סמ"ע על חושן משפט רפה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
אין מוציאין אותם מידם: כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ונקט לשון הברייתא דקתני בה ג"כ אין מוציאין ושם כתבו התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב) ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת דשם מוציאין אפי' מיד קרוב כנ"ל ולפמ"ש המ"מ אהא דכ' הרמב"ם שבוי שנשבה ושמעו שמת ז"ל דמשום דירדו למכור ולהחזיק בהן בעינן ששמעו בו שמת אבל אם לא ירדו אלא להתעסק בהן ולהיות כאריס אפי' לא שמעו בו שמת נמי עכ"ל א"צ לדברי התוס' וא"ש ל' המשנה ורמב"ם דנקטו ל' אין מוציאין כיון דמיירי באחין שירדו להחזיק בהן ולמכור אותן ולעשות בהן כבשלהן דאזה קאמר דאין מוציאין הא לכתחלה אין נותנין בידם עד"ז אלא כדי לעבוד בקרקע ולאכול פירותיהם לכל מר כדאית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ב ובזה א"ש מה שמסיק הרמב"ם והמחבר וכתבו דביוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום דמוציאים אותם מידם דקשה לכאורה הא גם ביוצא לדעת ושמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בס"ה אלא ודאי לא כתבו דמוציאין מידם אלא דוקא כשחלקום ודעתם לעשות בהן כבשלהן כמפורש בדבריהם שוב מצאתי שכ"כ המ"מ בהדי' כדי לישב השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם למה כתב אין מוציאין כיון דמורידין אפי' לכתחל' ומסיק וכ' שם המ"מ עוד דטעם הרמב"ם בזה דאפי' שירדו לחלוק אין מוציאין מידם הוא משום דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו ואף בלא שמעו שמת להתעסק בהן כאריס מ"ה כששמעו בו שמת מעלין לקרוב מדרגה אחת שאם ירד בו בתורת נחלה אין מוציאין מידו משא"כ ביוצא לדעת דבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס מ"ה כששמעו בו שמת אין מעלין אותו כ"כ שאם ירד בו בתורת נחלה שלא להוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו בו כאריס וכמ"ש בסוף הפ' עכ"ל המ"מ ודוק:
אבל היוצא לדעת כו': והיינו דוקא שהלך במקום רחוק ומקום הסכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו וכיון שזה לא ציוה אמדי' דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקו' שהשיירות מצויות אמרינן דמ"ה לא ציוה משום דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ בב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש וכתבו מור"ם בסמוך ס"ד בהג"ה בקיצור ע"ש:
סעיף ב עריכה
ובורח מחמת סכנות נפשו': דכל שלא היה לו פנאי לצוות ב"ד מחויבין להזקק לנכסיו שלא יפסדו:
קרובים הראוים לירש: משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם מורידין אריס אחר דילמא כל כוונתו יהיה להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש דלא יפסידו דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ושאף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולם שלו לדעת התו' וגם לשאר דעות עכ"פ יהיה לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס והטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת נמה נפסיד בתקנתינו הקרוב להשחית מנחלתו טוב תתן בידו הקרקע ולאכול ממנו הפירות מלתתן לאיש אחר:
עד שיודע כו': פי' ואז יהיה הכל של זה הקרוב שירד בה:
או עד שיבואו כו': פי' ואז ישומו לזה היורד במה שעבד באריסות וכדמסיק המחבר ומאז והלאה יטלו הבעלים הקרקע לידם ועפ"ר:
וקצתן אינן עובדי אדמה: ל' הטור אינן עובדי אדמה אלא עובדין שלהן ע"י אחרים עכ"ל וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים ג"כ קרקעות ונותנין אותו ליד אריסים והן משגיחין עליהן אפ"ה מוסרין אותו ליד קרובים העובדין באדמתן בעצמן:
דוקא בשבח: פי' מה שנשבח הקרקע בעצמה זולת הפירות:
ואם שמעו בו שמת כו': הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיהיה כל כונתו להרבות בפירו' ולהכחיש הקרקע בסוברו היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו מ"ה הוצרכו לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דאף אם יבא ויטול הקרקע מידו יהיה לו עכ"פ חלק בהשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד להקרקע בסוברו שהיא שלו ותו ליכא למיחש דיפסידוהו ומ"ה אם יארע דאחר ששמעו בו שמת וזה עבדו ושבחו בא בעל הקרקע אינו נוטל אלא בהשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאה על נכסי מלוג של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא דמה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ועפ"ר:
ולמה לא יעמידו אפטרופוס לעולם כו': פי' למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו לכל מר כדאית ליה כנ"ל ויהיו כל הפירות בידו בלי השגח' משום אדם עד ביאת הבעלי' וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון ולא אמרי' דיעמיד לנכסיו אפוטרופו' והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס ויעיין עלין שלא יפסיד הקרקע ובשעת הקציר יחלק ויהיה להבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס וגם בודאי לא יופסד הקרקע:
לפי שאין ב"ד חייבין כו': לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצאו ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו והרמב"ם והמחבר תפסו ל' הגמרא דקאמרי ז"ל אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן פי' לגדולים בעלי זקן והטעם כמ"ש הרא"ש לפי שאין שכיחים להמצא:
ואין תקנה גדולה מזו: פי' דאז יהיה חלק הבעלים בפירות בטוח והקרקע נשמרת מפסידה וכנ"ל:
מיהו היורש יכול למחות הטעם: כתב הרא"ש והטור דכיון דאין לב"ד לבקש ע"ז לפי שאינו מצוי שימצאו וכנ"ל וזכות היורש הוא דירד הוא להנכסים ולא אפטרופוס ע"י אריס מ"ה יכול היורש למחות ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן:
סעיף ג עריכה
ומעמידין להן אפטרופוס: אף דנתבאר דאינו מצוי שרוצה אדם להיות אפטרופוס לגדוליס ה"מ בענין עבודת קרקע דצריכין טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה מה שאין כן בדברים כאלו העומדין לתלוש ולקצור דאין בהן טורח רב וכדמסיק הרמב"ם והמחבר בהדי' וכתב טעם זה בשכירות חצירות ופונדיקאות ז"ל דא"צ עבודה ולא טורח כו' ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפטרופוס:
ואין אדם נותן אותם באריסות כו': ר"ל דבגמרא אמרו דשמין להן כאריס כי היכי דלא ליפסידנהו וכ' המ"מ דנלמד מזה דהיינו דוקא בדברים העשויים ליתן לאריסות מפני הטורח דההפסד מצוי בהן בהו מורידין קרוב ושמין לו כאריס משא"כ דברים כאלו דאין מדרכן ליתן באריסות כו' ע"ש
סעיף ד עריכה
לדעתו יצא כו': פירוש ואלו רצה שירדו בו אחרים היה מצויהו קודם יציאתו:
כמו שהניחם עד שיבא: פי' או עד שישמעו בו שמת ויטלם היורשים מידו וכמ"ש לפני זה במטלטלים:
ואבידה לדעת אין כו': כ"כ הטור והמחבר לעיל סי' רס"א:
דינו כנכסי שבוי: ולא אמרינן מדלא ציוה על הנכסים שהניח כשיצא וגילה דעתו שלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לך אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרינן בו כן:
שלא במקום סכנה: כבר נתבאר זה בס"א:
סעיף ה עריכה
שמעו בו שמת: פי' האי שיצא לדעת ולא ציוה לביתו כששמעו בו שמת אז צריכין לחוש לפסידת היורשין מ"ה מוציאין המטלטלין מיד איש שאינו נאמן ונותנין אותו ליד נאמן ואין נותנין אותו מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר אבל מ"מ יכול להיות אפטרופוס אם הוא נאמן כמו אחר כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח וז"ש מור"ם "ודוקא בתורת "קרוב ור"ל לשמש בהן כרצונו הוא דאין נותנין בידו פן יאבדו ויפסידו אותו בידו:
או עד שיבא: פי' כשיבא נוטל הקרוב כאריס אף בשבח שהרי הרמב"ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת וכמ"ש המחבר בס"ב ובשבוי שלא שמעו בו שמת ובא כ"ע מודים דנוטל הקרוב בו חלק גם בשבח כאריס ונראה דגם הרא"ש דס"ל דבשבוי ששמעו בו שמת ובא דאין הקרוב נוטל חלק בשבח כמ"ש הטור בשמו וגם מור"ם בהג"ה בס"ב מודה בזה שיצא לדעת דשמעו בו שמת ובא דנוטל חלק כאריס גם בשבח וכן משמע לשון הטור שהביא הרמב"ם הנ"ל וכתב עליו דכ"כ הרא"ש דכששמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו ולא כתב דפליג על הרמב"ם בכשבא דאינו נוטל חלק בשבח. גם מור"ם לא כתב כאן שום דעה החולקת אלא שקשה דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בזה שיצא לדעת אחר ששמעו בו שמת סמכה דעת הקרוב היורד בה וסבר שהשמועה שמת היא אמת ושתשאר הקרקע בידו ולא יפסידנ' וכטעם שכ' הרא"ש בשבוי ששמעו בו שמת קודם שהורידו קרוב לשם וכמ"ש בס"ב סק"ט ע"ש וצ"ע:
סעיף ו עריכה
כשמורידין קרוב כו': עד לא יורידו קטן: רבותא קאמר דאפי' כששורת הדין נותן שלא להוריד אחר אלא ליהנות לקרובו היינו דוקא כשהקרוב הוא גדול אבל כשהוא קטן אין מורידין אותו וא"צ לומר שאין מורידין קטן שאין קרוב לנכסי שבוי וכתב הטור ע"ז ז"ל ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופוס שיתנם ביד האריס והוא ישמור חלק השבוי עכ"ל ועפ"ר שם הוכחתי דמ"ש והוא ישמור חלק השבוי ר"ל ישמרנו תחת ידו ואם יבא השבוי יתנוהו כולו לידו ולא להקטן אלא שיש תועלת להקטן בהעמדת אפוטרופוס זה שבאם ישמעו שמת שבוי זה יתנוהו הפירות וגם הקרקע הנשבחת ע"י אריס על ידי עיון אפוטרופוס להקטן וכן מבואר בסמוך במעשה דסבתא בס"ט ע"ש ובכה"ג מצינו נמי דאיש שיהיה אפטרופוס אף לגדולים משום טובת הקטנים שיהי' להן מזה באם ימצא שמת וכדמסיק.
ואפי' קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים כו': האי כיצד אתי לאפרושי ריש דברי המחבר דב' אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון שנפל לו בירושתו ומה שכ' דקרוב מחמת קרוב אין מורידין אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף שאחר זה שהתחיל וכתב לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו קרוב מחמת אחי האם כו' דר"ל דיש שני אחין מאם אחד ולהאחד יש אח מהאב וקאמר דאותו אח מהאב אין מורידין לנכסי קטן אף שהוא קרוב מחמת קרוב וכן מפורש בטור וכמ"ש לשונו בסמוך אלא שק"ק דלא הוה ליה להרמב"ם ולהמחבר לעשות מזה ענין דין וסעיף בפ"ע אלא הוה ליה למכתביה ולפרושי ביה הא דקאמר דאין מורידין קרוב מחמת קרוב דהתחיל ביה דעדיין לא גמרו לפרשו.
מפני שהקטן אינו יכול למחות כו': פירוש אף דקי"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שמא זה האח הגדול יטעון שמעולם היו שלו שנפל לחלקו בירושה והקטן אף אחר שהגדיל לא יוודע לו שהיה של אבותיו למחות בו ולהוציאו מידו כי האנשים בני עירו אף שידעו שהיה של אבי הקטן יאמרו שמא האמת עם הגדול שזה השדה הגיע לחלקו ולא יודיעו אותו להקטן משא"כ כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן לנכסיו כשיגדיל הקטן וזה שהורידוהו בו ירצה להחזיקו בידו יאמרו בני עירו לזה הקטן שהגדיל שהשדה היה של אביו ויוציאוהו מידו ביון דאין מחזיקין בנכסי קטן.
סעיף ז עריכה
אפי' קרוב מחמת אחי האם כו': כבר כתבתי פירושו וכן מפורש בטור ז"ל כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו אח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל הקטן אפ"ה אין מורידין אותו שמא ימות אחי הקטן מאמו ויאמר זה שהוא אחיו מאביו אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק "אחי מאבי מאמו וירשתיו עכ"ל הטור ועוד הוסיף הטור וכתב שם ז"ל ואין מורידין אפי' קרוב מאם שאינו ראוי ליורשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתה מאבי עכ"ל:
ואפי' יש ביניהן שטר חלוקה פי' ושטר חלוקה יש לו קול חשו חז"ל שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר וכדמסיק בטעמו: בין בבתים כו': פי' אפילו בבתים דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהיה של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר:
וכבר חלקו: דמדחלקו יש לו קצת טענה שהרי כבר חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן אחד אין מורידין וכשאין סמוכין על שלחן אחד אע"פ דעדיין לא חלקו גם כן אין מורידין כיון שחלוקין כן בעיסתן וכן מוכח מל' ריב"ש הביאו בד"מ ע"ש ומוכח מזה דמ"ש מוד"ה ז"ל וכבר חלקו ר"ל "או שכבר חלקו וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א' דהוא דוקא ששניהן יחד בעינן שלא חלקו וגם יהיו סמוכין יחד ובזה נתיישבו הדיוקים ודו"ק:
היינו כשאוכל פירות: דאז יטעו ויסברו שהוא שלו.
וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר כו': הטעם דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה וכמ"ש בסעיף ז' ועד"מ מ"ש שם:
סעיף ח עריכה
אבל מעות של קטן כו': הטעם כתבתי בפרישה דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או שיבריחם ויאמר להד"ס שמסרו לידי ע"כ צריכין לסמוך על שימסרו לידו בב"ד והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראייה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד עליו הכי:
וי"א דאין ב"ד מחוייבין לחקור: פי' ואפילו בקרקעות אין מעמידין לו אפטרופס איש אחר אלא סומכין אאביו: (הג"ה ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ב' דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אביה ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן באותו ממון ע"ש שהאריך ד"מ סי' ר"ץ ס"ג) ☜ וע' בתשובת מהר"ם פאדו"ה סי' כ"ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים שלא יהרגוהו ד"מ שם:
סעיף ט עריכה
ונשבית הזקנה ובת כו': פי' וכל הנכסים שהניחו פה היו של הזקנה:
ואין מורידין קרוב כו': וא"ת בלה"נ הא כתב הטור והמחבר בסי' ר"ן דאין מעמידין נשים לאפטרופס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין נשים משום דאין מדרכן לצאת ולבא ולטרוח בנכסי' והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס שהיא תעיינה עליו בשביל חלקה ואגב נמי הוה חלק הקטן משומר אי לאו טעמא משום דאין מורידין קרוב כו':
מתוך שצריך כו' מעמידין אפוטרופס על כל כו': הטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ופירש ר"י שזה האפטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפטרופוס לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא האפטרופוס הוא לתועלת השבוי שיעמוד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי עכ"ל וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכבר כתבתי לעיל דאע"פ דאינו מצוי להיות אדם אפטרופוס לנכסי שבוי שהוא גדול בכזה שהוא לתועלת הקטן שיהי' חלקו נשמר באם הוא שמתו או שימותו השבויים מצויים הם אפטרופסים ועפ"ר:
שמעו שמתה הזקנה: אבל לא ידעו מה נעשה בבת הנשבית עמה ומ"ה אמרו שתרד הבת הנשארת לשליש כו' שהוא ודאי חלק ירושת' מהזקנה שכל הנכסים היו שלה וכן הקטן לשלישו והשליש השלישי יהי' מונח עדיין בספק שמא הבת הנשבית עדיין חי ואם מת יש לקטן חלק באותו שליש ואגב חלקו של הקטן שבאותו שליש מעמידין אפטרופוס על כל אותו שליש ולתועלת הבת השבוייה וכדברי ר"י הנ"ל:
וירד הקטן לשליש שהוא חלקו כו': הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפטרופוס כתב נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מ"ה מאי דהוה דידיה יהבינן ליה אבל אין ראוי למנותו אפטרופוס בשל אחרים והרא"ש כתב אמ"ש בגמ' תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו ולטרוח בהו ואם אביו העמיד לו אפטרופוס או הסמיכו אצל ב"ה ישתדלו בהו עכ"ל:
סעיף י עריכה
מתנהגים בנכסים כו': לשון הטור בשם הרא"ש ואין זה דומה לאוכל נבילות להכעיס דמורידין את גופו וכ"ש שממונו הוא הפקר דשאני התם דהי' יכול לאכול בהיתר ומניחו ואוכל איסור להכעיס אבל אלו שנשבו לבין העכו"ם לאונסן כל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס הוא כו' ומסיק וכתב שם ז"ל וכל ימי חייהן הנכסים בחזקתן (פי' של אלו שהמירו ועפ"ר) לרבות לזה ולמעט לזה כו' לכל מי שירצה כו' והמחבר קיצר בזה אבל היא בכלל מ"ש שנוהגים בנכסים כדין נכסי שבוי שלא המיר ושבוי דעלמא פשוט הוא שנכסיו ברשותו הן ליתנם למי שירצה וק"ל ועפ"ר: