סמ"ע על חושן משפט לא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכההמכחישות זו את זו: הטור הוסיף וכתב ז"ל פי' כגון א' אומרת פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וא' אומרת לא לוה דברי שניהן בטלין ואם בא א' מכת זו כו' ע"ש והא דרברי שניהן בטלין מיירי שאמרה כת השנייה לא לוה כי עמנו היה המלוה או הלוה כל אותו היום וראינו שלא לוה או לא הלוה לו לאפוקי אם אמרה כת השנייה עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולאותו כת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם מכחישות בזה שאלו אומרים לוה פלוני מפלוני מנה וכת השנייה אומרת הלוה לו מאתיים או במנה שחור ולבן אף על פי שמעידים על יום א' דה"ל כהכחש' וכנ"ל והתובע אינו תובע אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות ובבדיקות עבדי דטעי והם שני כתות וא"צ הא' לצירופו דהשניי' וגובה מנה וכדברי הפחות שבהן דדוק' בכת אחת שא' מהן אומר מנה והשני מאתיים דאין עדות הא' בלא השני כלום צריכין שיתבע התובע כדברי שניהן וכמ"ש בהגד"מ בסי' לפני זה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
אין כאן עדות: ואע"ג דאית בהו חד דכשר א"צ לישבע נגדו ש"ד וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה ב"י וד"מ סימן ל"ו וכתבתיה כאן בפרי' ע"ש ומ"מ צריך הנתבע לישבע לו היסת על תביעתו כאלו תבעו בע"פ ועפ"ר:
באה כת זו בפ"ע והעידה: פי' לאחר שכבר הכחישו זא"ז וכת אחד מהן ודאי היא פסולה ואין אנו יודעין איזו מהן היא ודאי פסולה אפ"ה אם כל אחת באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת מקבלין כל אחת מהן והיינו טעמ' דמעמידין כל אחת בחזקת כשרות מיהו בזה יש חלוקי דיני' כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה:
סעיף ב
עריכהלא ישלם אלא מנה: דכיון שהב"ד אינן יודעין איזהו פסול יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' הגדול של ק"ק הוא הפסול לכך מוציאין אותו מידו ושורפין אותו שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בו בב"ד אחר אבל כשמוצי' השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפי' באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה כן נרא' שהוא דעת המחבר וע"פ מ"ש הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
וישבע על השאר בנק"ח: כ"כ הרמב"ם והטור וטעמייהו משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' דלא יהא גדולה הודאת פיו מהעדת עדים ואע"ג דאין כפירה והודא' בשטר מביאה לידי ש"ד וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה דע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקין וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ועד"ר:
וי"א דטוב לו שישרוף הקטן וכו': צ"ע למה כתב מור"ם וי"א בל' פלוגת' אדבר שהוא עצה טובה להתובע ואפשר לומר דהכל מודים בעצה טובה כזו ונראה דמ"ש וי"א כו' ה"ל כאלו כתב וי"א שיכול הלוה להשביע אם יש לו ב' שטרות והשת' א"ש דקאי אל' המחבר דכ' ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו ג"כ ומדסתם דבריו משמע דס"ל הכי אפי' כשהוציאן בב"ד א' ואע"פ שהב"ד יודעין שכבר גבה בהא' תחל' דה"ל בכלל כל אחת באה בפני עצמה ומעידה וכמש"ל ולפ"ז מסתבר לומר כשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאינו יכול הנתבע אפי' להשביעו אם אין בידו שטר אחד מאלו והוא ג"כ בכלל זו באה בפני עצמו ומעידה כו' דאי ס"ל להרמב"ם דהנתבע יכול להשביע מתחל' א"כ איך יגבהו הב"ד אפי' בלא טעות הנתבע מאחר שהן יודעין שכבר גבה בהראשון והלוה עכ"פ טוען שאינו ח"ל כלום ואף שכבר נגבה הראשון ואינו מ"מ כל שהוא בב"ד אחד והמלוה אחד והלוה אחד ה"ל כאלו הוציאן יחד וע"ז כתב מור"ם דיש חולקין ואומרי' דיכול הלוה להשביעו כו' ומ"ה טוב לו שישרוף תחלה הקטן ועפ"ר מ"ש עוד מזה ולא כמ"ש בע"ש דערבוב הדברים כאלו לית פלוגת' בינייהו וכתב דגם בב"ד אחד מגבין שניהן מלוה אחד למלוה אחד כשהוציאן זה אל זה מדינ' אלא שעצה טובה הוא למלוה שיוציאו בזא"ז ע"ש שהאריך ואין דבריו ברורין בעיני וכמ"ש בפריש' ודריש' ע"ש וגם בע"ש בעצמו נראה שחזר מזה שהרי כתב בסוף סעיף זה ז"ל או בב"ד זה ואינן זוכרין ממנה כו' הרי דהוצרך דוקא שלא יהיו זוכרין ממנה וגם אח"כ בס"ג נראה כאלו חזר בו שהרי כתב שם ז"ל י"א שאין שייך לחלק בין לוה אחד כו' משמע דס"ל שם דפליגי בזה ודו"ק:
שלא ישביעוהו כו': פי' שבועות היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל כשאין הלוה נתן לב להשביע אין הב"ד משביעין אותו גם לסברת הי"א הללו והני מילי כשבא לגבות בהראשון אבל כשבא לגבות בהשני באותו הב"ד מאותו הלוה כבר כתבתי דלבעל סברא זו אין הב"ד מגבין אותו מאחר שהן יודעין שכבר גבה ממנו בא' ועפ"ר:
ישביעהו כו': אבל כששרפו אין שייך לומר שישביעוהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מודה שהי' לו שטר אחר ושרפו יכול לגבות השני שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לידי גביות ב' השטרות והוי כאלו לא הי' רק א' והוא כשר כן כתב בד"מ לאפוקי ב"י ע"ש:
זה נשבע ונוטל וזה כו': פי' כל אחד נשבע שבועה בנק"ח שחייב לו ונוטל ואע"פ שהאחד מוציא ממנו בשטר פסול מ"מ דינייהו של אלו הב' מלוי' כדין חנוני ופועלי' שיתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' צ"א דשניהן נשבעין ונוטלין אע"פ שגם שם הא' ודאי משקר:
ואפי' כתוב נאמנות בשטרות: ה"ט דכיון דכת א' מהן פסול שטר שחותמין עליו שיש בו נאמנות ג"כ פסול אלא שקי"ל שבב' מלווין כל א' יכול להוציא בשטרו מ"מ אין הולכין אחר הנאמנות:
סעיף ג
עריכהישבע כל א' היסת ויפטר: טעמי' כיון דהב"ד רואין ביד מלוה אחד ביחד אלו שני השטרות שרד מינייהו פסול וכל א' טוען ברי שאינו חייב ושטר שהוציאו עליו הוא פסול:
יגבה ממנו מבני חרי: פי' ולא ממשעבדי וה"ט כיון דאין תורת שטר עליו שהרי אם כפר לא הי' יכול לגבות ממנו אין נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דחיישינן לקנוני' כמ"ש לקמן בסי' עא:
ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו: נראה דאפילו להי"א דכתב מור"ם לעיל ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד א' יכול לגבות שניהן בזא"ז כיון שהן שני לוין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומה"נ כתב לשון ואח"כ מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחלה וק"ל:
סעיף ד
עריכהוהוכחשו מתוך עדותן: כן הוא ג"כ לשון הטור והוכרשו ושינה מל' הרמב"ם דכתב והוזמו משום דהזמה אינה שכיחא כ"כ ועפ"ר:
דנין ע"פ: דאף א"ת דזה התובע הוחזק לחזור אחר עדים שקרני' כל ישראל מי הוחזקו להעיד שקר לכן דנים ע"פ אחרוני' דלא חזינן בהו טעות' גמרא:
והעידו כו': כ"כ הרמב"ם סוף הל"ע ע"ש והטור כתבו לקמן סי' ס"ג וכ' שהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דאין סומכין על העדי' עצמן שאומרי' זהו חתימת ידינו דדלמא טרח וזייף כ"כ אא"כ שאומרי' שזוכרי' שחתמו שט"ז בחתימת ידם זו ומור"ם כתב שם דיעה זו החולקת וכאן לא כ' כלום משום דסמך אמ"ש שם במקומו: