סמ"ג עשה רטו
מצות עשה שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזהו נקרא אשם ודאי. וחמש הן ונזכרים בזבחים (דף נד:): אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע.
מפורש בפרשת ויקרא כל שגזל את חבירו הפקיד אצלו וכחש בו וכן באותו העניין בתשומת יד או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר והשיב את הגזילה וגו׳ וחמישתו יוסף עליו לאשר הוא לו יתתנו ביום אשמתו ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן. והקרן והאשם מעכבין את הכפרה אבל החומש אינו מעכב את הכפרה כמו שנתבאר בהלכות גזילות [בסי׳ ע״ג]
אשם מעילות בפ׳ ויקרא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ והביא את אשמו לה׳ איל תמים מן הצאן וגו׳ ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישתו יוסף עליו וגם שם הקרן והאשם מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב כמו שביארנו שם [לעיל בסי׳ ר״י] שנינו בכריתות [דף ט״ו] האוכל מדבר שמועלין בו בחמשה תמחויין בהעלם אחד אע״פ שהוא מזבח אחד אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אחת ואחת שהתמחויין מחלקין במעילה והרי הן כמינין הרבה אע״פ שאין מחלקין בחיוב הכריתות כדאי׳ בכריתות [דף ד׳] אליבא דרבנן דר׳ יהושע עוד מפרש שם [בדף ט״ו] כשרוצה ללמוד שאר איסורין ממעילה לא אם אמרת במעילה שהרי עשה בה המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וגם מצטרפה לזמן מרובה מש״כ במקום אחר. כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאו ואם לא עשאו פטור מכלום. לפיכך הבא על ידו ספק מעילות אינו חייב כלום, כרבנן דר׳ עקיבא בכריתות [דף כ״ב].
אשם שפחה חרופה נאמר בפ׳ קדושים ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה והביא את אשמו לה׳ אל פתח אהל מועד איל אשם. שנינו בכריתות [דף ט׳] אלו מביאין על הזדון כשגגה: הבא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ועל שבועת העדות ועל שבועת הפקדון. עוד שני׳ [בדף י׳] כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות. ולא את האשה לאיש בקרבן. כל העריות עשה בהן מערה כגו׳ וחייב על כל ביאה וביאה משא״כ בשפחה. ות״ר [שם דף י״א] בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה יכול שניהם לוקין ת״ל תהיה היא לוקה והוא אינו לוקה ומנלן דהאי בקורת לישנא דמלקות הוא א״ר יצחק תהא בקראי כדתניא במכות [דף כ״ג] גדול שבדיינין קורא והב׳ מונה והג׳ או׳ הכהו. ר׳ אשי אמר בביקור תהי׳ אין אומדין אותה אלא במכות הראויות להשתלש. ות״ר [שם] בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן שנאמר בקורת תהיה ואחר כך כתיב והביא את אשמו שהי׳ לו לכתוב והביא את אשמו תחילה שהרי בענין האיש מדבר ואיש כי ישכב וגו׳ אמר רבי יצחק [שם] לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד שנ׳ נחרפת כעניין שנ׳ אם תכתוש את האויל במכתשת בתוך הריפות בעלי כבר בארנו בסמ״ל [סי׳ קכ״ה] ששפחה חרופה האמורה בתורה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המקודשת לעבד עברי שנ׳ לא יומתו כי לא חופשה הא נשתחררה כולה חייבין עלי׳ מיתת בית דין שהרי תעשה אשת איש גמורה ושם [בדף ט׳] דורש ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות המזיד כשוגג. מסקינן שם שהבא על חמש שפחות חרופות חייב על כל אחת ואחת הואיל והן גופין מחולקין.