סמ"ע על חושן משפט קט

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט קט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום כו'. עד יכריזו ס' יום כו' כיון דממשכה ההכרזה ס' יום כל יום ב' וה' אית ליה קלא כאלו הכריזו ל' יום רצופין:

בשעת הכנסת פועלים. לשון הטור בבוקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים (פי' למלאכתן) ובערב פעם אחת בשע' הוצא' פועלים (פירוש ממלאכתן) וכתבתי בדרישה דס"ל כפירש"י דפי' דכשישמע הכרוז בבקר אומר לפועלים בשע' שרוצים לכנס למלאכתן שדרך הליכתן ילכו לבקר השדה הטובה היא אם רעה ובערב מכריזין שכשישמע הכרוז יזכרו הבעלי בתים מה שאמר ליה לפועלים לבקרו וילכו וישאלו את פיהם והתוס' פירשו איפכא. ומלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו וכל מי שרוצ' לקנותו יוליך הפועלים לבקר לו משמע דס"ל כפי' התוס' דלערב כשנכנסים ממלאכתם והם פנוים כשישמעו הבעלי בתים הכרוז יוליך הפועלים לבקר לו השדה ועד"ר:

כמה מוצאים בה כו'. אין זה בטור כלל ולשון הרמב"ם היא כמה היא יפה ובכמה היא נישומה וכ' המ"מ שם וז"ל כמה היא יפה כלומר כמה מוצאין בה ובכמה שמוהו ב"ד וכלשון המחבר ומדפי' המ"מ לשון כמה היא יפה דכתב הרמב"ם דר"ל כמה מוצאין בה נראה דפי' דכמה מוצאין הוא כמה תבואה מוצאין בכל שנה ושנה באותה שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה וק"ל:

אם להגבות לב"ח כו'. לשון הטור שיש מי שרוצ' לפרוע יותר לב"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדק' האשה:

שומעין להיורש. פי' ל"מ אי יש להיורש עתה מעות כדי שומתה ורוצה לפדותה דשומעין לו כיון דלא ירש מאביו יותר א"צ לשלם בעדו יותר ויפדנו בכדי שומתו אלא אפי' אין לו מעות עתה לפדות שומעין לו ג"כ והיינו טעמא כיון דכבר מת הלוה אין בזה טובה להלוה שיקבלנו המלוה בכל חובו וטובת היורש הוא שישומנו כדי שאם יהיה לו מעות יתן להמלוה דמי שוויה ויהדר לו השדה דהא השומר חוזר אף ליורש כמ"ש בסי' ק"ג משא"כ אם יקבלנו בכל חובו דאז יצטרך היורש לשלם להמלוה כל החוב כמו שקבלה בעד כל החוב (דהא א"ל שישומו אז בשעה שיבא לפדותה שיטעון המלוה טובה הייתה יותר בשעה שקבלתיה ונתקלקלה) ובסי' ק"ג כשב"ד שמין שדה הלוה ומגבין אותה למלוה לא שייך האי דינא לומר דאם ירצה המלוה לקבל בכל חובו בלא שומא אין שומעין לו דשם למה ימחה הלוה בו מלקבלו בכל חובו כיון דאם יזדמנו לו מעות צריך לשלם לו כל חובו. ובמלוה שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל השדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלוה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס קי"ד ה' ט דהתם מיירי דהלוה הוא חי וטובתו הוא שיקבל המלוה בכל חובו כדי שלא יהדר עליו ומש"ה הולכין אחר טובת הלוה אפי' אם רוצה הלוקח לסלק להמלוה מיד בדמי שומתו ור"ש כשאין לו עתה מעות דא"צ לשומא כדי שיהדר לו השומא לדעת הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא אף ללוקח דחשו לפסידא דלוה וק"ל

סעיף ב

הם של פלוני המת דחששו שמא היורש יתן את שדה שלו להמלוה בשומת חובו ושל המת שירש ישאר בידו ויבור ויפסידו ואחר שישבח המלו' השדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו השדה הוא שלו ובטעות נתנה לו ויוציאה מידו ליתן השדה שנתקלקלה בידו ויוציאו לעז על הב"ד שלח עיינו בתקנתו של יורש:

סעיף ג

כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. פי' אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר וכ' דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כל כך בשומא והכרזה:

דאין לב"ד כו'. ע' דרישה מ"ש על זה ועיין לעיל מ"ש הב"י בזה:

ויש חולקין. וסיים שם בטעמא כיון שנעשה בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סי' ק"ג ס"ו:

האחריות על היתומים. פי' על הנכסים שיורשים מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד כיון שהם מוכרים בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאלו הי' עליו מערערים היו באים בימי הכרזה הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל דלא וכן הוא בגמרא:

וב"ד שהכריזוה כו'. עד אבל אם לא בדקו בשומא כו' עד וכן אם מכרו קרקע בעת שא"צ כו' המחבר נמשך בדברים הללו אחרי דברי הרמב"ם דס"פ י"ב דמלוה דכ"כ הוא ע"פ משנה וגמ' דפרק אלמנה ניזונית דשם (סוף דף צ"ט) תנן שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו' עד אבל אם עשו אגרת בקורת (הכרזה שמבקרים אותה בני אדם ע"י ההכרזה) אפי' מכרו מנה במאתים או איפכא מכרן קיים. ובגמ' (דף ק' ע"ב) הקשה ארישא דמתני' במאי איירי אי בדלא אכרזו א"כ טעו בדבר משנה אפי' מכרו שוה בשוה המכר בטל ומשני דרישא דמתני' איירי בדברים שא"צ הכרזה כו' או בעת שא"צ הכרזה כו' ובזה המה מחולקים דהרא"ש והטור פירשוה דלא הכריזו בהו כלל הא הכריזו אף שאין צריך להכריז מכרן קיים אפי' טעו בכפל והרי"ף והרמב"ם פירשו דרישא הוא דומיא דסיפא ומיירי ג"כ בהכריזו כדינו רק שבדברים שא"צ הכרזה לא היו רגילין לכתוב אגרת בקורת וכאלו (לא) הכריזו דמי וזה שסיים וכ' המחבר באלו אעפ"י שהכריזו בהו ? ומור"ם שכ' עליו וי"א כו' הוא דעת הרא"ש הנ"ל אבל מ"ש הרמב"ם והמחבר ברישא ז"ל אבל אם לא בדקו בשומא כו' אינו שם בגמ'. בהדיא ולא ברי"ף והמ"מ פירשו שם שהכל הוא בבא א' (זה עם מ"ש אחריו ז"ל וכן אם מכרו קרקע בעת כו') ע"ש אבל הכ"מ כתב שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש הרמב"ם ברישא אבל לא בדק בשומא רוצה לומר שהכריזו אלא שלא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט וכן פי' הרמב"ם איגרת בקורת שם במשנה פרק אלמנה ניזונית עכ"ל כ"מ ובזה דברי המחבר ומור"ם מבוארים:

שוה מנה בק"ק. ע' לעיל סי' רכ"ז מ"ש הטור ובסמ"ע בזה:

פחות משתות מכרן קיים. משום דהוה מחילה וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזר אונאה בהקדש וביורשים תקנו שיהא המקח בטל. והיינו דדוקא כשיראו הב"ד שהביטול הוא טובת היתומים דאי לאו הכי לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אחר זה:

בעת שאין צריכין להכריז כו'. בסמוך פירשוהו דהיינו דדוקא כשמוכרים לצורך מזוני ולכרגא דהיורשים ולקבורה דהמת ול"מ כשמכרו לעת צורך אחד מאלו אלא אפי' מוכר לשלם למי שהלוהו לצורך אחד מאלו מוכרים בלא הכרזה כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לזה כשיצטרך להמתין עד שיכלו ימי הכרזה ועפ"ר:

ה"ג או במקום שנהגו שלא להכריז לעולם. בטור מפרש ז"ל מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלים נכסי דאכרזתא פי' שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק:

מכרן בטל אע"פ שהכריזו. ס"ל כיון דא"צ הכרזה ודאי לא דקדקו יפה בהכרזה ודינו:

דכיון שהכריזו אע"פ כו' ז"ל הטור כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכח' שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' טעו ומכרו שוה מנה במאתים וכן כוונת מור"ם וכאלו כתוב כיון דאע"פ שאין צריכין הכרזה הן הכריזו מ"ה מקחן קיים:

וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה כו'. בטור ס"ה קיצר לשונו וכללינהו יחד הני תלתא וכתב ז"ל דברים שא"צ הכרזה כגון כו' ובשע' שאין מכריזין כגון כו' ובמקום שאין מכריזין לעולם כו' בכולהו פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דבפי"ב דמלו' ע"ש:

העבדים והשטרות כו'. ז"ל הגמ' עבדים מ"ט שמא ישמעו שרוצים למכרן ויבריחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ופירש"י כשנאספים כדי ללוקח' יגנבו':

סעיף ד

מוכרי' שלא בהכרזה זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבנו למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם:

סעיף ה

הא דאמרי' שאם טעו ב"ד ופחתו כו'. כשהורידו לב"ח ואע"פ דהמשנה הנ"ל דשום הדיינים והרמב"ם והמחבר לעיל בס"ג כותבין כולם ל' מכירה צ"ל דגם זה מכירה קרי ליה מה שהב"ח מקבל אחר השומא והכרזה אבל הרא"ש ואינך גאונים פירשו המשנה דשום הדיינים הנ"ל דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' כפשוטו דאיירי גם במכרן ללוקח ומטעם שאכתוב בסמוך:

בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו כו'. הטעם דדוקא כשנותנין להמלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוה שאין נותנין לו בפחות מכדי שיעור ששמוהו מ"ה בין פחתו שתות או הותירו שתות המקח בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאינש דעלמא דאינו צריך ללקחו בשומת ב"ד אלא ברצונו תלוי לקיחתו מהן כמו שאר הדיוטים שמוכרין זה לזה קי"ל כר"מ דאין אונאה לקרקעות והיינו דוקא אם טעה הלוקח וקנהו ביוקר בכפל אבל אם טעו ב"ד ומכרו בזול מכרן בטל בשתות וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם בפי"ג דמכירה והראב"ד והרא"ש ס"ל דגם בטע' הלוקח ביתר משתות המכר בטל כיון דקנ' בשומת ב"ד ולא עלה על דעתו שיאונה הלכך בכה"ג אפי' בקרקעו' קפדי אינשי וזהו טעם י"א שכ' מור"ם אזה:

סעיף ו

בכל שהוא המכר בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

דינו כשאר כל אדם. (ל' הטור וזכה המשלח ביתרון וכך כתב הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ג ע"ש) והטעם דשאני לוקח כיון דהוא בעצמו קנהו מיד השליח ואדעתא דנפשיה שוב אין חילוק בין אם קנה מיד שליח ב"ד או שאר כל אדם: