סמ"ג עשה רח
מצווה רז, רח:
מצות עשה לשרוף את הנותר באש שנ׳ והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ופגול וכל פסולי המוקדשין למדנו ממנו ונשרפין. אמנם אמרינן בפ׳ כיצד צולין [דף פ״ב] דשאר פסלי קדש בשריפה הילכתא גמירי לה בטמא יש מצות עשה מבוארת בפני עצמה ואינה למדה מנותר שנ׳ והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ואמרינן בת״כ [פרשה צו] אין לי אלא נותר מניין לנשחט בלילה ונשפך דמו ושיצא דמו חוץ לקלעים והלן והיוצא ושנטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין את דמו וזרקו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין בפנים שנתנן בחוץ או להפך והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מניין ת״ל לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול טעון שריפה ובלא יאכל לפי ברייתא זו צריך לדקדק למה צריך פסוק בטמא ומתרץ בפרק כיצד צולין [דף פ״ב] דסד״א הטמא הואיל ופסולו נוהג בחולין מה שאין כן בשאר פסולי קדשים אימא תיסגי ליה בקבורה קמ״ל ובסוף מסכת זבחים [דף ק״כ] אומר אמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף. וכיוצא באלו מצינו [בפ׳ כיצד צולין דף פ״ב] מצינו בשעיר שנשרף שאמר להם משה שמא יצתה אמרו לו פנימה היתה מכלל שאם יצאה שדינם לישרף מן התורה ובסוף מסכת תמורה [דף ל״ג] שנינו ואלו הן הנשרפין קדשי קדשים שנשחטו חוץ לזמנו וחוץ למקומן ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא אחר שנזרק דמו וחטאת העוף הבאה על הספק והנשרפין לא יקברו.
רבינו משה לא מנה כאן [בספר מניין המצות מצ׳ צ׳ וצ״א] כי אם שתי מצות עשה: לשרוף את הטמא ולשרוף את הנותר [בפסחים דף פ״ב ובזבחים דף ק״ד] קרבן שנתפגל או שנפסל ישרף במקדש מיד וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ואח״כ ישרף במקדש. אמרינן בזבחים [דף נ״ו] שאין שורפין את הנותר אלא ביום שנאמר ביום השלישי באש ישרף. וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום [בפרק כיצד צולין דף פ״ג ובשבת דף כ״ד] ואין שריפת נותר וטמא ופיגול דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת ומותר לשרוף נותר וטמא ופיגול כאחד.
שנינו בשקלים [פ׳ בתרא] קדשי קדשים שנטמא בפנים שורפין אותו בפנים נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. שנינו בפסחים [דף מ״ט] מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו אם יש בו כזית או יותר חוזר ושורפו בירושלים ואם אורח הוא שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה.