סמ"ע על חושן משפט רכז

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט רכז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

עובר בלאו:    דכתיב (בפ' בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ולאו זה בכלל גזילה היא וכמו שאין לוקין על לאו דגזילה משום דניתן להשבון כדכתיב והשיב את הגזילה כך אין לוקין על לאו זה דג"כ ניתן להשבון את האונאה. טור:

סעיף ב

שתות בשוה:    פי' לאפוקי היה פחות או יותר וכדמסיק בס"ב ג' וז"ל הטור בשם הרא"ש חז"ל שיערו דעד שתות הוה מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות במקח או במעות אף שהוא עולה הרבה כל שאין שם שתות עליו:

שש בחמש או שבע בשש:    בשניהן נתאנה המוכר בשתות ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות הרי כשתחלק ה' שקיבל לשש חלקים לא הגיע לחלק כי אם דינר פחות שתות מדינר והוא נתאנה בדינר שלם שנתן מקח שוה שש דינר בחמש מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שבצד אחד דהיינו מצד המקח לא הוה אלא שתות וכן כשמכר שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות שקיבל ופחות משתות מקח כשתחלק שבע לשש חלקים יגיע לחלק דינר ושתות והוא נתנו בעד ו' דינרים דהוה האונאה שתות מקח פחות שתות מדינר אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל בזה איתא שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דהוא נתאנה יותר משתות שיווי שבמקח ובקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות שהרי כשתחלק שבע לשש חלקים יעלה לחלק דינר ושתות והוא נתאנה בדינר אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או ביטול מקח כל שיש שתות מצד אחד בשוה וכדאמר בגמרא בהדיא מימרא דשמואל כתבתי לשונו בפרישה:

ולהחזירה כולה לנתאנה:    פי' ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוה מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוט' המשלים השתות ולמעל' קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתיר דעד רובע לסאה הוה מחילה ואם הוה יותר מרובע לסאה מנכה את כולה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"ח סעיף ח' וכן נמי דומה לזה בסי' רכ"ט סעיף א':

סעיף ג

שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה כו':    דקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה תהיה זה מחילה הלא כשתמכר שוה שבעים בששים הוה אונאה דה"ל אונאה שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בחמשים ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתו' מצד המעות שקיבל בעדו (וכמ"ש לעיל וחזרתי לכתבו בל' שכתב המ"מ) שהרי כשתחלק ס' דינרים לז' חלקים יגיע לחלק א' ח' דינרין וחצי ועוד חלק א' מי"ד בדינר ושש מהני חלקים עולים לנ"א דינרים וששה חלקים מי"ד בדינר (דהיינו נ"א דינרין וחצי דינר פחות חלק י"ד בדינר) נמצא כל שלא קיבל בעד שוה ס' יותר מנ"א דינר וששה חלקים מי"ד בדינר הרי הוא בכלל אונא' דז' בשש ואיך כתב דבנתן לו חמשים ופרוטה הוה מחילה ומסיק המ"מ שם וכתב ז"ל ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בחמשים ופרוט' החשבון (משיווי המקח) גדור לשש חלקים ר"ל שעשרה שזהו חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששה מששים אע"פ שנתאנה יותר מאונאת שוה שבע בשש אין אנו הולכין אלא אחר חשבון השתות והרי זה פחות משתות והוה מחילה עכ"ל ונ"ל דבמ"ש מתחלה שכיון שבשוה ששים בחמישים החשבין גדור לו "או חלקים וזהו עיקר ישובו דהמ"מ ומ"ש אח"כ ר"ל כו' אין זה אלא פי' למ"ש תחילה וה"ק המחבר (הרמב"ם) ס"ל כיון שהמקח שוה ששים החשבון הגדור ממנו דוקא ו' חלקים נמצא דשתותו עשרה ולא שתחלק הששים שבע חלקים וה"ה אם הי' מקח שוה ששה שתות המגודר ממנו הוא אחד ולא שתחלק הששה לז' חלקים כמו שעלה על דעת המ"מ וזהו שמסיק וכתב ר"ל שעשרה שהוא חשבון גדור בלי שבר שהוא חלק ששי מששים ר"ל במקח זה שהוא שוה ס' ואתה נתתו בפחות דהיינו בחמשים ופרוטה אין חושבין שתותו לענין אונא' אלא שתות שאין בו שבר דהיינו עשרה דאע"פ שתמצא האונאה היא יותר אם תחלק הששים לשבע חלקים ונתאנים בשתות ממנו אין אנו הולכין אלא אחר חשבון שהוא בלי שבר ואם תחלקהו לשבע אז יהי' בכל חלק שבר כנ"ל כוונת המ"מ בישובו אבל המ"מ בעצמו מסיק וכתב דוחק ושעיקר לומר שט"ס הוא מ"ש ברמב"ם שוה ס' בחמשים ופרוטה ושצ"ל שוה ע' בס' ופרוט' ע"ש ומה"נ דקדק המחבר כאן בש"ע ולא העתיק ל' הרמב"ם והטור אלא כתב שוה שבעים בעד ששים ופרוטה וכדעת המ"מ. ובע"ש העתיק ל' הטור שהוא כל' הרמב"ם שוה ס' בעד נ' ופרוטה והוא מוכח דלא דק לחלק במ"ש ועמ"ש בס"ק ג' ואכתוב עוד מזה בסמוך בס"ד:

סעיף ד

והמתאנה יכול להחזיר החפץ:    אבל אינו יכול לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לומר לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור:

אבל המאנה אינו יכול לחזור:    דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא היה יכול לבטל המקח וכמ"ש בסמוך ס"י מזה:

דאף המאנ' יכול לחזור:    דכיון שהנתאנ' יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם מ"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ אם נתרצה הנתאנה פעם אחת דאז מיד נגמר המקח וגם הוא אינו יכול לחזור בו. ואע"ג דכתב הטור בסוף סי' שלפני זה ובסי' ק"ץ בהיכא דעייל ונפק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפי' אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד שמעייל ונפיק אזוזי אזי נגלה שלולי צריך המעו' לא הי' מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מ"ה אף שנתרצ' אח"כ לקיי' המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה מתחלה דעתו שרוצה לחזור בו מ"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאלו נתרצה מעיקר' מ"ה אין המאנה יכול לחזור בו:

ולגבי הא' הוה ביטול מקח כו':    כגון אם מכר שוה ס' בנ"א דלגבי שיווי המקח הוא פחות משתות דשתותו הוא י' דינרין ולא נתאנה המוכר כ"א בט' ולגבי קבלת המעות הוה יותר משתות וע"ד שכתבתי לפני זה שכשתחלק נ"א לו' חלקים יגיע לחלקח' דינרין וחצי בצמצום והוא נתאנה בט' דהוא חצי דינר יותר משתות מעות שקיבל והוה ביטול מקח מצד המעות. ובמכר שוה נ"א בס' הוה איפכא דכי אזלינן בתר שיווי המקח הוה יותר משתות ובצד קבלת המעות הוה פחות משתות דשתות היא י' ולא קיבל רק ט':

אזלינן בתר המקח כו':    נמצא דבמכר ס' בנ"א הוה מחילה ובמכר נ"א בס' הוה ביטול מקח וע"ד שכתבתי:

דטעו אינשי כו':    מ"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו כן הוא ביאור דבריו אכן קשה דזהו דלא כדעת המ"מ הנ"ל דס"ל להמ"מ דבמכר שוה ס' בנ"א דלא הוה מחילה עד שיתן לו בעדו נ"א וחצי דאז האונא' פחות משתות מעות חלק א' מי"ד בדינר וכמ"ש לעיל וא"כ מאחר שהמחבר דקדק וכתב בס"ג כדעת המ"מ כמ"ש ומור"ם לא כתב שם שום דבר להשיג עליו לא הי' למור"ם לסתום כאן ולכתוב דין זה דהוא מדברי המרדכי דס"ל דבכה"ג הוה מחילה כאלו הוא מוסכם מדברי הכל ודוחק לומר שמור"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי דבמכר שוה ס' בנ"א הוה מחילה ל"ד מחילה קאמר אלא לאפוקי שיהא דין ביטול מקח מאחר דבצד המעות הוא יותר משתות וקאמר דז"א כיון דמצד אחר ראוי להיות מחילה מ"ה מוקמינן לי' אדין אונאה דא"כ העיקר חסר ואיפכא נמי קשה דהמ"מ כתב דבמכר שוה חמשים בעד נ"ח ושליש דהוא שתות מקח הוה אונאה ושכן הוה אם נתן לו בעדו נ"ח וחצי או נ"ט או ס' בכולם דין אונאה אף דנתאנה בי' עד שיתן בעדו יותר מס' דאז ה"ל דין ביטול מקח והמרדכי ס"ל בנ"א בס' הוה ביטול מקח אף דלא נתאנה אלא בט' וצ"ל דס"ל להמרדכי דלעולם היכא דנוכל לשער החשבון שיהיה בהטעות שתות הן של שווי מקח הן של מעות יש לו דין אונאה אף דמצד אחד הוא פחות או יתר משתות אבל היכא דבשום צד אין שם שתות עליו בזה סבר דאזלינן ליה בתר טעות המקח והרמב"ם והטור דכתבו דאם מכר שוה ס' בחמשים ופרוט' דהוה מחילה נלע"ד דג"כ ס"ל כהמרדכי והוא כשנאמר דלא כתבו דהוה מחילה אלא בכה"ג דמכר שוה ס' בנ' ופרוט' דלא הוה באונאתו לא שתות מקח ולא שתות מעות מ"ה הולכין אחר צד מקח והוא פחות משתות והוה מחילה אבל במכר שוה נ' ופרוט' בס' לא כתבו דהוה מחילה משום דבזה כיון שאין בו שתות מקח ולא שתות מעות הולכין אחר צד מקח דהוא יותר משתות והוה ביטול מקח להרמב"ם הנ"ל. אבל המ"מ אי אפשר ליישבו דס"ל כהמרדכי וכנ"ל. נמצא דברי מור"ם דכתב בסוף דברי המרדכי ומתחלה הניח דברי המחבר שהוא כדברי המ"מ והן כשני הפכים בנושא אחד צ"ע:

סעיף ה

היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר:    פי' אף שהוא שתות או יותר משתות מקח כגון שהמקח שוה ה' פרוטות וחצי והוא מכרו לו בששה וחצי מ"מ כיון דאינו עולה האונאה יותר מפרוטה אין בו דין אונאה והטור כתב בשם הרי"ף ג"כ דאין אונאה לפרוט' ושס"ל כיון דאפיקתי' מפרוטה אין אונאה עד שיהי' בו כשיעור מעה שהיא מטבע הקטנה הנמצאת בימיהם שהיתה מכסף דכל הפחות ממנה היו של נחושת ועד"ר שם כתבתי דלכאור' נראה שגם הרמב"ם ס"ל הכי אף שמלשונו שהוא כלשון המחבר לא משמע הכי ע"ש ודו"ק:

וי"א דחייב להחזיר פרוט':    טעם פלוגתתן כתבתי בדרישה:

סעיף ו

יש להסתפק אם מותר כו':    ז"ל הטור בשם הרא"ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפי' שוה פרוטה בכלל אלא שחז"ל אמרו דאין יכולין לצמצם עד שתות כו' וכנ"ל אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנ' לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנ' עמו. או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוה בכלל מקח ולא מיקרי אונא' כלל וצ"ע וירא שמים יוצא ידי שניהן עכ"ל ור"ל ירא שמים אם נתאנ' פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לומר לו אינך יוצא כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירהו להמתאנ' ממנו ומ"מ נראה דאין הלוקח יכול לומר אף שהוא עדיין מוחזק בדמי הקניי' אני לא אמחול בפחות משתות שהונאתני אלא שביטל דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחלו ומוציאין מידו ליתנהו להמוכר:

מותר לכתחלה להוציאה ביפה:    שגם אחר יקבלנהו ממנו ולא יהי' לו בו הפסד כלל טור:

סעיף ז

ואם שהה יותר כו':    ע' בטור שכ' שאחר זמן שיראה לתגר או לקרובו אפי' קנה שוה מנה במתים מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו עכ"ל ואף שהשמיטו המחבר ודאי ס"ל ג"כ הכי דממילא נלמד ממ"ש דין זה גם ביותר משתות דביותר משתות תו אין חילוק במטלטלין:

ואם יברר שהיה לו אונס כו':    בפרישה כתבתי והוכחתי מלשון הטור בשם הרא"ש ☜דאם אחר הלקיחה הי' לו אונס שלא הי' יכול לחקור מיד אחר שיווי מקחו אע"פ שעבר האונס אח"כ ולא הראהו לתגר מ"מ יכול לחזור עדיין ולהתנצל ולומר שמתחלה אירע לו אונס ואח"כ לא עלה על דעתו לחקור עד עתה ע"ש:

הי' יודע הלוקח בשע' שלקחו:    ע' בד"מ כ"כ על פי המרדכי והמרדכי מביא ראיה מהנהו דאיתא בגמרא (דף נ"א ע"א) ושם איירי שקנו שוה חמשה בשיתא ואי הוו יהבי למוכר חמשה וחצי ג"כ הוה זבין להו וידעו הלקוחות דיש בו כדי אונאה ולקחוהו אדעתא דהכי שיתבעו להמוכר אח"כ לבד על אונאתן והחפץ שקנו ישאר בידם. ואם לא היו נותני' להמוכר אלא חמשה לא היה מוכר אותו להן ואי הוה יהבי ליה חמשא ופלגא אף דזבין להו בכך לא היו יכולין לתובעו באותו פלגא משום דהוה מחילה בפחות משתות ופסקו בגמרא שהדין עם הלוקח ומזה למד המרדכי שם בשם ראבי"ה דה"ה אם ידענו שיש בו אונאה וקנה ולא ידענו למה שתק אם דעתו היה לוותר האונאה או לחזור אח"כ לתבוע האונאה עכ"פ יכול לחזור תוך כדי שיראה לתגר דלא אמרינן דשתיקתו הוה כהודאה ומה"נ סתם מור"ם כאן וכתב דלא אמרינן דידע ומחל. ונראה לכאור' עוד דנלמד מסתימת דברי המרדכי ומור"ם ומטעמן דכתבו דלא אמרינן דשתיקה הוה כהודאה דאפי' קנו שוה חמשה בשבע דהוה כדי ביטול מקח וידעו מזה אפי' הכי יכולין לחזור בהן בכדי שיראה לתגר אף דלא שייך בכזה הטעם דגמ' דמ"ה שתקי כדי לתבוע אח"כ אונאתן והחפץ ישאר בידו דאי לא תימא הכי אלא דוקא בכדי אונאה דאז שייך לומר דשתק מטעם הנ"ל א"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפרש ולכתוב טעם הנ"ל בגמרא בצידו כדי שנדע לחלק (אבל זהו דוחק דאין מדרך מור"ם בהגה"תו לפרש הטעמים וגם כתב בלשונו תובע "אונאתו משמע דמיירי דוקא משיעור אונאה) ודוק וכל זה דלא כמ"ש בע"ש דמחלק וכ' דהא דיכול לחזור היינו דוקא אם לא נודע להלוקח עד אחר שכבר גמר המקח אבל אם קודם גמר המקח ידע דיש בו אונא' וקנהו תו לא מצי לחזור ולתבוע אונאתו דאמרי' דגמיר ומחיל וז"א:

סעיף ח

חוזר באונאה לעולם:    פי' אם לא שיש בו א' מהדברים שפרט והולך שנשתנה השער או מכר מתחלה מחמת דוחק או שנזדמן לו מקח בזה וידע לשער בו אם טעה כדי שתות במה שמכר או שזה שמכר הוא בנמצא בשוק כגון פלפלין שידע לחקור ולידע אם טעה וכל כיוצא בו:

וכן אם נודע שבא לידו כו':    משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציאו דאמרי' סתמא אין אדם מוכר כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן הוכחתי בפריש' מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכתב בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב מור"ם בהג"ה בסעיף שאחר זה דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כתב מור"ם שם הטעם בצדו והוא דשינוי השער הוא מצוי וצריך עיון בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר וכמו שכתב בפרישה:

סעיף י

ולא המוכר:    אפי' לדעת הי"א שכ' מור"ם לעיל בסמוך בס"ד דס"ל דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד הנתאנה מ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור בו עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הוה דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח. עד שיכלה זמנו ועפ"ר:

סעיף יב

ועמד בשמונה:    אבל עמד בשבע אין לו דין ביטול מקח שהרי לא הוקר אלא עד כדי שתות המעות שקיבל דהיינו ו' בז':

שהרי נקנה המקח כו':

    פי' קודם שהוקר היה נגמר המקח והיה על המאנה ליתן האונאה להמתאנה גם עתה שהוקר יתנהו לו דכשהוקר כו':

סעיף יג

ועמדו על שלש:    וכ"כ ג"כ בטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע אלא מפני שבבבא שלפני זה הוצרך לומר שנתיקר שנים וכמ"ש קאמר גם בזה כן:

סעיף טו

אפי' בספרים כו':    עפ"ר שם כתבתי דהוצרכו הפוסקים לפרוט הני לאפוקי מר' יודא דאמר אין אונאה לס"ת ובהמה ומרגליות ס"ת משום דאין קצבהלדמי' בהמהומרגליותמשום דאדם רוצ' לזווגם דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגליות נאה קונה עוד עליה מרגליות אחרת אפי' ביותר משווי' כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידם יחד במשבצות זהב עיין שם בפרק הזהב (דף נ"ח ע"ב):

סעיף טז

יש אונאה במטבעות:    קמ"ל בזה דאע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ומטבע אין כאן מקח וממכר כ"כ קמ"ל:

אפי' בכל שהוא חוזר:    לקמן ריש סי' רל"ב כ' הטור והמחבר דכל המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין אפי' בכל שהוא מחזיר אונאה:

אחד מי"ב:    טעמו כיון דמעות להוצאה נתנה ואין בני אדם לוקחים מידו כשהיא חסירה כו' משום הכי דקדקו ואמרו דלא הוה מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב ופלוגתא דתנאי בזה בפרק הזהב ועיין בפרישה:

סעיף יז

כדי שיראה לשולחני:    דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכים מומחים לזה:

עד ערבי שבתו' שבא להוציאה:    פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בני אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקי' בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי:

ובלבד שתצא ע"י הדחק:    כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דאם אינו יוצא ע"י הדחק אז אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה על זה שהרי גדול מזה אמרו דלאחר שיראה לתגר אפי' מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו וכמו שכ' שם ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפי' לאחר זמן רב עכ"ל וזה אינו ואף שמל' הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכ' דבגמ' לא משמע הכי ומ"ה נמי לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח מהגמרא ובע"ש שהעתיק ל' הטור ואפ"ה כ"כ וזה ודאי ליתא:

סעיף יח

אבל לא יקבנה מן הצד:    דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב:

סעיף יט

מכור לי פרתך באלו:    ברמב"ם פרק י"ג מסיים בזה ז"ל אע"פ שקנ' בחליפין קנה ומחזיר אונאה פי' אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעו' יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפי' הכי כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה:

פירות אכסרה בסלע כו':    פי' חופן פירות וא"ל מכור לי פירותך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכתב ברישא שלוקח בדמים אכסרה דר"ל שלוקח דבר אחד בדמים שהוא אכסרה שפירש חפונים ובסיפא ב' פירות אכסרה בסלע דפי' שלוקח בעד הסלע הפירות החפונים וה"ל כאלו אמר בין שהמעות חפונים וקונה בעדם פרה שהוא מין אחד בין שהפירות חפונים וקנהו במעות בשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הטור והמחבר בשם הרמב"ם לעיל ר"ס ר"ט ז"ל ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע אע"פ שנמצא חסר או יתר על האומד הרי זה ממכרו קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק עכ"ל ומה לי שחפן פירות ומכר לו במעות או מכר לו ערימה וא"כ תימה על מור"ם ז"ל שכ' אחר זה פלוגתא די"א ספיקא הוא ומשמע דגם אפירות אכסרה קאי ולעיל סי' ר"ט כתבו הטור והמחבר סתם דיש בו אונא' בלי שום מחלוקת והטור לא כתב פלוגתא בזה כ"א דלוקח בדמים אכסרה פרה או פירות דהרא"ש ס"ל דספיקא הוא אם מחזיר אונאה ונראה דדוקא אמעות אכסר' כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה יש דרך מקח שרגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ומ"ה סתם וכ' בסי' ר"ט בלי פלוגתא וכאן דוקא במעות אכסרה כתב פלוגתא ע"כ צ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחפן מעות ודוק:

סעיף כ

המחליף כלים בכלים כו':    זה מיירי אפי' שמו הכלים קודם המכירה או אחרי' מ"מ כיון דדרך חליפין החליפו' ויש רוצה במחט יותר מבשריון מ"ה אין בו דין אונאה דלאו ממכר הוא דאל"כ מאי ארי' חליפות פירות בפירות דמסיק וכ' דיש בו אונאה בשומא הלא גם כלים בכלים נמידינא הכי כששמוהו וק"ל:

אין לו אונאה:    דכלים קונין בחליפין דכתיב בהו נעל וחליפין אין בהו דין אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב משא"כ פירות וגם שמוהו מ"ה חל עליהן דין מכר טפי:

סעיף כא

ע"מ שאין לך עלי אונאה כו':    אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרי' כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז ע"ש שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונא' דמחיל וכדמסיק המחב' וכ"כ הטו' דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהו ולא כע"ש שכ' הטעם דלא מהני זה משום דהו' כמתנ' עמ"ש בתורה וז"א דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה ממו שימחול האונאה שבו:

ואצ"ל אם א"נ ע"מ שאין בו אונאה:    דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה בכה"ג גם בשביעי' אם א"ל ע"מ שלא תשמיטני שביעית לא אמר כלום וחזר הדבר לדין תור' פחות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם רשב"ם וכ' עוד אבל רש"י כ' דבכה"ג הוה מקח טעו' וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כוותיה דרש"י וכמ"ש בפרישה אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דבו פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל:

יודע אני שאינו שוה אלא מנה:    משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסעיף שאחר זה כ' ז"ל שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב שכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזה שצריך שיפרשו דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול:

סעיף כב

אלא להשביח דעתי:    כלו' כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך:

בכדי שהדעת טועה כו':    כצ"ל וכן הוא ל' הרמב"ם פט"ו ממכירה וגם הטור הביאו בסי' זה בסכ"ו בל' זה ור"ל בכדי שהדעת טועה שאם החפץ שוה ששה זהובים ומוכר לו בשבעה זהובים אל יאמר לו המוכר יודע אני שאינו שוה אלא זהב וע"מ כו' אלא יאמר אני יודע שאינו שוה רק ששה דינרין שאז ידע האונאה שבו בודאי ומחל לו עליה ואף אם יאמר לו יודע אני שאינו שוה רק חמשה ונמצא ששוה ששה ומכר לו בשבעה גם כן אין בו אונאה דהרי התנה עמו שלא יהא עליו אונאה ואינו יכול לומר כשראיתי ששוה יותר מחמשה אמרתי כשם ששוה יותר מה' כן הוא שוה שבע' דהל"ל דלמא טועה המוכר בא' דרגילין לטעות בא' והי' סבור שאינו שוה אלא חמשה וה"ל כאלו פי' לו האונאה:

סעיף כג

או שקנה ע"י סרסור:    פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שהבע"ה מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה ועל דעת לחזור לו אונאה מסרם לו ועיין בסמוך בסעיף ל' שכ' המחבר פלוגתא באינ' השליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן סתם בסרסור וכתב דיש בו אונאה וגם הטור כתב בשני המקומות כדברי המחבר ויש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו ואין לומר גבי' לתקוני שדרתיך וכמ"ש בסי' קפ"ב וקפ"א [וקפ"ה] דבו כ"ע מודו ועיין בפרישה מ"ש עוד:

סעיף כה

יש בו דין אונאה:    לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו':

אם לוי הוא תגר כו':    דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמו שיתבאר דינו לקמן סי' ש"ו ועיין בטור שהאריך בתשובה יותר מסעיף ל' והלאה ועוד כ' הטור תשו' הרא"ש ארוכה אחר זו בסעיף ל"ה ומשום דאין נ"מ לדינא כ"כ השמיטם המחבר ע"ש:

סעיף כו

ועכו"ם אין לו אונאה כו':    גם לענין שור של ישראל אפי' מועד שנגח לשור של עכו"ם דינא הכי דפטור משוה דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן סי' ת"ו ושם בשני הצדדים כח דישראל עדיף דהא אם נגח שור של עכו"ם אפי' תם של ישראל חייב ליתן נזק שלם ועמ"ש בדרישה מזה:

סעיף כז

כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו':    הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל י"מ דאפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל והמחבר השמיט להאי י"מ ולטעמו אזיל שגם בב"י כ' דבכלל דבריו הראשונים הוא ואני כתבתי שם דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונא' כיון דאמר בהדיא שהאמינו לו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא בעדו ועוד יתן לו ריוח מה נמצא שמתחלה לא היה כוונתן על שיווי המקח:

סעיף כח

שאם קנה י' יריעות כו':    פי' דרך התגרים כשקונים יריעות או כיוצא בו הרבה יחד וא"א שיהיו שוים אלא אחד רע ואחד טוב ואחד בינוני דרכן להשוו' ליתן בעד כל אחד ואחד בשוה דרך משל זהב. כי אומר הלוקח אף אם אלו אינן שוין כ"כ הרי אחרות כנגדן שהן שוות יותר וקאמר דאף דבדרך קנייתו פסק בשוה בעד כל אחד זהב כשימכר לחבירו לא יחשב לו הרעות בעד זהב והטובות בשויים אלא אם יקנה כולם יחד ממנו אז יחשבם לו כמו שקנאם ויתן לו ע"ז ריוח כמו שהתנה עמו ואם יקנה ממנו א' א' אז יחשוב הערך מה שמגיע על כל א' בפני עצמה זו לפי טובת' וזו לפי פחיתתה:

אלא כמו שנתפשר עמו שיתן לו ריוח:    ר"ל ריוח הנזכ' בסעיף שלפני זה דאמר לי' בכך וכך לקחתיהו וכך וכך אני משתכר בו וקאמר כאן דבכלל אותו שכר וריוח יהיה נמי שכר טרחתו בכלל.

סעיף כט

העבדים והשטרות כו':    בגמרא יליף לה מדכתיב בפרשת אזהרת אונאה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד כו' דרשו מדכתיב מיד דהיינו דוקא מטלטלין הנקנים מיד ליד לאפוקי קרקעות (וכתבו התוס' ריש פרק המוכר את הבית) דהא דאין לקרקעות אונאה לאו משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו גם כן עבדים ושטרות דלא שייך בהו ה"ט אלא דגזירת הכתוב הוא ע"ש (ועד"ר סי' רי"ד וגם כאן) וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות ומדכתיב ממכר דרשו דבעינן שיהא גופו ממון והוא בעצמו מכור לאפוקי שטרות דאין גופו ממון ואינן אלא לראיה ומדכתב עמיתך מיעטו הקדש ודע דבטור לא מנה הקדשות בהדי הני דלית בהו אונאה והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה דמנה הקדשות בהדי הנהו דלית בהו אונאה אבל העתיק' הגמרא וכתבו טעם למה אין בהם אונאה השמיטו זה דהקדש ונ"ל דטעמייהו דס"ל דבזמנינו אין לנו הקדש דבדק הבית אלא הקדש מתנות עניים ודבית הכנסת ודין חולין גמור יש לו כמ"ש הרא"ש בהדיא והטור הביאו בס"ס צ"ה ובס"ס רי"ב ע"ש גם בא"ח סי' קנ"ג והרי הוא בכלל עמיתך ויש בו אונאה ובהקדש הגוף ל"צ לה"ט דאינו נוהג בזמנינו דהא המיעוט לעמיתך לא קאי עליה דאין בהו משא ומתן ומועלין בהן ויצאו לחולין:

אבל יותר מפלגא:    תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוקא עד פלגא לית ביה אונאה ובפלגא גופא יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שהתו' בב"ק (דף י"ז) ובב"מ פרק הזהב (ריש דף מ"ז) כתבו בשם ר"ת כלשון מור"ם צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונא' כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל למור"ם לכתוב בלשון דר"ת כפשוטו אלא כאשר פרשוהו הרא"ש והטור:

כגון שמכר לו אחד יותר מב':    פי' דבר ששוה דינר אחד מכרו ביותר משני דינרין דהיינו יותר מפלגא ודע דמהרש"ל ז"ל כתב דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ריש סי' רכ"ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו:

הוה אונאה:    בטור כ' דהמקח בטל ואפי' פלגא ואונאה דכתב מור"ם ג"כ כוונתו לביטול מקח וה"ק ישנו בכלל לא תונו הכתוב בתורה וחז"ל נתנו שיעור לאונאה דהוא יתר משתות דהמקח בטל ובהני דאין בהן אונאה דינייהו כן בפלגא וק"ל וכן הוא ל' התוס' והפוסקים דנקטו בכה"ג לשון אונאה במקום ביטול מקח מטעמא דכתיבנא:

סעיף ל

ונתאנה בכל שהוא:    דיאמר לו המשלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא שייך מחילה גביה:

שה"ה שמכרו בטל:    טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח:

ויש מי שאומר כו':    דשאני לוקח דהוא עצמו הי' בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו מהשליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט וקפ"ב ולא כע"ש שכ' טעם אחר:

וזכה המשלח בהיתרון:    טעמו נתבאר לעיל סי' קפ"ג ע"ש ולא כע"ש שכתב טעם אחר:

סעיף לב

כך שכירות כו':    דשכירות ליומא ממכר הוא:

בדינר לשנה:    המחבר אזיל לטעמו דפסק לעיל אפילו שוה אלף בדינר אין בו אונאה אבל לי"א הנ"ל דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדיא:

סעיף לג

השוכר את חבירו:    פי' ששכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור (וכ"כ הטור ז"ל השוכר את הפועל) ודין עבד יש לו ואע"ג דיכול לחזור בו אפי' בחצי יום וכמ"ש לקמן בסי' של"ג מ"מ כל שלא חזר בו דין עבד יש לו אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה אין לו דין עבד וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ז:

ועבדים אין בהן אונא':    אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו ועפ"ר:

ומה שנתאנה כו':    משמע אפי' יותר משתות וכ"כ בהדיא שם בת"ה וכ"כ המחב' בהדיא בסל"ה ושם כתבתי דהיינו דוקא כשכבר נעשית המלאכה וכ"כ שם בת"ה ע"ש:

סעיף לד

שכרו לזרוע לו קרקע כו':    פי' ראובן ששכר לשמעון בקבלנות לזרוע לו שדיהו בזרע של ראובן ואין עליו אלא מלאכ' וטירח' הזריע' ואיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אזלינן בתר הקרקע (וה"ל קבלן דקרקע דאילו פועל נקרא עבד ואין להן אונא') ואין להקרקע אונא' או בתר הזרע אזלינן ויש בו אונא' כן פי' המ"מ על דברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר ושכן פירשו גם הראב"ד להגמרא ושהקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמר מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל הב' ויתקלקל זע"ז עכ"ל הראב"ד והרמב"ן הקשה על פי' זה דפירשו הגמ' דאיירי כששכרו לזרוע לו בזרעו וכתב דזהו בכלל אם אוביר ולא אעביד כו' ומ"ה פירש להאיבעיא בענין אחר ע"ש:

וכן אין משביעין אותו אלא היסת:    ג"ז איבעיא דלא איפשטא היא שם (סוף דף נ"ו) ופירש"י טוענו מסרתי לך ששה סאין לזרוע ולא זרעת אלא חמש והוא אמר זרעתי חמש ומחצה עכ"ל וקמבעיא ליה אי כמאן דמנח בכדא דמי ונשבעין עליהן ש"ד דמודה מקצת א"ד בטלינהו אגב ארעא ואין נשבעין עליה אלא היסת וזהו החילוק בין האיבעיות דבאיבעיא הראשונה לא טענו כלל שממונו נשאר בידו אלא בעד הטירחא והמלאכה שלא רצה לטרוח ולזרוע הרבה ועי"ז בא לידי הפסד ובאיבעיא שנייה קמבעיא ליה בטענו ממון שסאה מזרעי נשאר בידך שלא זרעת והוא מודה מקצת וק"ל:

סעיף לה

ואם יש בו אונאה שתותא ויותר כו':    בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס ונתאנה יותר משתות דמה שמגיע על הסוס יש בו אונאה וכמ"ש מור"ם בסמוך סל"ו [סל"ג] וכתב שם דא"א לחזור בו ואפי' אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש. ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מ"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא ממכר הוא:

ואפילו לאחר זמן מרובה:    לא נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרוביו דדוקא בקנין מטלטלין שהן בידו שייך בהו לומר דה"ל להראותן ומדלא הראה אמרינן מחל ואין דרך כן בשכירות כ"כ המ"מ פי"ג דמכירה ע"ש ובפרישה חלקתי דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין מדרכו להראותו עד לעת תשלומין וכבר עבר זמן מרובה תו לא חלקו:

סעיף לו

הקבלן יש לו אונאה:    כבר כתבתי הטעם דאין שם עבד עליו ובדידיה קטרח אימת שירצה:

וכל אחד משניהן בין קבלן בין בעל בגד חוזר לעולם:    נראה דר"ל כל אחד משניהן שנתאנה חוזר לעולם ואפי' בעל הבגד שבידו הבגד ולא אמרינן דאינו יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני וכנ"ל אבל המאנה ודאי אינו יכול לחזור בומיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר הנ"ל ובמיימ' ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר:

סעיף לז

הרי הם כלקוחות:    כיון דכל אחד מהן הוא שותף בכולו נמצא דבמה שחולקין שיקח ראובן דבר זה לבדו וימחול לו שמעון חלקו שבו כדי שיקח שמעון דבר זה לבדו הרי כלקח כל א' חלק חבירו בעד החלק שיתן כנגדו בדבר השני וק"ל:

במדה או במשקל כו'. ואם עשו שליח כו':    הטעם דגם באלו דינן כלקוחות וכנ"ל:

סעיף לח

שהדיינים ששמו כו':    לעיל סימן ק"ט נתבאר זה:

סעיף לט

שיכולים בני המבוי לעכב כו':    והיינו היכא דהמבוי סתום דאז יאמרו דמרבה עליהן הדרך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן קס"ב וכ"כ הטור כאן:

הרשות בידו:    בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפי' אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומות של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הטור והמחבר לעיל ר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה כיון דמעיקרא חלוקתן בטעות היה והא דכתב כאן שטעו הדיינין ל"ד דיינים אלא ה"ה אי טעו אחריני בהחלוקה וכנ"ל אלא שהמעשה כך היה בשאלות הרא"ש שהדיינים חלקוהו ע"ש ותמצאהו: