אבל אם גנבה גנב כו':    דכיון דמיד שגנבה גנב מהאגם נתחייב השומר מחמת פשיעה דהניחה לצאת להאגם וכיון דמתחייב שוב אין פוטרין אותו כשמתה בבית הגנב:

סעיף י

העלה הבהמה לראש ההר:    עפ"ר שם כתבתי דאפי' העלוה לרעות כל שאינו מרעה בהר יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלה שם ונפלה:

סעיף יא

עלתה מאליה כו' ופטור כו':    מיירי שהשומר הוא עמה באגם לשמרה מגנבים וזאבים דאל"כ הא כתב לפני זה דאם פשע בה ויצאה לאגם ונגנבה שהוא חייב וק"ל:

סעיף יב

בשעה שדרך בני אדם ניכנס כו':    דהא נטרי' כדנטרי אינשי:

ואם לאו פטור:    דאע"פ דהי' תחלתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה מ"מ האונס לא בא לבסוף מחמת הפשיעה דאף אם הי' שם לא הי' בידו להצילו מהארי ואף שהראב"ד כתב דמחשב אונס הבא מחמת פשיעה דאמרי' אלו הי' שם הי' מקויים בו ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ או כמ"ש בדוד גם את הארי והדוב הכה עבדך והסכים עמו הטור מ"מ פסק הב"י והמחב' כהרי"ף והרמב"ם ע"ש ובדרישה:

סעיף יג

בבית שער:    פי' אע"ג דהכל נכנסין ויוצאין דרך שם מ"מ משום כבידתן אינן נגנבין בקלות ומדרך בני אדם להניחן במקום שרבי' מצויים שם:

וכלי כסף וכלי זהב:    פי' בגדים הנעשי' מחוטי כסף או זהב דומיא דכלי משי דנקט דאלו כלי כסף וזהב ממש לא גרע מכספים דכתב הרמב"ם והטור והמחבר בסמוך סוף סעיף ט"ו דאין להם שמירה אלא בקרקע א"נ כלי כסף וכלי זהב כשמלאכתן דק מתקלקל ונשבר בקרקע וראשון נראה עיקר:

סעיף יד

ושרף כל הבית:    כבר כתבנו דאינו חייב על תחילתו בפשיעה וסופו באונס אא"כ נוכל למצוא מקום לתלות בו ולומר טעם דאלו לא פשע בתחלה לא הי' אירע בו האונס ה"נ צריכין לומר אם לא פשע והי' מניח הפקדון בארגז הי' נותן לבו להציל הארגז טפי ועפ"ר:

סעיף טו

הכספים והדינרין כו':    סתם כספים ר"ל מטבע של כספים ודינרין ר"ל דינר של זהב (וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ב) ולשונות ר"ל חתיכות ארוכות ורחבות כסף או זהב שעשויין כמין לשון:

(הג"ה וכ' ר"ת וב"י הביאו הא דצריך שמירה בקרקע היינו דוקא לדידהו דהי' להם בתים רעועות אבל לדידן האידנא א"צ שמירה בקרקע עכ"ל וע' בת"ה סי' קנ"ג לענין חדר מקורה שהוא כמו כיפה:

או הטמינם בכותל כו':    פי' במקום דשכיחי רמאין הבקיאי' לחפוש ולבדוק בקרקע אזי לא יניחם בקרקע אלא בכותל בטפח כו' אבל לא באמצע גובה הכותל בזמן דאיכא גנבי' ורמאי' המחפשי' תחת הקרקע ובאמצע גובה הכותל יותר מטפח אבל אם אין שכיחי' הני רמאין טוב יותר להטמינ' בקרקע מ"ה כתב ל' או בטפח כו':

אפי' לא יתנם באמצע עובי הכותל:    פי' לא הטריחוהו בכך אבל אם הניח' תחת הקרקע או בעובי הכותל יותר מטפח עדיף טפי ולא ☜ כע"ש שכ' ז"ל ולא יקברם עמוק בקרקע משום שיש רמאין שמגששין בקרקע ומכירין אם יש חלל תחתיו ולכך לא יתן עליהן אלא עובי טפח עפר שאין החלל ניכר שם עכ"ל וקשה לי דבגמ' שם פ' המפקיד מוכח דלא כוותיה דאדין זה דכספי' אין להם שמירה אלא בקרקע גרסינן שם ז"ל א"ל רב אחא לרב אשי תנן חמץ שנפל עליו מפולת אמר רשב"ג כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו דהיינו ג' טפחי' הכא מאי מי בעינן ג"ט או לא א"ל התם משום ריחא בעינן ג"ט הכא משום אכסויי מעין לא בעינן ג"ט וכמה אמר רפרם טפח עכ"ל הרי לך מוכח דבטפי מטפח עדיף טפי וכן מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש והנ"י ע"ש:

סעיף טז

ואם ת"ח כו':    עפ"ר שם כתבתי טעמו דשאר בני אדם סומכין אהבדלה ששומעין בב"ה מהחזן משא"כ ת"ח וגם כתבתי דאף בגמ' יהיב האי טעמא ז"ל ואי צורבא מרבנן הוא סבר דלמא מבעיא ליה זוזי לאבדלתא דמשמע דאהמפקיד קאי שהוא ת"ח מיהו א"ש גם אהנפקד דכיון דהוא ת"ח ויודע גודל המצוה דהמבדיל על היין סובר שגם המפקיד ודאי יבדיל על היין וישלח אחר מעות שהפקיד בידו לצורך הבדלה וזהו טעם י"א דכ' מור"ם וכעין זה כ' הטור בסי' כ"ח סי"א בדין דאם ת"ח הוא יכול להזכיר העד דאית ביה שני דעות אם צ"ל העד ת"ח או הבעל דין המזכירו ע"ש אבל ברי"ף וברמב"ם ליתא ה"ט ומשמע דל"ג ליה ובאמת הוא דוחק דכיון דנתן המעות ביד זה בתורת הפקדון שדינו להטמינו בקרקע וכן היא סתם פקדון וכמ"ש המחבר בסי"ט איך ס"ד שיקח מהן מעות להבדלה ומיהו גם אי גרסי ליה ישבתי הדברים אליבא דהרמב"ם דהוא כדברי המחבר:

סעיף יט

כדי להתעסק בהן כו':    ע' בסמוך סכ"ג כתבתי ראייה לזה:

סעיף כ

בדרך להוליכם לביתו כו':    דאל"כ הא קי"ל דאין שמירה לכספים אלא בקרקע מיהו מצינו בלא זה נמי כגון שהפקיד בידו מעות של עסק שצריך ליטול מהן שא"צ לטומנם בקרקע כמ"ש לפני זה:

ומונחי' בידו:    בגמ' יליף לה מדכתיב וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין הם יהיו בידך וה"ה כנגד עיניו דזיל בתר טעמא:

סעיף כא

על דעת אשתו ובניו גמרא:    ופי' רש"י כל המפקיד מפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמסר' לאנשי ביתו הגדולי' ונאמני' לגביה הוא דמפקיד והטעם הוא דאדם יודע דאין הנפקד יכול להיות תמיד בביתו לשמור פקדונו (הג"ה וכ' מהרי"ק שורש קל"א ז"ל ראובן שכר את שמעון לילך אחר סחורה ונתן מעותיו לשמעון והניח אותן המעות אצל מעותיו ובדרך שכב בחדר ונגנב ממנו ופסק דהשליח חייב לשלם דהו' פשיע' שהניח הכיס בחדר דה"ל להניח תחת מראשותיו או לקשרן תחת זרועותיו כו' ע"ש ד"מ י"ח ודוק' בזה שנגנב בשעת השינה בליל' הדין כן אבל אם נאבד המעות בדרך הולכה ע"ל סי' רצ"ב ס"י:

וע"ל סי ש"מ כו':    פירוש שם כ' מור"ם דין אם החזיר השואל לאשת המשאיל די"א דחייב ובד"מ כ' שם דאפשר לחלק בין שואל דכל הנאתו שלו לשאר שומרי' ע"ש וע' לעיל סי' ע"ב סל"א וסי' קצ"ד [ק"כ] מ"ש מזה:

בין גדולי' כו':    פי' כנעניי' ומשו' דסת' עבדי' כנעניי' גזלנין הן משא"כ כעבדי' עבריי' הוה דומיא לבני ביתו כ"כ המרדכי שם בהדיא ע"ש:

ראייה שלא פשע:    דאם פשעו בה מתחלה אף שיש עדים שנאנסה בסוף הי' חייב וכנ"ל:

סעיף כג

כ"ש שהיתה נזהרת כו':    והא דלא טמנ' בקרקע משום דסברה דשל בנה הן והוא יעסוק בהן ולא ניחא ליה בהטמנתן בקרקע ועפ"ר:

שהרי לא אמר לה דשל פקדון הן:    ואין המפקיד יכול להשביע' ע"ז שלא א"ל בנה שהן של פקדון דאין נשבעי' על טענת ספק דהרי המפקיד לא יכול לטעון ברי שאמר לה שהן של פקדון:

שהחביאה:    פי' נותנ' במקום משומר כגון בארגז.

בדבר שאינו מסויים:    פי' ואז היא לא יכול' לישבע שאותן מעות עצמן שהפקיד ביד בנה נתן בנה בידה ונגנבו מ"ה הוצרך בנה הנפקד לישבע ע"ז אבל בדבר מסויי' א"צ לישבע בנה אלא האם נשבעת על הכל:

סעיף כד

והודיעם שהוא פקדון כו':    עד שהן חייבין לשלם כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם וא"ש שמפני שהודיעם מ"ה הן חייבין לשלם ולא כל' הטור שכתב והודיעם אזי הוא פטור שמה שהוא פטור הוא אפי' בלא הודיעו נמי וכמ"ש בהמעש' שהפקיד לאמו בסעיף שלפני זה ובפרישה כתבתי שהטור ע"פ סדרו שינה ל' הרמב"ם ולא דק אבל כונתו הי' ג"כ שמ"ש והודיע' הוא כדי לחייב אשתו ובני ביתו קאמר וק"ל:

דבעל הבית חייב לשלם:    לשון הרא"ש דאלת"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר:

וי"א דפטור:    כיון דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ה"ל כמסר המפקיד עצמו בידם:

סעיף כה

ואם היה כשות הפקדון רחוק כו':    וכ"ש אם הוא קרוב והוא מיהר לבא דהיה לו להרגיש שמהפקדון לקח וחייב:

לפי שכשראה אותו שוהה כו':    בטור כתב עוד ותלהו בכוון דלא פירש לו הטל מזה ולא משל פקדון ע"ש ובפרישה כתבתי דאם א"ל להשליח הטל מזה ולא משל פקדון אז מטעם שהה השליח לבא לחוד אין לחייב להנפקד די"ל דאירע לו ענין בדרך שהוצרך לשהות מעט וק"ל:

ואם היה ש"ש כו':    דעליו לדקדק טפי:

סעיף כו

שהשני טוב וכשר כו':    משום דמצי א"ל דלא היה לך להאמינו למי שאין ליעסק עמו:

להפקיד תמיד דבר כו':    בהאי תמיד צ"ל דלא בא למעוטי אם הפקיד פעם אחת אצל אחר אע"פ שרוב הפעמים מפקיד אצל זה דזה אינו מן הסברא אלא לאפוקי אם רוב הפעמי' מפקיד אצל אחרים וראייה לזה דלקמן סי' ס"ה כתב המחבר האי דינא בש"ש ולא כתב שם תיבת תמיד וכ"ש כאן בש"ח:

תמיד דבר זה:    זה ל"ד קאמר אנא הוי לי' כאלו אומר כזה ור"ל דבר חשוב כזה לאפוקי אם הי' רגיל להפקיד דבר שהוא שוה פחות מזה וכן כתוב ב"י ע"ש ועד"ר:

אע"פ ששאל או שכר בבעלי':    פי' השומר הראשון היתה שאלתו בבעלי' ואם נאנסו אצלו היה פטור כמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה לא מהני זה לפטור מאונס שנעשה אצל השני וסיים המ"מ שם בטעמו וז"ל ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל מהבעלי' אבל לא שומר שני שלא שאל מהבעלי' הראשוני' והראשון מתחייב על רשות השני עכ"ל:

ויכול הוא לישבע:    פי' שיכול הוא לישבע שלא פשע השני ולא שלח בה יד:

סעיף כז

שיתחייב אף באונסים כו':    ☜ וכתב רשב"א סי' אלף ג' אם הפקיד אצלו וקבל אחריו' סתם ה"ז שומר שכר עכ"ל:

חייב אף בדברי' בלא קנין:    וע"ל סי' שס"ד [סי' ש"א ס"ד] מ"ש שם בסמ"ע דלק"מ משם למ"ש כאן ובסי' צ"ה ועמ"ש עוד מזה בס"ס ס"ו:

(הג"ה וכתב במשרים נ"ל ח"א אם נאנס שום דבר שחייב לשלם לא נשתעבדו נכסים שלו משעה ראשונה שנשאלה או נפקדה בידו אלא משעה שנאנסה עכ"ל ד"מ כ"ח):

סעיף כח

אם בעליו עמו לא ישלם:    מקרא זה אוכי ישאל קאי דמשמע דבשעת שאלה צריכין שיהא עמו אע"פ שלא יהא עמו אח"כ וכ' כן בשואל וכ"ש באינך שומרים דפטור אם בעליו עמו גם וי"ו דוכי ישאל וגומר לימדנו דגם באינך הדין כן: