פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · רסח · >>


מצות לאו רסח - לא לקצור ספיחים בשנה השביעית כדרך כל שנה

כל שתוציא הארץ בשנה השביעית – בין מזרע תבואה שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרין שנקצרו מקודם וחזרו ועשו שניהם נקראים ספיחים, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין מהם זרע – הכל מותר לאכול מהתורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" וגו' [בשביעית דף ל"ה]. אפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, מותרין פירותיה לאכלה. ומה שאמרה תורה, "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצור כדרך הקוצרים שבכל שנה.

כדתניא בת"כ [פרש' בהר פ"א] ואם קצר לוקה. כיצד? כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר אלא קוצר מעט וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהו כל הספיחים אסורין באכילה. [בשביעית דף מ"ד] ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו, וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר "ספיחים הם". לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית. הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותן רוב בני אדם, אבל הדברים שדרך רוב בני אדם לזרוע, כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקט אותן מכין אותו מ"מ. ויש מפרשים כי הספיחים אסורין מהתורה [בת"כ פרשת בהר פ"ד ובפ' מקום שנהגו דף נ"א]. דתניא "הן לא נזרע ולא נאסוף" (ויקרא כה, כ), אמר ר' עקיבא וכי מאחר שאין זורעין, מהיכן אוספין? לימד אל הספיחים שהם אסורין. [בתו' שם כל הסוגי' באריכות] ובספיחין הגדלין בשביעית קודם הביעור מדבר, כדמוכח במנחות [דף ה'] וגם הלשון מוכיח כן, שעונה על "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" ואליבא דר' עקיבא נחלקו בספיחים [בפ' מקום שנהגו דלעיל].

דתניא רבי שמעון אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, פיר' שלא אסרה תורה אלא ספיחים שהן כמו זרעים אבל קלחי כרוב הן כעין אילן. וחכמים אוסרין אף ספיחים של כרוב דגזרו אטו שאר ספיחים. ובשביעית [דף מ"ד] שנינו להפך ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין מפני שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. ר"ש אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה. וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין. ולשון ראשון שביארנו שהספיחים אסורין מד"ת מפני עוברי עבירה זהו בלשון המשנה ואליבא דחכמים ובפי' תניא בת"כ בפרש' בהר [פר' ד'] אחר דברי ר"ע וחכ"א אין הספיחין אסורין מד"ס אלא מד"ס ודורש הן לא נזרע אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין מן ההפקר אין מכניסו לקיום פיר' שצריך לבערו בשביעית ורבי' ניסים גאון מפרש המשנה שמדברת בספיחים של ששית שנשתהו עד שנת השמיני' אחר הביעור ולכך אותן ספיחין מותרין שהרי גדלו כהיתר, חוץ מספיחי כרוב לפי שהכרוב הוא גדל מאד וענפיו רבים ואין להכיר בו בין אותן שגדלו בשביעית לאותן שגדלו ערב שביעית, הילכך אסורים לאחר הביעור מפני חשד עוברי עבירה, וחכמים אוסרין כל הספיחים אטו אותן של כרוב ומביא ראייה מן הירושלמי [שם] שאמר כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא שלא יביא מן האיסור ויאמר מן האמהו' הבאתי. מסקינן בירושלמי דכלאים [וע"ש והטעם במיימו' פ"ד דהל' שמיטה] שספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרים באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם? לפי שאין דרך לזרוע במקומות אלו. [בירושלמי דשביעית] וכן התבן של שביעית מותר בכ"מ ולא גזרו עליו [כל הסוגי' מהמיימ' פ"ד דלעיל וקצת משמעות בשביעית משנה ז' ועי' בהשגת הראב"ד שם]

ספיחין של שביעית שצמחו למוצאי שביעית אסורים באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה. ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית? מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך מותרין. [בד"ה דף ב'] באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. [כך משמע בד"ה דף י"ג ועונת המעשרות יתבאר בסמ"ע מ"ע קל"ה] פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין ואע"פ שאוסף אותן בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית. [בתוספתא דשביעית] התבואות והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין [יתבאר בסמ"ע מ"ע קמ"ח] ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית. [בשביעית דף ל"ו ובפ"ה דף י"ג ודנקט אחר גמר פרי היינו כשמואל שם] האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר הפרי. אם נגמר פריו קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אע"פ שהשרישו קודם ראש השנה הרי אלו אסורין משום ספיחים. [שם] והירק הולכין אחר לקיטתו. [*פשו' ומבוא' הוא שהנגמ' הוא לשעבר ושלא נגמר הוא להבא וכן משמע נמי התם שלהי דף י"ב ובתו' פר' קמא דמעשרות דף מ"ו] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית: בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והאורז והדוהן והפרגין והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו.