סמ"ע על חושן משפט פב

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט פב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

שטוען פרעתי נאמן. לשון הטור שהאי שטרא חספא בעלמא הוא (כיון שאינו מקויים) אמאי קסמכת אלוה ואיהו מבטל ליה וה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמן במיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא:

ואפי' אם כתוב בו נאמנות וכו'. גם זה מה"ט מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא השטר עם הנאמנות שבו:

אמנה או כתבתי ללות וכו' פי' אמנה היא שטוען אמת שמידי בא השטר הזה ליד התובע אבל לא הלוה לי עדיין אלא הכנתי השטר ונתתיהו לידו שבאם אצטרך למעות ילוה לי עליו והאמנתיהו שלא יתבעני כ"ז שלא הלוה לי וכתבתי ללות כו' היינו שאין בו אלא הכתיב' דהיינו שכתבתיהו להיות בידי עד שאצטרך למעות ואלוה עליו ועדיין לא לויתי עליו וגם לא נתתיהו ליד זה התובע אלא מידי נפל ומצאו זה וע"ל ר"ס מ"ו ומ"ש בסמ"ע:

קטן הייתי אע"ג דאמרינן חזקה אין העדי' חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם שהוא גדול מ"מ נאמן בזה במיגו:

כשאר שטרות וגובה בו. עפ"ר שם כתבתי דקמ"ל דטורף בו אף מלקוחות שקנו ממנו ביני ביני בעוד שהי' טוען שהוא פרוע דמ"מ אינהו דאפסדי אנפשייהו דלא הי' להן לקנו' דילמא יתקיים שטרו והשתא דנתקיים איגלאי מילתא למפרע:

ואינו נאמן אח"כ לומ' פרעתי פי' אפי' אמר פרעתי אחר שנתקיים וכמ"ש בסי' ע"ט ע"ש בס"ז:

דהא לא כפר בהלואה. אבל אם אמר מתחלה להד"מ כההיא דבסמוך ס"ד הכל מודים דהאומר להד"מ כאומר לא פרעתי דמי ועמ"ש שם:

סעיף ב

ואפי' אם אמר השבע לי כו'. ואפי' לא כתב בשטר שיהא נאמן בלא שבועה מ"מ סתם נאמנות שכתב לו היינו דליהמני' בלא שבועה דאי בשבועה נאמנותו ל"ל בלא נאמנות נמי מלוה נשבע על שטרו ונוטל וכמ"ש בסמוך וכ"כ הטור והמחבר לעיל בריש סי' ע"א ע"ש:

לבעל חוב המאוחר כו'. כדין לקוחות דכ' הטור והמחבר בסי' ע"א סי"ט דאין נאמנות (אפי' כתוב בו דמהימני עלי ועל באי כחי ורשותי או אפי' מפורש לגמרי) מהני לטרוף מנייהו מטעם דבזמן הזה נפישי רמאי וה"ה וכו' והוא הטעם נמי דב"ח מאוחר:

ואין המוקדם יכול לומר למאוחר כו'. דהבא ליטול עליו לישבע:

על מי שיודע שהוא פרוע בספרים המדוייקים בטור כתב מחרים סתם על מי שיודע שאינו פרוע או שהוא פרוע ומשביעו בחנם ר"ל על מי שיודע שהשטר של המוקדם אינו פרוע או שהשטר של המאוחר פרוע דבכל א' משניהן משביעו בחנם וגירס' זו עיקר כמ"ש בפריש' ע"ש:

שהוא מאמינו נגד בעל חוב מאוחר. עמ"ש בפריש' בזה:

כל זמן שלא יטעון השבע לי כו'. זהו החילוק שבין פוגם שטרו לאינו פוגמו דבפוגם שטרו אפי' לא טען הלוה ישבע לי ב"ד טוענין לו וכמ"ש הטור והמחבר ריש סי' פ"ד:

אפי' אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע. ול"ד למה שכתב הטור והמחבר בסי' נ"ט דבאומר המלוה איני יודע דאינו גובה דהתם טוען הלוה ברי שפרוע הוא:

הי' השטר על הזמנים. עמ"ש בהגד"מ:

דה"ל לכתוב שובר. פי' הן לכתוב לו שובר ממש או להחליף השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר דהוא ג"כ בכלל שובר וע"ל סי' נ"ג ונ"ד:

סעיף ג

אומרים לו הבא מעותיו. מלשון זה משמע דהב"ד טוענין למלוה כן אף אם הוא לא טען כן וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל מלשון הטור לא משמע כן ועד"ר שם כתבתי מדלא כתב הטור פלוגת' בזה בינו לבין הרמב"ם הי' נ"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דטוענין עבורו כן אלא היכא דמלוה אינו תובע ללוה שיפרענו אלא הלו' תובע למלוה ואומר יחזיר לי שטרי כי פרעתיו ואם יאמר שלא פרעתיו ישבע לי ע"ז ואפרענו ובזה אפשר דגם הטור מודה כיון דהלוה הוה התובע ע"ש שכתבתי קצת ראיי' לזה:

ישבע הלוה שאין לו כו'. כן הוא דעת הרמב"ם שם בפי"ד ממלוה והטור הביאו בסי"ג ולאפוקי מדעת הגאונים שהביא ג"כ הטור שכתבו כיון שלכל א' יש לו טענה הלו' אמר למה אשבע שמא לא ישבע המלו' אח"כ שאינו פרוע והמלו' אמר למה אשבע שמא ישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע ונמצא שנשבעתי לבטלה מ"ה אין אחד מהם יכול להכריח להשני לישבע שהנתבע אינו חייב לו כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממונו מזומן כו' ע"ש והאחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם והכי נקטינן ב"י:

סעיף ד

אינו יכול לומר השבע לי כו'. בסי' ע"ט ס"א נתבאר בדברי הט"ו דאפי' העדים שמקיימים השטר אומרים שלוה ופרע אפ"ה צריך לשלם לו מה"ט דכל האומר לא לויתי כו' ושגם שוב אינו נאמן לומר שפרע לאחר שנתחייב בב"ד והטור והמחבר קיצרו כאן וסמכו אמ"ש שם ומ"מ חזרו וכתבו דין זה כאן ללמדינו שלא תאמר דדוק' כשטענו מתחל' ע"פ וטען להד"מ הדין כן אבל כשטענו מתחל' בשטר ואמר להד"מ ה"א דיוכל לומר מה שאמרתי להד"מ היינו שלא עשיתים עדים לכתוב עלי שטר אבל לא כפרתי בעיקר הלוא' קמ"ל ועפ"ר:

סעיף ה

ואם לאו אין פותחין לו. וכתב נ"י סוף ב"ב אבל ליתומים טענינן ואין נפרעין מיתומים אלא בשטר מקוים ד"מ ר"ס זה:

סעיף ו

אין משביעין אותו. ה"ט שלא לזלל בכבודו ולחשדו שרוצ' לגבות בשטר פרוע:

אבל אם תפס משל לוה כו'. עיין בטור ס"ג שכתב כן גם באינש דעלמ' דלא רצה לישבע ותפס מנכסי לוה לא מפקינן מיני' שהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע אע"פ שלא נשבע המלו' עכ"ל וכן נראה מדברי בע"ת שער כ"א כמ"ש לשונו בדריש' וגם הב"י כ' שיכול להיות שכן הוא דעת הרא"ש ואני כתבתי בפריש' ודריש' בהוכחות שהטור ס"ל לסברא פשוט' שהדין כן גם באינש דעלמ' ולא מנדינן למי שתפס ואין חילוק בזה בין ת"ח לאחר אלא שאינש דעלמ' אם פקח הוא הלוה וטוען על המלו' שישבע ויטול או יחזיר לו שטרו כדי שלא יתפוס משלו היום או מחר (דבלא שטר ודאי לא מהני לי' תפיסה) שומעין לטענת הלוה אבל בת"ח לא מזדקקינן לי' אפילו לזה אלא אם ירצה יחזיק בשטרו וממילא יראה שבעת שיוכל לתפוס משל לוה יתפוס ויחזיקנו בידו בלא שבועה ויכול להיות שכן הוא הדין גם לשאר רבוותא והמחבר אף שסתם כאן גינה דעתו ג"כ לקמן סי' פ"ז ס"י וכתב ז"ל די"א דכן הדין בתפס ולא הוזכר שם ת"ח ע"ש מ"ש עוד מזה:

סעיף ז

ואי טעין אשתבע לי. גם מזה הבאתי ראיה למ"ש לפני זה דעדיפות דת"ח המלו' הוא במה שאין מוציאין מידו השטר ויכול לתופסו בכל עת שירצה ומ"ה אם גם הלוה הוא ת"ח שומעין לו לאמר השבע לי כדי שלא תוכל לתופסו בכל עת דאל"כ ק' גם בשניהן ת"ח היה לנו להסתלק מן הדין ולהעמיד הממון על חזקתו עד שיתברר ועפ"ר:

סעיף ח

נשבעים שבועת היורשים. היינו שלא פקדנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע:

נשבע היסת ונפטר ס"ל שגם לזה יש דין שאר חשודין דכשנגדן נשבע היסת ונפטר כמ"ש הטור בסי' צ"ב סי"ג והמחבר שם ס"ט בשם הרמב"ם והראב"ד והרמ"ה ס"ל דשאני זה ששט"ח מקויים בידו ומן הדין היה לו ליטול בלא שבוע' אלא שרבנן הטילו שבועה עליו והיכ' דלא אפשר כגון זה לא יפסיד עבור זה:

והכי מסתברא. וכן הכריע הטור וע"ל סי' צ"ב בטור ובדברי המחבר ס"ט שכתבו הפלוגת' ולא הכריע אבל ג"כ כתבו סברא זו באחרונה ועד"ר מ"ש בישוב דברי הט"ו אהדדי דכאן פסקו דנוטל בלא שבוע' ובא"ע סימן צ"ו סי"ב פסק באלמנה החשודה שכנגדה נשבע ונפטר וחלקתי דדוק' באשה שיש לה משל בעלה בידה ויש לחוש שלקח' מממון בעלה או דבעל אתפס' צררי מ"ה ס"ל דכשהי' חשודה דכשנגדה נשבע ונפטר משא"כ כאן דאיירי בשאר שטרות וגם דברי הרי"ף הקשיתי אהדדי וישבתיהו שם בדריש' ע"ש:

סעיף ט

אין שומעין לו דאין מהפכין שבוע' חמור' כמו דאין מהפכין שבוע' דאוריית'. טעם זה כתב הטור כאן ובסי' פ"ז כתב טעם אחר למה אין מהפכין שבוע' חמורה וחילק בין נשבע ונוטל שבא לאפוקי מיני' ובין נשבע ונפטר כגון שבועו' השותפין ואריסין הבאין להפך ואומרים השבע לי שבוע' חמורה דחושד אתה אותי ואשלם לך דיכול להפך ע"ש:

אי אפשי לישבע כו'. ז"ל הטור ואם אמר המלוה איני רוצה בתקנה זו שתקנו חכמים להנאתי שאשבע על שטרי ואטול אלא אהא כמי שאין לו שטר ותובע לחבירו ע"פ שדינו שהנתבע נשבע היסת ונפטר:

הריני מהפך עליך כדין שבועת היסת שהיא שבועה קלה דמצי להפכ':

או השבע וטול או הוציאני כו'. לקמן בסי' פ"ז סק"ב יתבאר דכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה כו' יש בידו להחרים על מי שמשביעו חנם ולפ"ז צ"ל דמה שאמר הנתבע השבע לי וטול ר"ל השבע וטול ואל תטיל חרם סתם דודאי אם רצה שיחרים לא היה א"ל השבע וטול אלא היה מניחו להטיל חרם סתם על מי שכפר ממון לחבירו והיה נפטר דמה לי חרם זה או זה הכל א' הוא ועמ"ש בסי' צ"ב סי"א על הגהות מור"ם דלשם:

ומחרימין שלא בפניו. דהחרם חל עליו אף שיצא כמ"ש בסי' ע"א ס"ח:

סעיף י

והמלו' עומד בשטרו כו'. וכ' הר' יודא בן הרא"ש ב"י מחס"ז ראובן שהי' לו על שמעון שט"ח בנאמנות וגם היה לו שטר ע"ז בפני עצמו איך שנשבע לפרעו וכשתבע ראובן לשמעון הראה לו שמעון שטר שנשבע קרוע לראייה שפרע ופסק דמחוייב לשלם מכח שט"ח שביד ראובן ע"ש ד"מ ו':

אין שומעין לו להשביעו. ז"ל הטור דדוק' כשטוען פרעתיהו שהודה בשטר ולפרעון הוא עומד משביע אותו אבל כל אלו הטענות לאו כל הימנו לבטל שטר מקויים:

אלא ישלם כו'. כתב בב"ת דמיירי אפי' באין בו נאמנות והיינו דוקא בזה שהמלו' עומד בשטרו ואומר שאין בו ריבית אבל אם המלו' מודה ואומר שיש בו ריבית אבל בהיתר נעשה כגון ע"י כותי וכיוצ' בו בזה כתב מור"ם בי"ד קס"ט דהמלו' בשטר צריך לישבע בנק"ח קודם שיטול והיינו טעמא דהוא מגרע לשטרא בהודאתו וק"ל:

ואם כפר ישבע היסת כדין כל הנתבעים בלא שטר דנשבעים היסת ונפטרים משא"כ אם היו שומעין לטענת הלוה שישבע קודם שגבה היה צריך המלוה לישבע בנק"ח כדין הבא לישבע וליטול והא דצריך לישבע כאן המלו' היסת היינו כשכופר ואומר לא נטלתי מעולם רבית אבל אם הודה ואומר שנטל ריבית אבל היה בהיתר בזה כתב מור"ם שם בי"ד ס"ס קס"ט דאפי' היסת אין צריך לישבע משום דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא נמצא דכשכבר פרע הלוה למלוה ואח"כ טוענו שיחזיר לו הרבית שלקח מידו עדיף טענת בהיתר לקחתי מטענת להד"מ דחזק' דאין אדם תובע מחבירו דבר של הד"ם וכשבא המלוה בשטרו לגבות מהלוה והלוה טוען שיש בו רבית עדיף טענת המלו' כשיטעון להד"מ מכשיטעון בהיתר לקחתיהו וכמ"ש ודו"ק שכן הוא ברור לדעתי ישוב הדברים דל"ת דברי מור"ם הנ"ל אהדדי ולא כמו ששמעתי מחלקין בדברים שאין בהן ממש:

סעיף יא

שדינו כמי שטוען פרעתיו. מפני שגם בזה מודה בשטר שכתבו ואינו בא לעקרו ולבטלו מעיקר':

ויכול לטעון טענת מחלת לי. ר"ל בזה עדיף מטענת פרעתי שלענין טענת פרעתי מהני נאמנות אם כתב בשטר משא"כ לענין טענת מחילה ואף אם כתוב בו נאמנות סתם (ולא לענין פרעון לחוד) שיהיה המלו' נאמן עליו בטענתו לא מהני משום דמסתמא דמילת' לא אסיק אדעתא דמלוה שיטעון עליו שמחל לו לומר שמ"ה כ' לו ג"כ הנאמנות וע"ז קאי מה שמסיק המחבר וכ' ז"ל והמדקדקי' כותבין והאמנתיו כו' ור"ל דמ"ה מוסיפין וכותבין ובכל ענייני חוב זה האמנתיו לכלול בו ג"כ טענות מחילה וכיוצ' בו והמחבר קיצר בהעתקה:

ובכל ענייני חוב זה. בטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ועדיין יש לפקפק עכ"ל וכ' מור"ש עליו דר"ל עד שיכתוב בהדי' הנאמנות על המחילה ג"כ:

כמי שטוען אמנה כו'. טעמייהו משום דאין סתם שטר עומד למחילה וגרוע טענתיה:

סעיף יב

או בלא שום שיור. דקדק לכתוב או בלא כו' דס"ל דבכל א' לחוד סגי אף דלא כ' ביה בלא שום תנאי וכ"כ בע"ת:

אין הלוה נאמן. וע"ל סי' מ"ו בדברי הטור ובהגהת מור"ם דכ' דאם העדים אומרים הי' תנאי ומ"ש בשטר בלא שום שיור לא נכתב לבטל התנאי אלא שלא הי' שום שיור בגוף המכר לכשיקיים התנאי נאמנים וי"ל דה"ה כאן בהלוא' וקיצרו כאן הטור ומור"ם וסמכו אמה שכתבו שם והיותר נרא' דיש לחלק בין מכר להלואה דבמכר דוק' שייך לומר שדעתו היה שבגוף המכר לא היה שיור מפני שדרך בני אדם לשייר לנפשם זכות מה בהדבר הנמכר משא"כ בהלואה ועד"ר:

נשבע המלו' כו'. פי' אינו נוטל אם לא נשבע שלא היה בו תנאי והאי שבועה ר"ל שבועה חמורה בנק"ח כדין נשבע ונוטל וכנ"ל:

ואפי' אם כתוב בו נאמנות. דסתם נאמנות לא קאי אלא אטענת פרעתי דדעתיה הוה עליה משום דכל שטר לפרעון עומד וכמ"ש לעיל בטענת מחיל':

ואין המלוה נאמן במגו כו'. וכתב ריב"ש סי' של"ו דאף למ"ד לא אמרינן מיגו להוצי' מ"מ נגד קרקע אמרינן ולא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת וע"ל סי' ק"ו מדין זה וכ' נ"י ס"פ המקבל דלא אמרינן מיגו לבטל מנהג המדינ' ובהר"ן פרק כל הנשבעין האריך בדין מיגו וכ' דלא אמרינן מיגו שהיה יכול לומר איני יודע ובנ"י פ' ח"ה דף קע"א דלא אמרינן מיגו בשנים (וכ"כ התוס' שם וכן מיגו במקום עדים לא אמרי') וע"ש חלוקים בזה ובתשובות ר"י מינץ האריך בזה ובר"ן פ' ח"ה דלא אמרי' מגו מטענה שאינו מעיז לטענה שיש בו העזה ובמרדכי פרק האשה בכתובות דלא אמרינן מגו אלא בטענה שהיא גלוי' וא"א מיגו למפרע ובמרדכי פ' המקבל דף קמ"ט האריך בו ובמרדכי פרק הכותב שא"א מיגו היכא שסובר שטוען אמת במיגו שהיה יכול לשקר וכ"כ התוס' בפ' ח"ה וע"ל סי' ע"ט ולקמן סי' צ"ג שא"א מיגו במקום חזקה וע"ל סימן רצ"ו אי אמרינן מיגו במקום שטר ובתוס' פ"ב דכתובות (דף י"ח וי"ט) האריכו בחילוקים בדין מיגו במקום שטר עכ"ל ד"מ י"ד:

דאין אומרים מיגו להוצי' ממון. גם הטור כתב וסתם כן והוא מדברי בה"ת שער כ"א דין ג' ומפורש בדבריו שם דהיינו דוק' דאין ביד התובע שטרא מעלי' כגון זה דהודה התובע דהשטר נעשה על תנאי ולא קיימיה דכיון דמודה אלו קיים הנתבע התנאי לא הוה בשטר ממש לא מקרי שטרא מעלי' א"כ ה"ל כההיא דכתב רבינו בס"ג [בספ"ג] בדקמודה דהאי שטרא זייפא הוא אלא דשטר' מעליא ה"ל כו' וכ"ש אם אין בידו שטר כלל ובא להוצי' במיגו וכההוא דסי' צ' ס"א בנגזל שנכנס א' למשכנו וטען עליו בכלים שאינו אמוד שהן שלו אבל אמוד הוא שמפקידין בידו שאינו נאמן בשבוע' לומר שהן היו שלו במיגו שהיה אומר שמופקדין בידו וכל כיוצ' בזה אבל כשיש בידו שטרא מעליא אמרינן מיגו להוצי' ולקיומי במיגו כדאמרינן לעיל סימן נ"ח נאמן לומר סטראי נינהו היכ' דפרעו שלא בעדים וכן בסמוך סי' פ"ג ס"ג באם שני החובות יש עליהן שני שטרות דאם לא פרעו בעדים נאמן במיגו לומר על חוב זה קבלתי וכן מפורש עוד ג"כ בב"ת שער י"ז דין ב' ע"ש והא דסתמו הטור והמחבר וכתבו דלא אמרינן מיגו להוצי' ה"ט דכל שיש בידו שטרא מעלי' ה"ל כגבוי בידו ואינו נקרא מוצי' אלא שהצריכו שבועה לכתחלה כשהוא טוען השבע לי שלא פרעתיך וק"ל:

ויש חולקין ע"ש בריב"ש דכ' דכל האחרונים הסכימו דאמרינן מיגו להוצי' ומהתימה על הע"ש שהשמיט האי יש חולקים וגם סתם וכתב דלא אמרינן מיגו להוצי' וכ"כ בס"ס פ"ג וז"א אפי' לבעל התרומות כמ"ש וכ"ש לפי דעת האחרונים כמ"ש הריב"ש:

ואפי' עידי השטר עצמם נאמנים כו'. ואין זה חשוב כחוזרין ומגידין אלא כמפרשים דבריהם והרי השטר כשר כשנתקיים התנאי:

ואם עד א' אומר על תנאי כו'. כ"כ הטור כאן סתם וכן בס"ס מ"ו אחר שכתב דעת הרמ"ה החולק בזה כתב הסכמתו דנשבע היסת ונפטר וממ"ש המחבר כאן מוכח דמ"ש בס"ס מ"ו בסל"ז ואין כאן אלא עד אחד דאינו ר"ל דחייב לישבע ש"ד נגד העד וכדעת הרמ"ה שם שהרי כאן סתם המחבר כדברי הטור באותו הדין עצמו דהיינו ע"א אומר תנאי וע"א אומר לא היה תנאי אלא ר"ל דאין לעד זה שאומר לא היה תנאי כח אלא כע"א והרי יש ע"א כנגדו שאומר שהיה בו תנאי לכן א"צ לישבע אלא היסת ולאפוקי מדעת הרמ"ה שם דס"ל דזה שאומר לא היה תנאי יש לו כח כשני עדים ולענין אם נתחייב ש"ד וע"א מסייעו כתב המחבר בסי' ע"ה ס"ב ובסי' פ"ז ס"ו פלוגת' די"א פטרו וי"א דאינו פטרו אבל הטור פסק בכולם דמהני הע"א לפטור משבועה כמו שמהני ע"א לחייבו שבועה ע"ש במקומות הנ"ל וגם לעיל ס"ס כ"ט פסק כן:

סעיף יג

טען הלוה על שטר מקויים כו'. ובב"י בסי' ע"ה מס"ב וד"מ שם ח"א בשם הרשב"א על שמעון שהוצי' ש"ח על ראובן וראובן טען שהוא פרוע והא ראייה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת במזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה ממה שלא כתב במזכרת המס דשמא שכחו עכ"ל:

ועדים מעידים שכולו פרוע כו' ומיירי שהעדים לא העידו כן. עד אחר שהודה במחצה דאם העידו כבר היה הלוה נאמן בלא שבועה דה"ל כמשיב אביד' במחצה שהודה וכן מוכח בטור כמ"ש בדרישה ופריש' ע"ש:

נשבע הלוה כו' פי' נשבע ש"ד כדין מודה מקצת דכיון שיש עדים שאומרים שהשטר כולו פרוע מחשבינן לתביעת התובע כאלו היתה ע"פ והלוה הודה במקצת ומה"ט נמי אינו גובה אלא מבני חורין דלקוחות אומרים אנן אעדות העדים נסמוך וה"ל השטר פרוע ומיהו לגבי דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא דהודאתו כמאה עדים דמי ומ"ה צריך לשלם המחצ' ולישבע ש"ד על מחצה השני' כיון דהוא הכחיש העדים בהודאתו ומ"מ לא אמרינן שישלם כל השטר כשישבע המלוה על שטרו כיון דהעדים כמאן דליתנהו דמי לגבי דידיה דאפשר לומר דפרע מחצה וחזר ופרע מחצה בפעם אחרת ושכחו הלוה והעדים יודעים אותו כ"כ ב"ת וכמ"ש בדרישה ופריש' ע"ש ודו"ק: