סמ"ע על חושן משפט קפג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
לקנות לו סחורה ידוע כו': עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהאי סחורה ידוע לאו דוקא שא"נ קנה לו בגד פלוני מאיש פלוני בפרטו' אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראי' שבתוס' כתוב קנה לי פירות התם וכ"כ הטור והמחבר בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפי' בכה"ג יש עליו תרעומות ונקרא רמאי בשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות:
סעיף ב עריכה
לעצמו במעותיו: פירוש במעות של עצמו דהיינו של השליח:
ואם היה יודע שזה המוכר כו': ל' היה יודע (ולא כ' ואם נודע לו) משמע שיודע זה משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומ"ה אמר שמחוייב להודיעו מיד כדי שלא יסמוך עליו זה ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו אל תקנ' עד שאשלח ואשתדל שימכרו לי וביני ביני יקדמנו אחר מות' לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ מילתא בטעמא אבל ל' הטור אינו משמע כן מדכ' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה:
ואח"כ מודיעו: כדי להוציא נפשו מהחשד וגם כדי שלא יסמך ע"ז:
סעיף ג עריכה
שזקפן עליו במלו': פי' שחושב בנפשו מעות הללו שנתן לי המשלח אקנ' לי בהן לעצמי ויהיו בידי מעותיו בתורת הלואה ואשלם לו היום או מחר:
שחוזר בשליחותו כו': דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לנפשו כ"א כששינה דא"ל המשלח לקנות לו חיטין והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי ועד"ר וד"מ:
סעיף ד עריכה
זבן לי האי מידי: דקדק לכתוב האי מידי דהוא ר"ל סחורה ידוע שכ' הטור והמחבר בר"ס זה:
וזבין ליה סתמא קניא כו': בטור כ' מסתמא קניא ועפ"ר דנראה דגם ל' מסתמא מתפרש' כמו סתמא וה"ק מסתמא כיון שלא גילה דעתו בשעת קניי' ודאי קנאו לראובן:
אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו כו': דאמרי' הלוה שמעון ממעותיו ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו וז"ל הטור דכיון דאמר זבין לי לזבוני מעליא קא מכוון וכמו דאמר זכי לי דמי כו' עד ודוקא דאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבן ואזל וזבין זכי לנפשי' דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל וזהו שכ' ג"כ המחבר בס"ס זה בד"א בדאמר זבין לי כו':
אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה כו': ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל וכאן לא צריך להטעם שכתבתי בסי' קפ"ב ס"ז אלא כיון דכאן התקיים המקח להלוקח עכ"פ תו לא שייך דין מי שפרע דלא נתקן אלא על מי שחוזר בו מהמקח אחר נתיר הדמים:
בשמא דראובן כו': בטור כ' אדעת ראובן ובפרישה כתבתי דנ"ל דל"ד קאמר אלא ר"ל שנתנה לו סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ולאפוקי אם גילה דעתו לפני המוכר שהוא קונה לנפשו דאלת"ה קשה מאי איריא דהמעות הן של ראובן הא אפי' אם המעות הן של השליח אם נתנן להמוכר בהדיא משמי' דראובן אין השליח יכול לחזור בו דהא ברישא כשהמעות הן של השליח התחיל וכ' שנתן להמוכר סתמא ועליה קאי מ"ש דשמעון יכול לחזור בו קודם משיכה ומשמע הא נתנם בהדי' משמיה דראובן אין שמעון יכול לחזור בו:
ואמר לעצמי אני קונה: ל' הטור ומקמי משיכה חזר שמעון וזבניה לנפשי' כו' וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחריה משלו לתת להמשלח (דזהו זבניה לנפשי' מיקרי) ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו להמוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפי'. זקפו עליו במלוה המקח של המשלח ודו"ק:
ואפילו אה נתרצה בתחלה כו': קשה דלקמן ה"ה רס"ט שם מסיק דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנו' לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמסיק מור"ם וכתב אבל אה קנאה במעות ראובן צריך לחלק עמו ושם בס"ס רס"ט מסיק דלכולי עלמא אם היה לראובן מעות אף שקנה שמעון במעותיו זכה לשניהן ויש ליישב דכאן מיירי דטוען אף שנתרצתי מתחלה לקנות לשניהן מ"מ בשעת מקח חזרתי בי וקניתי לעצמי בפי' מ"ה כתב כאן דאין מועיל לו הריצוי שהיה מתחלה כיון שחזר בו בפירוש בשעת המקח ומה"נ אף אם היה לראובן מעות לקנות בו ל"מ כיון שקנאה שמעון במעותיו אחר החזרה משא"כ לקמן ס"ס רס"ט דמיירי שאינו טוען שחזר בו בשעת קנין בפי' אלא קנאוהו סתם אלא שאח"כ בא לחזור בו והוא הדבר הלמד מענינו שהרי דימהו שם למגביה מציאה לחבירו דמיירי ג"כ בהגביהו סתם מ"ה שם לכ"ע אם איתא חדא למעליותא או שנתרצה בתחלה או שהיה לראובן מעות שהיה יכול לקנות בו זכו בו שניהן מאחר שמודה שלא חזר בו בשעת קנין כן נ"ל ליישב דברי מור"ם דבשני המקומות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי ושניהן הן מהמרדכי כמ"ש ל' ס"ס רס"ט וכמו שאכתוב שם ועמ"ש מזה עוד שם:
ואין המשלח יכול לחזור כו': זהו ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם אינו יכול לחזור בו:
סעיף ה עריכה
בין לסחורה בין לאכילה כו': עפ"ר שם כתבתי דכ"כ לאפוקי ממ"ד דהשליח קנאו בשינוי להיות הריוח לנפשו דאליבי' יש חילוק בין א"ל לקנות לאכילה דמקרי שינוי מחטין לשעורין משא"כ בא"ל לקנות לסחורה ע"ש:
ואם הי' בהם ריוח כו': כבר נתבאר בסימן קע"ו דשליח ושותף המשני' ידן על התחתונה דאם הפסידו יכול השני לומר אם לא שנית לא הי' בה הפסד ואם הרויח הרי הוא לאמצע כפי תנאם:
וכן אם שלחו עם סחורה וכו': גם בסימן קע"ו יתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש סי' י':
סעיף ו עריכה
השער קצוב וידוע: פי' כגון שמוכרים בשר או יין במדה או במשקל וקצוב ועומד סך המדה או המשקל דרך משל בדינר וכשנתן המוכר להשליח טפי ממדה אח' בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דבאתה ההנאה להשליח ע"י מעותיו של המשלח אמרו חז"ל שיחלקו בהדדי המותר והאי טעמא כ' ברי"ף והרא"ש והעיטור וכ' הר"ן דאליבי' אפי' אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כ' הטעם משום דיש להסתפק למי נתן הנותן המוכר למשלח או לשליח מ"ה חולקין וכ' הרמב"ן שטעם זה הוא נכון וזהו דעת מור"ם ז"ל שכתב ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפי' כו' ועד"מ ס"ח ומ"מ כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו:
ואם הי' דבר שאין לו קצבה כו': כגון טלית וחלוק וכיוצא בו שנמכרים באומד:
הכל לבעל המעות: דאמרי' מסתמא דעל המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך שהרי אין לו קצבה וידוע ופעמים מוכרים כ"כ בדינר:
סעיף ז עריכה
שלח שלוחו לקבל מעות כו': עיין בטור שכ' בשם ר"י והרא"ש שדין זה הוא דוקא בהטעה העכו"ם בחשבון אבל לא בהטעהו במקח שנתן לו בעד דינר יותר ממה שהי' לו ליתן והטעם דבטעות שבמקח כיון שבעד הדינר שנתן לו עתה נותן לו מה שנתן דהי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ודעת המוכר הוא שיקנה זה בעד המעות שקיבל מ"ה אמרו חז"ל שחולקין בו בדבר שיש לו קצבה ולא יקחנו השליח לנפשו אף שבטעות נתנו לו כיון דעכ"פ כוונת העכו"ם המוכר ליתנו בשביל הדמים משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום וידע העכו"ם כמה חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאלו גנב לו ואלו הי' רוצה השליח הי' אומר להעכו"ם טעות בחשבון והי' מחזיר לו המותר עכ"ל ודלא כר"ת שכ' הטור בשמו דס"ל דבטעות שבמקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח ומהתימ' שהמחב' ומור"ם לא הזכירו הדין של טעות שבמקח והל"ל דאין חילוק בין טעות שבמקח להוספה מדעתו מאחר שפליגי בו דלר"ת בכל ענין הוא להמשלח ור"י והרא"ש חולקין בדבר שיש לו קצבה ועמ"ש מזה בסמוך ועד"ר:
הכל לשליח: ☜ וכ"כ הרמב"ן בתשוב' ס"ט על קהל שמינו את ראובן לשליח בגביות המס ולפרוע להעכו"ם והעכו"ם ההנהו משלו ממעות הקהל כו' ופסק שהכל של ראובן ועד"מ א' שהאריך בזה:
הכל של המשלח: דלא זכה השליח שלא מדעת:
וסייעו והטעה את העכו"ם כו': בד"מ כתוב הטעם כיון דעסקו תרוייהו בסחורה לכך חולקין אע"ג דהא' לבד הטעהו עכ"ל:
סעיף ח עריכה
שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם כו': ז"ל הטור כיון דהמניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל הערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם דבשלו יקדש השם ולא בשל אחרים עכ"ל. ול"ד למ"ש לפני זה בהטעה את העכו"ם דאם ירצה יכול להחזיר להעכו"ם דשאני התם דעדיין לא זכה בה ראובן המשלח מעולם אבל הכא המעות הן של ראובן וכן צ"ל ביישוב הטור דל"ת דבריו אהדדי מ"ש בס"ט ובס"י ע"ש:
סעיף ט עריכה
כאלו מחל העכו"ם חצי החוב כו': היינו משום דהמעות הן של המשלח לכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמרי' קיימא משא"כ לעיל בשליח שהטעה לעכו"ם דמקבל מעות מאחרים ע"כ זכה בו וכן בסייעו והטעה את העכו"ם זכו שניהן וק"ל: