סידורו של שבת/הקדמת המחבר

יתברך האל וישתבח האדון הכל אשר ברצוצו האציל וברא ויצר ועשה הכל במאמרו השמים ושמי השמים הנשפעים מאורו. הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם שואפים חיותם מזיוו והדרו. הוא המחיה ומהוה אותם ומטיב להם תמיד כח וגבורה נתן בהם להיות עצומים עושי דברו. ובכל עת ורגע בורא נפשות ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וחבה יתירה נודעת לנו מכל העמים לקרבנו לעבודתו ויקרא בשם ידידיו אשר בחר זרע אברהם אוהבו וימן להם המלך קדושתו ותורתו ומצותיו חקיו ומשפטיו אשר נתן לבני ישראל עם קרובו. את אשר הורישנו ה' אלקינו אותו נירש באהבה ולעבודתו עבודת הקדוש נכספה נפשינו צמאה ותאוה. וחסדי ה' אזכיר אשר גמל עלי להטיב לי השפל והצעיר. לשים חלקי מיושבי בהמ"ד אזני העיר ותמך ימיני לברור לי חלק יפה בדת מורשה ולבחור את דרך הקודש דרכה של תורה הקדושה. ועוד הפליא חסדו לפקוח עיני ולהביט את אשר עלי' אבן יקרה היא מפנינים מרגניתא דלית בה טימא. שבחא דאתא מעלמא עילאה מתנה הגנוזה בגנזי המלך היא מצות שבת דמיקדשא וקיימא מיד ה' עלי השכיל ליתן דעתי ולבי על פרטי קדושתה תמיד מעודי ולשום אותה עטרה לראשי היא כבודי: והנה שבח עצומו של יום קדושת שבת בעצמו לא ימד ולא יספר ולא יערכנו אמרי שפר כי אורו מבהיק ומאיר וכל המשיג משיג לפי כח שכלו כיד ה' הטובה עליו נפשו לטהר:

אמנם הטוב אשר מצאתי ראיתי והבנתי יקר תפארת מרגינתא טבא דאית בה כי מלבד מה שמאור השבת יופיע על אדם השומרו להגין עליו ולהצילו גם בימי החול. וקדושתה מסייע לכל הבא לטהר ומחזיקו נגד יצרו הקשה רק אף גם זאת לזוכה השגת אור השבת בטוב ובנעימים נועם אחר נועם ואשר טעם וראה כי טוב ה' ואשרי הגבר יחסו בו בכל פעם אז תהא יראתו על פניו בכל ימי החול לבל יחטא ויחס' ממנו בשבת הבא לקרתו נופת צוף אשר טעם פן ח"ו כי יחטא ואשם תאבד ממנו היקר והגדול' והתפארת וכלי חמדה שזכה להשתמש בו בשבת שעבר איך יועם אשר לזה רמז הכתוב שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו כלומר שתזכו להיות אצליכם שמירת שני השבתות שוה בלי גרעון מחמת קלקול שבימי החול. ובמה יזכה לזה אמר הכתוב מקדשי תראו שתיראו בימי החול שלא תאבד ויופסד מכם על כל פנים הקדושה משבת העבר. והמוסיף בכשרון מעשים של ימי החול טהרה ופרישה, מן השמים ישקיף ה' להוסיף לו בשבת ברכה וקדושה. וגם רז"ל רמזו לזה אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כלומר אלמלא זכו כל עדת ישראל להיות עליהם קדושת שתי שבתות בשוה. והוא בעבור שלא יתחלל קדושת ששת ימי המעשה וכשרון מעשיהם כל ימי החול לא יהיה בהם קלקול והפסד לקדושת שבת הבא אז יתקנו כל ששת ימי הבנין על תקונם ועי"ז מיד ימהר ביאת הגאולה כי תיקן ששת ימי הבנין הוא שלימות תיקון הגמור כמו שרמז הזוה"ק (פ' נח ע"ב ע"ב) עד דיתחזי הקשת בגוונין נהירין ויתנהיר לעלמא וכדין תצפי לרגלוי דמשיחא כי קשת הוא בחינת היום הששי שהוא כנגד בחי' יוסף הצדיק שנאמר בו ותשב באיתן קשתו ע"כ בהתיקון של כל ששת ימי הבנין עד יום הששי והששי בכלל אז נראה הקשת בגוונין נהירין מכל ששת ימי המעשה ואז תצפי לרגלוי דמשיחא כמאמר רז"ל הנ"ל ומיד נגאלין ודברי רז"ל ודברי זה"ק עולים בקנה אחד ומדברי שניהם נלמד שבתיקון ששת ימי הבנין תלוי' ועומד' הגאולה שלימה שנזכה בה במהרה בימינו:

עוד ראיתי והבנתי ברמז הקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה שמדבר ג"כ ממעלות השבת. והוא ע"פ מאמר הזוהר הקדוש (שלח קנ"ט ע"ב) אמר רבי שמעון מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא ואשתמעו מנה רזין עילאין ויקירין. ת"ח קוב"ה משבח באורייתא ואמר אזילו בארחי אשתדלו בפולחני והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין לעלמין עילאין בני נשא דלא ידעי לא מהמני ולא מסתכלין קוב"ה אמר אזילו אלילו ההוא עלמא טבא ההוא עלמא דכסופ' עילא' אינון אמרי איך ניכול לאללא ליה ולמנדען כל האי מאי כתיב עלו זה בנגב אשתדלו באורייתא ותחמון דהא היא קיימא קמייכו ומנה תנדעון ליה ופירוש דבריו שהקב"ה אומר לישראל שישתדלו בעבודתו ויראו לעשות רצונו ואז יעלה אותן לעולמות עליונים הקדושים ונוראים ומלאים כל טוב ואומר להם הרי יש בכם כח לתור ולחקור אלו עולמות הטובים בעוד שאתם בעוה"ז. ומענה בפי עם ב"י איך נוכל לידע ולחקור באלו העולמות עליונים בשאנו בעולם השפל הזה ורוח הקודש משיבם עלו זה בנגב כלומר התעסקו בתורה ותדעו ותראו שאותן העולמות עומדין וקיימין לפניכם: ומסיים הזוהר וראיתם את הארץ מה הוא תחמון מנה ההוא עלמא דהא יריתא דאת ירושה דאחסנא דאנא עייל לכו בה וכו'. עד ומה הארץ השמינה היא אם רזא מאורייתא תנדעון מה הארץ מנה ההוא עלמא אי אסגי טיבו עלאה לית בהא או אי אזעיר מנה כלום היש בה עץ אם אין האית בה אילנא דחיי לעלם ולעלמי עלמין או אי צרורא דחיי אשתכח בגווה אם לא. והטעם מה שמכנה הזוה"ק להתורה שם הנגב על שם מאמר רז"ל (שבת פ"ג ע"ב) אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא בימי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה וגו'. ואמרו (עירובין כ"ב ע"א) מאי קוצותיו תלתלים אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות שחורה כעורב במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. והואיל שאין התורה ניקנית כי אם באופן זה להמית עצמו בעוה"ז ולהסיר כל מיני תענוגים ממנו. וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה עד וחיי צער תחיה ע"כ נקראת התורה ארץ הנגב ע"ד שאמרה עכסה בת כלב (יהושע ט״ו:י״ט) לאביה לאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתת לי גולת מים ואמרו ז"ל (תמורה י"ו ע"א) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה ונתת לי גולת מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד. ולשם זה התורה נקראה נגב שאינה מתקיים כ"א במי שהיא מנוגב מכל טובת העוה"ז ואין בו אלא תורה בלבד ולא תענוגים. ולפי דברי הזוה"ק הלז שפירש הכתוב וראיתם את הארץ שקאי על ראיית העולמות הטובים ויוכרח לפרש הארץ ארץ עליונה. שאמר דזהו פי' הקרא והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. כי ידוע שמצות השבת הוא החשוב שבמצות התורה כי מורה על בריאת שמים וארץ וחידוש העולם ואמרו [מ"ר שמות פ' כ"ה] שהוא שקולה כנגד כל התורה כולה וממילא ודאי שע"י קיום המצות שבת נוכל לידע ולראות אותן עלמין טבין כמו בעסק התורה ויותר. ואחר כל זה אמרו (ברכות נ"ז ע"ב) שהוא א' מס' בעוה"ב וענין א' מששים הוא לומר שיש בו מעט דמעט מטעימת הטעם הטוב של אור תענוג עוה"ב. כי ביותר מששים נתבטל הטעם ואינו מורגש כלל כידוע מדיני איסור והיתר. אבל א' מששים הוא רמז על קצה האחרון מטעימת טעם עוה"ב שמורגש בשבת. וכן בכל א' מששים שמנו חז"ל שם. הכל על דרך זה. ומזה נוכל לידע גודל הטובה ועוצם התענוג הצפונה ומתוקנת לנו לעוה"ב וממצות שבת ניקח ראיה לכל התורה כי שקולה ככל התורה כאמור. וז"ש הקרא והיה כי תבואו אל הארץ שתבואו למדרגה זו לראות הארץ ארץ עליונה הם העולמות עליונים הטובים. ולקחת מראשית כל פרי האדמה שתקח ראיה ממצות שבת שנקרא ראשית ע"ד מאמר התק"ז בראשית תמן שבת וגם שהתורה נקראת ראשית והוא שקולה נגד כל התורה לכן שבת נקראת ראשית כל פרי ושמת בטנא שתשים דעתך כי שבת הוא רק על א' מששים בעולם הבא מספר טנ"א ומאחר שבמצות שבת יוכל להבחין ולידע ביותר ויותר בהנהו עלמין טבין. ולשער מזה גודל הטובה הצפונה ומתוקנת לעוה"ב וע"כ אמר והלכת בזה אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו: שתוכל להבחין ולידע מזה אמתיות העלמין טבין האלו שרצונו של הקב"ה שתדע אותם ותשיגם ע"י כח התורה כדברי הזוה"ק הנ"ל. והנה לפני ימים אחדים זה זמן לא כביר אשר עלה על רעיוני סעיפי הרהיבוני לאמר אחרי אשר גדלה התרופה והתעלה ומרפא לנפש. הנמשך ונצמח ממעלת שמירת השבת וכל ענין קיום התורה בכל ששת ימי המעשה תלוי בזה. הנה מה טוב לחדש חדושי מעשי שבת להיות ערוך ומוכן ומסודר לעיני עם בני ישראל פחותי ערך כמוני בסידורי מעלה מעט מזעיר משבחי שבת אשר המה עולים במעלות מעלה על מעלה לפי השתנות העתים והשעות שבליל ויום השבת. וסדרתי אותם:

בחלק הראשון מחיבור הלז להיות עולים לעשר קדושות. נגד העשר מדות הקדושים. ועשרה מאמרות שנברא העולם וקראתי בשם לכל אחד ואחד שורש כי כל אחד הוא שורש בפני עצמו בשרשי מדות הקדושים. והגם שהשרשים הם תשע ולא עשר. אכן בשורש הששי נכלל קדושת שתי מדות חסד וגבורה בדרך התכללות שמאלא בימינא:

ובחלק השני סדרתי כדרך עולים ויורדים כל העשר קדושת עשרה מדות הקדושים. וקראתי אותם בשם דרושים וכי שם יתבאר דברים הנמשכים מקדושת השבת לכל התורה כולה. ואיך שיתנהג האדם ע"י קדושת מדות האלו בדרך השכל ואור הבהיר להבין דבר מתוך דבר בקיום התורה והמצות כולם. והם גם כן תשע ולא עשר מטעם הנ"ל שאצל השרשים. וקראתי' בשם דרושים על שם דרישה וחקירה המבואר שם. שכמו שבחינת השבת יש בו השבח המבואר בכל דרוש ודרוש כן יחקור האדם וישים אל לבו להתנהג ולעשות כן בכל המצות. ועל פי הדברים האלה קראתי שם הספר חיבור הזה סידורו של שבת על שם הסדר מתתא לעילא ומעילא לתתא ורשמתי סימן לכל שורש ושורש ולכל דרוש ודרוש. כדי שיהי' זכרון צירוף שם שבת עולה לפי ענין כל שורש ושורש וכל דרוש ודרוש. לפי ענין המדובר בו ויכנס ענינו לזכרון בלב הקורא. ודברי החיבור הלז הוא ע"ד הכתוב. תפוחי זהב במשכיות כסף כו' הנה תיבת במשכיות סובל שני פירושים בדרך משל לאחד שיש לו כלי זהב משובח ומסתירה בכלי הפחותה ממנה כדי לחוס עליה שלא תתקלקל מיופי' אך רצונו ג"כ להראות יקר הכלי המפוארה שיהי' נראה קצת לעין הרואה להתהלל בתפארתה. ע"כ הוא עושה נקבי' בכלי החיצונה הסובבת סביב צפון וימין. ודרך הנקבי' שם. יביטו ארחות טמון והכלי החיצונה הזאת הנה היא נקראת משכיות על שתי לשונות. א' לשון סכך והגנה על הפנימיות ב' לשון סכיי' והבטה על דרך סכה ברוח הקודש לפי שהכל סוכין ביפיה של פנימית דרך הנקבים שבחיצונים והנה בדרך זה הם דברי החיבור הזה כי הגם שבעזרת האל יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הלא דברי אלה כולם לקוחים ונאמרים מדברי חכמי האמת והמדע אע"פ כן ברוב החיבור הזה תפוחי זהב היקר והנחמד מכוס' בדברי פשטות עסקי ועניני התנהגות העולם: ובקצת מקומות נתגלה הדיבור באמירה נעימה כתיבה יהיבה בלשון אשר דברו בהם חכמי המדע וסהדי במרומים שגם בזה לא נעשה כדי להשביע עין המסתכלים ביופי שבו כנזכר למעלה בהמשל רק נעשה ע"פ ההכרח אשר לא יגונה. כי במקום אשר הופיע עלי יד ה' להלביש ולכסות הדברים במכס' אור השכל עשיתי זאת בכדי שירוץ קורא בו ולא יקוץ בתוכחתי עבור הלשון שאינו מורגל בו ובכל האפשר הקרבתי הדברי' לדעת השומע. זולת ע"פ הכרח גדול מאוד כתבתי בלשון למודי. שלמדתי בספרי המדע. ע"כ ארשת שפתי יליצו לפני פחותי ערך כמוני ולפני כל ההוגים בו כשיגיעו למקום שאין הלשון מורגל בפיהם עם כל זה לא ימאסו מללמוד בכל הספר הכתוב לחיים. כי בעזה"י כל הדברים הכתובים בו למחזיקים הוא עץ חיים. וכל הדברים הם עצה והשכלה להעומדים על משמרתם מטים אזנם לשמוע ולשתות בצמא דברי תוכחה זאת עצתי אשר הופיע עליהם כל השומע לעצתי הנה זאת המנוחה להתנהג בסידורו של שבת בדרישה וחקירה כמבואר בחיבור הלז ירוץ אל המערכה. ואז יהיה לבם נכון ובטוח בה' שיעמוד להם זכות השבת וגודל אורו שיופיע עליהם ותתענג בדשן נפשם להניח ברכה: גם בימי החול יהיה להם מגן וצנה מיצרם הקשה לשמרם שמירה מעולה מקשת דרוכה ומשונאיהם העומדים עליהם. יצילם מכל צרה וצוקה ויזכו לצאת מעמק הבכה. ולהיות כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ע"כ כל ההוגה בחיבור הזה יהיה כוונתו רצוי' ללמוד על מנת לעשות ולקיים וה' ישלח עזרו מקודש להספיק על ידו ולהחזיק כחו וחילו. פועל ידיו ירצה והבא לטהר מסייעין לו. ולאנשי שלומי ומיודעי אשר פעם בפעם האזינו לאמרי פי ולעצתי יחלו. הנה המצוה עליהם שגם מזה אל יניחו ידם ואל יבדילו רק בכל שבת בשבתו יקבעו' ללמוד לימוד אחד בחיבור הזה על מי מנוחות ינהלו ואת שמו הגדול ית"ש יגדילו:

ויען כי רוב דברי בספר הלז בשביל דלי העם פחותי ערך בתורה ע"כ דברי מליצתי כפול ומכופל שלא ירפו ידיהם ולא יעזבו דברי החיבור הזה מפני איזה מקום שלא יהיה הלשון מורגל לפניהם: אך יאמינו הדברים פשוטין דברים הנכנסין בלב הקורא כי בעבור זה העמדתי ל' החיבור לפעמים קצת באריכות כדי להבין שומע דומיא דמשמי' על פה ולהבין אוזן שומעת לפי ערכם. ובעבור זה הבאתי מאמרי רז"ל המובאי' בחיבור הלז בכל עריכת לשונם ורשמתי מקומם ומוצאם לדעת איפוא הם רואים אותם. כדי שיקל גם על מי שלא יהיה לזכרון בין עיניו ענין מאמר על בוריו. והשם יזכני בזכות הרבים. שדברי אלה יעשה רושם בלב השומע להיות ממצדיקי הרבים ככוכבים. ואזכה להוציא לאור חבורי על כל התורה דברים עריבים. יערוף כמטר לקחי כטל עלי עשב ורביבים. בעזרת השם יתברך ובסייעתא דשמיא דמטיבתי' מטיב לישרים ולטובים. והנה גם על זה אודה לאל עלי גומר אשר חנני בדעת ובתבונה לבוא דרך פלפול גם בגפ"ת וע"ז הנני משתחוה לפני כבודו והדר גאונו. ברוך כבוד ה' ממקומו וממעונו. ולהיות שקמי' שמיא גליא שאין דעתי ורצוני לעשות עטרה להתגדל ע"כ טמנתי את ידי להביא לבית הדפוס דברי חיבורי בגפ"ת וש"ות הנמצאים בכתב ת"י בעז"ה. אך אמרתי אולי יבא דורות האחרונים ויאמר מאן האי דקיימא ליה שעתא. ומאן דמתני הא אפשר דלאו הוי ליה אומדן דעתא. ואולי לא ידע צורתא דשמעתא: ויהא חיבור הלז בעיניהם כאין וכאפס ע"כ מן ההכרח אמרתי להעלות על הדפוס דבר אחד דרך קיצור הדברים כדי שההוגה בו יראה ששמתי פני בהלכה הליכות עולם ואם יעלה זכות אבותי להעלות על הדפוס חבורי על התורה ואזכה לעלות לארץ הקדושה תוב"ב אפשר שמשם יפרד ויתפרשו דברי בדברי גפ"ת ושו"ת שתחת ידי בעה"י:

ראיתי להציג פה גרגיר א' מה שבארתי בהסוגיא של ספק טומא' שקשה קצת להולמו. ואחרי העיון בו אמרתי שאפשר לפר' הנכון בו להוציאו מקושיותו. והנה דברים הנלמדים מסוטה והם שווין לה בכל צדדיהם. ידוע הנה לכל אשר ברה"י ספיקן טמא ודאי ושורפין עליהם תרומה וקדשים כדאיתא [בנדה ג' ע"א] (ובתו' נזיר נ"ז ע"א) ובכמה מקומות וברה"ר ספיקן טהור לגמרי כמ"ש [בנזיר שם עיין שם] אמנם בדברים שלא שוו לגמרי לסוטה אינם נלמדים ממנה. כגון טומאה שנגע בא' משנים ואין ידוע באיזה מהם זה אינו דומה לסוטה. כי בסוטה אפשר לומר שהיא באמת טהורה היא ולא נגע בה כלל הבועל. ולא כן בזה שבודאי הטומאה נוגע בא' מהם וא' מהם ודאי טמא. ולא נלמוד ממנה להיות שוה לדינה. וכן להיפוך נוכל לומר דאפשר שנטמאת אבל הכא א' ודאי טהור כמ"ש בכמה מקומות בתוס' נדה (ב' עא ד"ה והלל) ובחולין (ט' ע"ב ד"ה התם) ומקור מקומו הוא ממה שאמרו פרק ח' דנזיר. שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו'. ומקשינן עלה בגמרא ואמאי הא הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלת' הוה ליה ספק טומאה ברה"ר וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברשות היחיד. והקשו התוספת א"כ יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דספק כל טומאה ברשות היחיד שורפין עליו תרומה ויש לומר דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא א' ודאי טהור ואם תאמר א"כ מאי פריך מעיקרא והא ס"ט בר"ה כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה הא לא דמי לסוטה כי הכא א' ודאי טמא וי"ל דס"ט ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן אלא כל חד מוקמינן אחזקתיה. וילפינן מקרא פ"ק דחולין להעמיד כל דבר אחזקתיה אע"ג דודאי א' טמא כיון דלא ידעינן לי' וכו' ולכאורה אפשר להקשות כיון דאיכא למימר בהו אוקמי אחזקתי' וחזקה דאורייתא כדילפינן מקרא א"כ למה לא נאמר שיהיו טהורי' אף ברה"י שלא יצטרכו להביא קרבן טומאה מטעם חזקה. וכבר כתבו התוספת דזאת לא נלמוד מסוטה כי לא דמי אליה א"כ יהיו טהורים לגמרי דלוקמי אחזקתייהו. ובעבור זה יוכרח לומר דאף בדברים שלא שוו לסוטה ואינם נלמדים ממנה כמו זה. הוא דווקא לענין שלא נטמא אותו ברה"י טומאת ודאי כסוטה. אבל עכ"פ נלמוד ממנה שיהי' ספיקן אסור כלומר דלא ישארו בחזקתן להיות דינם כספק השקול לכך מביאין קרבן טומאה וטהרה. וכן ראיתי במפרשים שפרשה כזה שעכ"פ נלמוד מסוטה שישארו בספק השקול להיות צריכין לקרבן טומאה וטהרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכות נזירות הלכה י"ד וי"ו] שאף ספק שני נזירים נלמוד מכל הספק טומאות שנלמדים מסוטה עיין שם. ומזה יש להביא קצת סיוע לדברי הרמב"ם שכתב (בפ"ט מהלכות טומאת מת הלכה י"ב) וז"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהוא משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא ודאי. וכמה קולמסין נשתברו לחזק דבריו בזה עיין בפר"ח (ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס) ומזה הסוגיא יש מקום לחזק דבריו. דאי תימא שהספק אסור מן התורה. א"כ מה חילוק יש בין דברים הנלמדים ממש מסוטה ושוין עליה בכל צד דהוי ודאי טומאה ברשות היחיד ובין אלו שאינם שוין לסוטה. ואינם נלמדים ממנה. כיון דעכ"פ זאת נלמוד ממנה שישארו על ספק השקול א"כ יהיו טמאים מדאורייתא כיון שספיקא מדאורייתא לחומרא. וא"כ נשאר קושית התוספות על מקומה יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי כמו ספק טומאה ברשות היחיד דשורפין עליה. אלא ודאי שספיקא דאורייתא הוא מותר מן התורה ורבנן הוא דאמרי דניזול לחומרא שמא יפגע באיסור דאורייתא. ולכן מביאין לצאת ידי הספק קרבן טומאה וטהרה. ובזה נראה לי לפרש הסוגיא (בסוטה כ"ח ע"ב) וז"ל ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספק טמא ברשות הרבים ס' טהור שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ס' טהור וכו' עד אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקי והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ס"ט וס"ט יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספ' טהור לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה דאי מדרב ה"א בין ברה"י בין ברה"ר איצטריך למיגמר מסוטה ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא ע"כ. והתוספת שם ד"ה ברה"ר ספק טהור. הקשה מהא דגרסינן במשנה ריש נדה כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות והקשו עלה בגמרא (ה' ע"ב) טעמא דדיה שעתה הא מעת לעת מטה נמי מטמיא האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא ודשבד"ל ספיקו טהור תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במט' דהויא לה יד חברותיה ע"כ. ואמאי משוינן מטה כספק טומאה ברשות היחיד והא לא דמיא לסוטה דסוטה ודאי שרץ וס' מגע כגון בועל הוא השרץ וספק אם בעל אבל התם ודאי מגע וס' ממל"ע הוא ס' שרץ דשמא לא ראתה ואנן לא ילפינן מסוטה אלא מה דדמי לסוטה דהא דבר שאבד"ל ממעטינהו הואיל ולא דמי לסוטה ועוד תניא בתוספתא דטהרות נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת למחר השכים ונמצא מת רבי מאיר מטהר שס' רשות הרבים טהור אלמא דמסוטה גמירי אע"ג דהוי ודאי מגע וס' שרץ ותימא מ"ש דמטהרינן דבר שאין בו דעת לישאל הואיל ולא דמי לסוטה ובכי האי גוונא לא מטהרינן. כלומר שהיה לו לטהר אפילו ברה"י כיון דלא דמי לסוטה כמו דשאבד"ל וי"ל עיקר הדבר שאין בו דעת לשאל נפקא לן מובשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדלקמן בשמעתן כו' ואף על גב דמסיק אי מסוטה הוה אמינא בעי' דעת נוגע ומגיע אגב שיטפיה נקט ליה ע"כ. ודבריהם תמוהין בעין כל רואה לעקור דבר מעיקרו דבגמ' אמרינן מכאן אמרו וכו' והתוס' כ' בהיפוך דמכאן אין ללמוד גם קשה לדחוק כ"כ לומר דמה שאמרו אי מסוטה אגב שיטפיה נקט. גם גוף הדבר קשה להולמו לומר דיצטרך פסוק על זה כיון דהסברא החיצונה היא ודאי שיהיה מותר אף ביש בו דעת לשאול כי אוקמוהו אחזקתיה וחזקה נלמוד מקרא כנ"ל. ואך במקום ששוה לסוטה ילפינן מינה לטמאותה והבו דלא לוסיף עלה ודוקא במקום ששוה להו לא כן באין בו דעת לישאל כיון דלא דמי לה אוקמוהו אחזקתו הראשונה שיהי' מותר ולמה יהיה צריך ללימוד הקרא לטהרו:

אשר על כן נראה לפרש הסוגיא בטוב טעם לישב קושית התו' על נכון. וכדי שלא להשוות דברי התוספת מאור עינינו ח"ו לטועה נבאר שאפשר לתרץ ולפרש דברי התוספת ג"כ בדברינו. ונאמר דבאמת לא עלה זה על הדעת לומר דדשב"ל יטמא ברה"י כסוטה אי לאו דרשה דרב גידל. אך הנה מקום לומר הואיל שמצינו בדבר שאינו דומה קצת לסוטה כגון טומאה שנגע בא' משנים הנ"ל נלמוד לענין זה עכ"פ מסוטה לעקור ממנה החזקה להעמידה על הספק. כן אפשר לומר הא דאמרינן בהתחלת הסוגיא מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברה"י ס' טמא כלומר כי הוא דמי לגמרי לסוטה ועובר החזקה לגמרי להיות ודאי טמא אף לשרוף עליו תרומה כסוטה שהיא ודאי אסורה ושאין בו דעת לשאול בין ברה"י ס' טהור כלומר כיון שאינו דומה לסוטה יצא מכלל סוטה להיות טמא טומאת ודאי ולא נשאר כ"א ספק טומאה והוא טהור לדאורייתא כנ"ל וע"כ ספיקו טהור. וע"כ צריך להא דרב גידל דילפינן מקרא דדשאבד"ל טהור הוא והקרא בא ללמדינו דהוא טהור לגמרי מן הדין לא מצד טהרת הס'. והנ"מ בין אם נאמר שהוא טהור מצד הספק ובין אם טהור ודאי הוא בזה. דהלא עתה לפי הה"א זו בעינן דעת לשאול בנוגע ומגיע אבל כשהמגיע אין בו דעת לשאול אף דהנוגע יש בו דעת לשאול לאין בו דעת לשאול יחשב א"כ איכא ב' נפקותת בזה דדשאבד"ל אם הוא מותר מן הספק או מן הודאי האחד אם יגע אדם בספק שרץ ורוצה לאכול בקדשים דהוי ספק טומא' שיש בו כרת כי טומא' הגוף הוא בכרת. וכבר כ' הרמב"ם ז"ל בעצמו [בהל' טומא' מת שם] דבספק כרת ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ע"ש. ויהי' אסור לאכול בקדשי' מדאורייתא. אבל אם נאמר דבאין בדל"ש מותר בודאי מן הקרא ודאי שיהי' מותר לאכול בקדשי'. והשנית הוא בהדין דשני נזירין הנ"ל אם ספיקות נגיעתן הוא בדבר שאבדל"ש אז אם הטהרה הוא מצד הספק צריכין להבי' קרבן טומאה וטהרה ואם הוא מחמת הקר' אינן צריכי' כי אם לקרבן טהרה וזה דוקא אם נאמר דבעינן דעת נוגע ומגיע אבל אם לא יצטרך כי אם דעת א' מהן שיהי' ראוי לשאול ולא הוי אבדל"ש כי אם כשאין בדעת שניהם לשאול ולא יצוייר כי אם בבשר שיגע בשרץ. ולא הוי ספק כרת וגם לא שייך בו דומיא דשני נזירין ואין נ"מ בו בין טהרת הספק לטהרת הודאי. וזה שאמרו ואיצטריך דרב גידל ואיצטריך למיגמר מסוטה כלומר למה צריכין שניהם ודי בא' ואף בסוטה לבד די אף שהיה נשאר בספק והיה רק טהור מצד הספק תיתי מהי תיתי יהיה טהור מצד הספק ומאי נ"מ בזה ולכן אמר ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע ויש נ"מ גדולה בין טהרת הספק להודאי וע"כ איצטריך דרב גידל וממילא כיון דשמעינן מרב גידל שמעינן נמי דלא בעינן דעת נוגע ומגיע. ובזה כבר מתורץ שני קושית התוספ' כי לכן המטה טמאה אף דל"ד ממש לסוטה כי נשארת בספקה וטמא עכ"פ מדרבנן מחמת ספק דאורייתא. ובל"ז כתב המשנה למלך בשם הירושלמי (בפ"ג מהלכות משכב ומושב הלכה ד') דמעל"ע שבנדה איסורו מטעם ספק ע"ש. וכמו כן בנגע בא' בלילה אם היה ברשות היחיד היה טמא אף דל"ד לסוטה ממש מחמת ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואף לפי גי' רש"ל בתוספות ובכי האי גוונא לא מדמינין לסוטה וקושיותם היא על מה שהוא טהור ברה"ר. ג"כ לא קשה כי כל הסוגיות שבש"ס משמעותן שברשות הרבים ודאי טהור בלי שום ספק מטעם שכתב הרמב"ם (פי"ו מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה א') ושארי המפרשים וז"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאין מרובין. אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם והוא מתוספתא דטהרות פ"ו. ולכאורה קשה למה נצרכו לטעם על זה והלא כתבו התוספות שבל"ז ילפי' מקרא דאוקמי' אחזקתי' וכיון דלא דמי לסוטה ללמד ממנה לאיסור נשאר בחזקתו ובהיתרו הראשון. בלא טעם להיתר. ולפי דברינו ניחא. כי מחמת החזקה היינו למדים מסוטה לישאר בספק השקול והיה טהור מדאורייתא וטמא מדרבנן: וזה שאמרו מפני מה טהרו חכמים ס"ט בר"ה כלומר שיהי' מותר אפילו מדרבנן. כי מה שבאין בדל"ש מותר אף מדרבנן הוא מחמת ילפותא דרב גידל. ובר"ה אמרינן אי מדרב גידל הו"א בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ס' טמא. וע"כ הוצרכו לתת טעם מפני שהציבור עושין פסח בטומאה כדי שיצא מכלל הספק לודאי. וע"כ גם בנגע בא' בלילה טהור בר"ה מטעם זה ומסולק קושיות התוספות. ואפשר להעמיס בדברינו לשון התוספות. ומה שכתבו דעיקר דבר שאין בו דעת לשאול נלמוד מובשר אשר יגע בכל טמא. פי' שעיקר הדין להיות טהור ודאי נלמוד מוהבשר. כי מסוטה לחוד הו"א דנשאר עוד טומאת ספק אבל השתא דכתיב והבשר וגומר. והוא מיותר כיון דבלא זאת היינו מחוייבים לומר שנעמידנו על חזקתו ואך בדבר הדומה לסוטה עקרו הכתוב מחזקתו לומר שיהיה אסור כסוטה. ואם רק אינו דומה ממש לסוטה הדרינן לאוקמי אחזקתו דמעיקרו ועכ"פ נשאר בספיקא וספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא ולמה הוצרך התורה להודיענו עוד קרא ע"ז. ואי אפשר לומר דס"ט מן התורה לחומרא א"כ מה נ"מ בין דברים הנלמדים מסוטה ממש לדברים שאינם נלמדים וישאר הקושיא בשני נזירים הכל כנ"ל. אלא ודאי דספיקו טהור ומיותר הקרא דוהבשר. והיה די להשמיענו הפסוק השני של כל טהור יאכל בשר שדוקא ודאי טהור אבל ספק טמא והוא עבור שהוא ספק שיש בו כרת ומדאורייתא לחומרא והקרא אשמעינן אף שיש בו חזקת טהרה נוציאו מחזקתו ולכך צ"ל דהקראי אתי לאשמעינן ללמוד מהם דבר הצריך לשני המקראות. והיינו לפי ההו"א דבעינן דעת נוגע ומגיע כמו בועל ונבעלת א"כ כשגלי קרא דבנוגע לחוד מקרי יש בו דעת לשאול מהא דכל טהור כפירש"י. היה ההו"א דה"ה במגיע לחוד באם יש בו דעת לשאול והוא טמא ונגע בטהרות הוי נמי דעת לשאול וטמא לכך צריך קרא השני והבשר אשר יגע בכל טמא לומר דזה מקרי אין בדל"ש ועיקר דעת לשאול תלוי בנוגע ולא במגיע. וע"כ צריכין ב' מקראות ומהא שמעינן נמי דבאין בדל"ש הוי טהור גמור ולא ספק דאל"כ אלא דאף באבדל"ש הוי ס"ט. וא"כ בס' טומאת הגוף נעשה ודאי טמא וא"כ לפי זה לא שמעינן מניה כלל דא"צ דעת נוגע ומגיע בדבר שיש בו דעת לשאול. דדילמא לעולם מקרי אין בדל"ש ועבור שהוא ספק כרת לכן הוא ודאי טמא וכשלא נידוק דבעינן נוגע ומגיע. קשה יותר הקרא אחרינא והבשר אשר יגע בכל טמא ל"ל. כי כיון דלא מועיל דעת נוגע לבד פשיטא שלא יועיל דעת מגיע לבד ול"ל הקרא אלא ודאי דבאין בדל"ש אף ס' לא הוי להכי לא יטמא רק משום יש בדל"ש וא"צ נוגע ומגיע ע"כ צריך קרא אחרינא לומר דדוקא בנוגע לחוד תליא מלתא ולא במגיע: נמצא לפי תירוץ הגמרא שמעינן שפיר תרווייהו שא"צ דעת נוגע ומגיע וגם דבר שאבדל"ש אף ס' לא הוי רק טהור לגמרי: ובזה נכונים דברי התוספות שעיקר הטהרה נלמוד מוהבשר כאשר כתבנו. וזה שכתבו דדעת נוגע ומגיע אגב שוטפי' נקטי' כלומר כי לא זה העיקר התירוץ ועיקר התירוץ הוא דצריך הקרא להיות טהור ודאי והוא נשמע ממאי דהיה ההו"א דבעינן דעת נוגע ומגיע כנ"ל. ובזה נראה לתרץ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל במה שמחלק בספיקא דאורייתא בין ס' איסור כרת שהוא מדאורייתא לחומרא ובין ס' שארי איסורים שמדאורייתא לקולא. והקשה עליו בס' לחם משנה מסוגיא זו. לפי סברתו דיש חילוק בין ס' כרת או לאו מאי רומיא דרב גידל שני המקראות אהדדי עד שהוצרך לחלק בין דבר שיש בדל"ש ובין דבר שאבדל"ש לימא דשניהם מיירי בדבר א' ואך הא דכתיב כל טהור יאכל בשר ודייקינין הא ספק טמא הוא לפי שהוא טומאת הגוף והוא בכרת לכן ספיקו אסור. משא"כ בטומאת בשר דאין בו כרת ולכן ספיקו טהור. והנה לכאור' היה נראה לתרץ קושייתו. כיון דהסוגיא זו הוא מימרא דרב גידל אמר רב ורב הוא דאינו חושש לספק דרוסה כמ"ש (בחולין נ"ג ע"א) והגמרא מקשה (חולין מ"ג ע"ב) לעולא דסבר אין חוששין לספק דרוסה. מאי שנא משני חתיכות א' של חלב וא' של שומן דמחייב באשם תלוי ומשני התם אתחזק איסורא ופי' התוספ' לאו דוקא אתחזק איסורא אלא דלא אתחזק היתרא וליכא חזקה. ומשמע היכא דאיכא חזקת היתר אינו מביא אשם תלוי לפי סברא זו שאין חוששין לספק דרוסה וממילא ודאי גם רב שסובר שאין חוששין לס"ד צריך לסבור כמו כן שבאתחז' היתרא אינו מביא אשם תלוי כדי שלא יקשה עליו משני חתיכות. ולזה לכאורה לא נוכל לתרץ הקרא וכל טהור יאכל בשר לפי שהוא ספק כרת. דכיון דהכי מיירי בדבר שנוכל לומר בו אוקמוהו אחזקתו כנ"ל וגם הוא דומיא דבשר שקרבן טהור הי' והי' לו חזקת טהרה. ובהי' לו חזקת טהרה אף בס' כרת טהור הוא ואינו חייב באשם תלוי לסברת רב. וע"כ דייק רב שפיר לפי סברתו דעל כרחך החילוק בין דעת לשאול או לא. אך באמת הנה איכא להקשות לפי סברת הרמב"ם על סוגיא דחולין גופא מנ"ל להגמ' לחלק בכך ולומר דאף בס' כרת אי איכא חזקת היתר טהור עבור הקושיא משני חתיכות הלא הקושיא מעיקרא ליתא מ"ש משני חתיכות דמביא אשם תלוי. שאני התם שהוא ספק כרת ומדאורייתא לחומרא ע"כ חייב באשם תלוי ולא כן בספק דרוסה שהוא מדאורייתא לקולא. ואז אם נאמר דלסברת הרמב"ם נוכל לתרץ באופן זה. ואין צריך לומר דבחזקת היתר אף בספק כרת טהור. קאי קושיות הלחם משנה הנזכר על מקומ' מנ"ל לרב לדייק מקראי כנ"ל. אמנם לפי דברינו הנ"ל. דהי' קשה להגמ' קרא דטומאת בשר למה לי מכח זה שמעינן דקרא דטומאת הגוף אתי למימר דלא בעינן דעת נוגע ומגיע ואז צריכין תרווייהו כאמור למעלה. וא"כ מקרא נמי שמעינן דלא מועיל ס' כרת במקום חזקה דאי לא כן הוי גבי טומאת הגוף טמא משום ס' כרת אף ברה"ר ובלא דעת לשאול ולא שמעינן דלא בעינן נוגע ומגיע כיון דהוא בלא דעת לשאול לא שייך בו נוגע ומגיע. והיכי דלא שמעינן מניה נוגע ומגיע לא צריך קרא אחרינא לאשמעינן דבנוגע לחוד תלי אין בדעת לשאול והדרא קושיא לדוכתי'. קרא אחרינא ל"ל. אלא ודאי מדכתיב תרי קראי שמעינן דאין שום אופן לטומאת הגוף אם לא מטעם דעת לשאול ול"צ נוגע ומגיע. וע"כ צ"ל אמאי לא טמא בלא דעת לשאול ויטמא משום ספק גרידא כמו בב' חתיכות משום שאני הכא דאתחזק היתרא וע"כ תירצו בחולין ג"כ כאמתיות סברתו דמחלק בין איתחזק היתירא או לא. וממילא נשמע במקום דלא אתחזק היתרא כמו בב' חתיכות ספיקו לחומרא מדאורייתא וחייב באשם תלוי. והיא היא דינו של הרמב"ם ז"ל. ונכונים דבריו ולא קשה עליו לא מסוגיא זו ולא מסוגיא דחולין כאשר בארנו עד כה. וזה הוא הכל לדעת רב דסבירא ליה אין חוששין לס"ד וממילא שמעינן לדידן דפסקינן לאסור בס"ד משום דאתרע חזקתיה בנכנס הדורס כאשר מבואר אצלי בתשובה. גם בדא כ' חזק' טהרה הואיל ואתרע מחמת שאירע לה ס"ט. ספיקו לחומרא אף בדאיכא חזקת טהרה. ולכן כתב הרמב"ם בסתם לבד ממקום דאית ביה כרת. ולכל אחד ואחד כדאית ליה לרב שלא בחזקת טהרה ולדידן אף בדאיכא חזקה ודוק היטב כי נכונים הדברים למבין. ולגודל נחיצת הדפוס והפועלים אצים לאמר כלו מעשיכם לא יכולתי להעריך עוד איזה עלה לתרופה מחדושי אשר בכתובי' אצלי. וברצות ה' גם בהקדמ' חלק שני אציגה נא מעט מחדושי בגפ"ת:

והנה זכני הש"י להעלות לזכרון שמונה עשר פרקים היינו תשעה שרשי' ותשעה דרושים. והם כנגד שני אותיות ראשונות של שמי. הש"י יזכני להעלות עוד דברים מי"ם התלמוד שהעלתי וע"י השמעתתא הל"ז מי"ם התלמוד יתוקן יו"ד מ"ם שבשמי. גם מספר שם חיבורי. סידורו של שבת. עם הכולל משלשה התיבות. עולה כמספר שמי ושם אבי ז"ל הצעיר חיים בן מוה' שלמה במספר השוה חושבנא דדין כחושבנא דדין. לכן הגם כי צעיר אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ומי אנכי לערוך תפלה לפני מלך אל רם ונשא על חסדו וטובו אשען להתפלל ולהתחנן לפני שמו הגדול: שהח"י פרקים שערכתי בחיבור הלז שיהיה לרצון כקרבן עולה ויתקיים בי ח"י חי יודוך בעוה"ז ובעוה"ב. ואזכה להתהלך בארצות החיים להסתפח על נחלת ה' אמן ואמן כי"ר. והאלהים הרועה אותי מעודי. יגמור בעדי. לחתום תורה בלימודי. ככל הכתוב לחיים בירושלים:

הלא כה דברי הקטן חיים במוהר"ש זללה"ה חונה במאהלוב ובאטשאן וקעשענוב וטשערנאוויץ והגליל: