סמ"ע על חושן משפט לה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
קטן פסול להעיד: ילפינן לה מדכתיב ועמדו שני האנשי' דקאי אעדים דאי אבעל דין ק' וכי אנשים באים לדון ולא קטני' ולא נשים וכמ"ש בסי' ז' ע"ש:
ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות: פי' י"ג שנים שלימות ול"ת כשהוא שלשים יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה ויחשוב כגדול ועמ"ש בסמוך בס"ק ד' ולענין דיינות כתב הטור והמחבר בסי' ז' ס"ג די"א שהוא כשר כשהוא בן י"ג שנים אפי' לא הביא ב' שערות וה"ט דס"ל דלענין דיינות הכל תלוי במה שהוא מבין ולא הושוו דיינות ועדות אהדדי לאמר דהפסול לזה פסול לזה ג"כ אלא לענין זה דבשניהן שם קטנות פסול בהן מיהו כל חד לפי סברתו וכמ"ש שם בסי' ז' ע"ש וכתבתי שם ג"כ דמה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות דס"ל דגדלותו לענין דין דבעינן שיהא איש אינו עד שיהיה בן י"ח שנים ע"ש:
ואם שהו מלבדקו כו' ובדקוהו ומצאו כו': נראה דה"ה וכ"ש למ"ד דאין דנין עד שיהא בן י"ח שנים והביא ב' שערות כנ"ל דאם לא בדקוהו כשהוא בן י"ח שנה ודן ובדקוהו לאח"ז דינו דין וק"ל:
ואם נתמלא זקנו: ל' הטור הוא ואם צמח זקנו למעלה כו' והמחבר שינה וכתב נתמלא ולשטתו אזל דכ' בב"י דיש חילוק בין נתמלא לצמח ע"ש ואני כתבתי בדרישה דנלע"ד חד ענינא הוא ונתמלא הוא ל' התלמוד וצמח הוא לשון הטור ולא קאמר הגמרא נתמלא' זקנו אלא ללמדינו דבב' שערות לא סגי בזקן דלמעלה ונתמלא בריבוי שערות קאמר ולא בגדלותן דבשיש לו הרבה שערות אז בצמיחתן סגי ולא בעינן שיהא שערות גדולות כדבעינן בשתי שערות דבזקן תחתון כמבואר בא"ע ע"ש בסי' קנ"ה ועד"ר:
סעיף ב עריכה
הגיע לעשרים שנה: עפ"ר שם מבואר ומוכח דכשהוא בן י"ט שנים ול' יום משנת העשרים שנים אזי הגיע לעשרי' שנים מיקרי דל' יום בשנה חשובה כשנה ולא כמ"ש המחבר בא"ע סימן קנ"ה סי"ב די"א עד שתהיה בת כ' שנה פחות ל' יום עכ"ל דאף שכתב הרמב"ם כן הלא הטור הביאו שם בא"ע וכתב עליו שהוא ט"ס ע"ש ובסי' קע"ב ושם מוכח ג"כ דבן י"ג שנה ויום אחד דקאמר ל"ד יום א' שלם אלא מיד אחר שהוא בן י"ג שנה מיקרי גדול ולא נקט יום א' אלא של"ת דא"צ י"ג שנים שלמים ע"ש ודוק ועמ"ש לפני זה בסק"ב:
ונולד לו סימן מסימני כו': סימני סריס כתבן הטור והמחבר בא"ע ר"ס קע"ב והיינו כשאין בשרו מעלה הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק ע"ש ועפ"ר שם כתבתי דאפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן עשרים דלא נעשה גדול ע"י מ"מ כשמגיע אח"כ לעשרי' שנה נעשה גדול ע"י להבא וכן מוכח בא"ע סי' קע"ב עיין שם גם בס"ס קנ"ה:
עד רוב שנותיו: והיינו שיהיה בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם שבעים שנה:
סעיף ג עריכה
אין עדותו עדות בקרקעות: דאינו דייק בעדות קרקע כולי האי אבל במטלטלים דייק וע"ל סי' רל"ה דמחלק שם בין מטלטלי' לקרקעות ג"כ לענין קנין בכמה ענינים וע' דרישה:
סעיף ד עריכה
נאמן לו' זה כתב ידו של אבא וכו': בגמרא אמרו ובטור הביאו דהיינו דוקא כשיש עוד אחד עמו שראה כתיבת יד אביו בגדלותו אז המנוהו לזה הקטן שהגדיל להצטרף עמו אע"פ שלא ראה כתיבת יד אביו או אחיו או רבו מעולם בגדלותו כגון שמתו בעוד שהיה קטן מיהו גם אותו גדול אף שהוא קרוב לעידי השטר מקיימין ע"פ רק שלא יהיו עידי הקיום קרובים זה לזה עפ"ר ודוקא כשאביו ואינך חתומים בעדים על השטר דמן התורה הוי ליה כנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הצריכו לקיים השטר בזה דוקא המנוהו אפי' להוציא ממון ע"י אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחיייבו נפשם בכתיבת ידם לשלם לפלוני סך ממון או ענין אחר אז ודאי אין בנו נאמן להעיד על חתימת אביו או אחיו ל"מ קטן שהגדיל אלא אפי' אמר שראה חתימת אביו זו בגדלותו אין נאמן דה"ל בכלל לא יומתו אבות בעדות בנים כמ"ש בסי' ל"ג דכיון דאין חתימתו ניכר ה"ל כמעיד עליו בע"פ והכת"י כמאן דליתא דמי:
ויש מי שאומר כו': עד אבל לא על של אחרי' תימא למה כתב המחבר זה בלשון שיש מי שאומר כן דלא מצאתי דעה היפך זה בשום פוסק ובהדיא משמע במשנה ובגמרא בפרק ב' דכתובות דדוקא בהנך הוא דנאמן וטעם דהיא מצוי ורגיל אצלם ושם עביד צריכותא ביניהם ע"ש ומיהו בהא אי"ל דמאן דפליג ס"ל דצריכותא דעבד הגמרא ה"ק אי לא קתני אלא אביו ה"א דוקא בחתימת יד אביו נאמן שהוא מצוי אצלו אבל אינו נאמן על אחיו ורבו כיון שאינו רגיל אצלם כ"כ כמו באביו קמ"ל המשנה דגם אחתימת יד אחיו ורבו נאמן וכיון דלמדינו המשנה דנאמן גם אאחיו ורבו אע"ג דאינו מצוי כ"כ אצלם ה"ה דנאמן ג"כ אחתימת יד אחרי' כשמעידעליהן בגדלותו שראה אותן בקטנותו ומכיר אותן אלא דהמשנה אורחא דמלתא נקט דמסתמא אינוי רגיל להכיר אלא הני והיותר נראה כמ"ש לעיל בסי' ט"ז ס"ב דאף שכתב המחבר בל' ויש מי שאומר אין בו פלוגתא ודוק:
סעיף ה עריכה
שנעשה לה מנהג הבתולות: פי' שבשעה שכנסה נעשה לה בכניסתה כמו שעושין להבתולות כגון שכיסו ראשה בהינומא ומקבלין עדות זה להגבותו על פיו מאתים לעיקר כתובתה ומשום דרוב נשים בתולות נשאות הימנוהו ע"ז ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דיש ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב הנשאות בתולות יש להן קול וזו לא היה לה קול דבתולה נשאת ועפ"ר וכתב הרא"ש והר"ן דבזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו שהיה גדול כשכנסה וגם הטור ס"ל הכי וכמ"ש בסמוך והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם בפ"ט דאישות דסתם וכתב כמ"ש המחבר ומחולקין בדעתו המ"מ והכ"מ שם ע"ש ובפרישה ועמ"ש עוד מזה בסמוך וק"ל:
המקום הזה בית הפרס: בסוף פ"ב דכתובות פרש"י ז"ל החורש הקבר ה"ז עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכים עצמות המת ודלמא נגע כו' עכ"ל פי' הר"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן והראב"ד פי' בע"א וע' בר"ן שהביאו:
סעיף ו עריכה
אפי' הוא לבדו כו': מור"ם מוסיף זה אדברי המחבר מפני שרא' שהטו' כ"כ בדיקדוק מפני שבשני דינים שכ' לפני זה דהיינו דנאמן לומר זה כתיבת יד אבי כו' ושאשה זאת נעשה לה כמנהג הבתולות ס"ל דצריך להיות אחר עמו כמ"ש בריש דבריו שם משא"כ בדיני' שאח"כ מ"ה התחיל וכתב בדין נאמנות זה דנאמן הוא אפי' לבדו וה"ה לדינים שאחריו וכמ"ש בפרישה אבל המחבר לא הזכיר ברישא דבעינן שיהא אחר עמו וא"כ מור"ם דהוסיף כאן לפרש היה לו להוסיף כן גם בריש דבריו דבעינן שיהא אחר עמו:
כיון שתחומין דרבנן: פי' כל עיקרו אינו אלא דרבנן משא"כ קיום שטרות דאע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאות ממון יש מצד בו דאורייתא:
יוצא מבית הספר לטבול כו': והא דצריך לומר שיצא מבית הספר כדי שלא תאמר שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומה בשביל רבו כהן משא"כ השתא דהא אסור לאדם שילמד את עבדו תורה תוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו) וכן איתא בגמ' (שם דף כ"ח):
ומ"ש שהיה חולק עמנו תרומה: אין לחשוש בזה שמא עבד כהן הוא דאין עבד נוטל חלק בבית הגורן אלא אוכל מחלק רבו או כשרבו עמו גמרא שם (דף נ"ח) לפלוני כהן ע"י עצמו פי' כך העיד התינוק ע"י היה אביו שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהי' שולח סלו ע"י אחר אינו נאמן דדלמא לא דק כ"כ בכ"מ פי"ד מעדות:
ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה: מפני שאין בהן אלא גילוי מילתא מ"ה המנוהו ואם שנים קטני' הן שהגדילו פסולין אפומייהו לגמרי ואם עד א' הוא חיישינן ליה ולא מכריזין עליה כ"כ הראב"ד והביאו הר"ן פ"ב דכתובות והר"ן פליג עליו ד"מ י' ועד"ר:
סעיף ז עריכה
עכו"ם או עבד כו': אינו נאמן בא"ח ס"ס שצ"ט כתב הטור והמחבר דאתחומין נאמנין עבד ושפחה אפי' קודם שנשתחררו ומ"ה כשכתב הטור האי דינא דקדק וכתב ז"ל וכל אלו שמעיד בהן הגדול כו' וכתבתי בפרישה דמש"ה כתב שמעיד מפני שלא איירי בכלל זה אלא בדברי' הנ"ל שצריכין עדות משא"כ נאמנות דתחומין דאינו נאמן משום תורת עדות דא"כ לא היה נאמן עבד ושפחה דפסולין לעדו' אלא דהמנוהו משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא והמחבר ג"כ רמזו במ"ש והעיד אחר שנתגייר כו' למדנו דוקא במקום דבעינן עדות אין נאמנין מה שא"כ בתחומין כמ"ש וק"ל:
אינו נאמן: מפני שבהיותו עכו"ם לא הוי רמיא עליה ומלתא דלא רמיא עליה אמר ולאו אדעתי' ובהיותו עבד נמי כיון דאין בידו לשחרר נפשו ועוד דעבד אינו חייב בכל המצו' גמרא:
סעיף ח עריכה
משובשת תמיד: כתב תמיד לאפוקי באקראי בעלמא עפ"ר:
סעיף י עריכה
הפתאי' ביותר: זהו החילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברי' משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה שהשוטה בשאר דברי' הוא חכם כשאר בני אדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינין אותו שאר בני אדם ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו וק"ל:
המבוהלי' והנחפזים בדעתם כו': נראה שכל הני פירושם הוא שאינ' מתונים בענייניה' אלא כל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב:
סעיף יא עריכה
שצריך להעיד בב"ד בפיו: כדכתיב על פי שנים עדים:
וכן אם נשתתק כו': פי' שהיה יכול לדבר בתחלה ואח"כ נשתתק וזה שסיים וכתב בזה והעיד בפנינו בכתב דכיון דמתחלה היה יכול לדבר וגם יכול לשמוע למד עצמו לכתוב ומ"ש אע"פ שנבדק כדרך שבודקין לגיטין גם אהמדבר ואינו שומע או איפכא קאי וז"ש שם ודעתו נכונה ר"ל נכונה בבדיקה זו גם י"ל דכתב זה בנשתתק משום דבגיטין דוקא בנשתתק הוא דצריכין לבדוק בבדיקה זו היכא שנשאה קודם שנשתתק דהוה קדושיו קדושין גמורין ואח"כ נשתתק משא"כ בשומע ואינו מדבר או איפכא. כשהיה כן משנולד דאפי' אינו עומד בבדיקה זו יכול לגרש דאמרי' ככניסתו כן היא יציאתו וכמ"ש הטור והמחבר באה"ע בסי' קנ"א וק"ל:
ומ"ש אינו עדות כלל: הטעם כבר נתבאר לעיל בסכ"ח סי"א דדרשינן מדכתיב על פי שני עדים מפיהם ולא מפי כתבם וזהו שאינו יכול להעיד בפיו כלל פסול גם לר"ת דמתיר באח' שיכול לדבר להעיד לשלוח עדותו לב"ד בכתבו משום דראוי הוא להעיד בפיו כמ"ש הטור בשמו ע"ש:
סעיף יב עריכה
שמכיר הקול והאנשי': ס"א קול אנשים ועפ"ר:
עדותו פסול: ילפינן לה מדכתיב או ראה ועפ"ר:
סעיף יד עריכה
אשה פסולה: דכתיב ועמדו שני האנשים דקאי אעדים כמ"ש לעיל:
וכל מי שהוא ספק כו': בסי' ל"ד סכ"ח כתב שנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו ב' והכחישום ה"ז ספק ופסול והטעם דכל עדות בא להוציא או לחייב ממון ע"י והממע"ה:
וכ"ז מדינא כו': ע"ל סת"ח שכ' הטור בשם הרמב"ם אהא דאמרו דאין הנזקין משתלמת אלא בעדות כשרה דבאו ללמדינו בזה של"ת הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדי' והרועי' וכיוצא בהן אם העידו ששור זה נגחו או היזק לאדם שומעים להם קמ"ל כו' ע"ש ולא כתב שם לא הטור ולא המחבר ולא מור"ם דמכח תקנה שומעין לעדותן כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקים דשכיחא וכ"כ בת"ה סי' שנ"ג וד"מ י"ג ועמ"ש שם בסי' ת"ח מזה:
והוא שהתובע כו': ר"ל לאפוקי אם טוען שמא ותבעו מכח עדות אלו העדים דאין עדותן כשרה וע"ל סכ"ח סט"ו בהגה וע"ע בי"ד סי' קכ"ז מדין עדות נשי' ובא"ע סי"ז מדין ב' נשים וע"א איזה עדיף: