סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/צב
איתא בגמ' (ר"ה ל:) במוסף מהו אומר הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב וכו'. להיות שבר"ה מתעורר הרצון הקדום ית' מהתחלת הבריאה שהולבש רצונו בלבושים כדי שיהיה האדם בוקע כל הלבושים וההסתרות ויוציא מהם את האור ואח"כ יהיו זורקין להקליפה ומברכין לצדיקא דעלמא כדאי' בזוה"ק (סבא משפטים קיג) לזה הוא השירה של ר"ה הרנינו כי רננה מורה על הכרת אור מתוך החשך כדאי' בזוה"ק (ויחי רכו) שמחה בצפרא ורננה ברמשא כי כן העריך רצונו ית' בכל הדברים שיהיה קליפה קודמת לפרי וכן היה נמי הסדר מבריאת העולם מתחלה נבראו כל הברואים ואח"כ הצורת אדם שיהיה אחור למעשה בראשית כדי שהאדם יוציא את האור מתוך החשך דוקא ולזה אמרו ז"ל בגמ' (שם) בחמישי היו אומרים הרנינו שבו ברא הקב"ה עופות ודגים לשבח לשמו, היינו כי מתוך כל אלו הלבושים יכיר האדם את האור וע"י זה יהיה מרנן ומשבח לשמו ית' ואם היתה התחלת הבריאה מתחלת מהצורת אדם שוב לא היה יכול להיות שום התרבות בעולם כי מחמת הבהירות של הצורת אדם היה הכל באור חוזר והתרבות אי אפשר להיות רק מתוך הסתרות וכאשר האדם מוציא את האור מתוך ההסתר אז יש רננה לזה היה השיר של יום חמישי ג"כ הרנינו וגו' ולכן איתא נמי בגמ' (כתובות ה') בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי וכו' ומסיק (בגמ' שם) הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ולפי הנראה ראוי להיות ברכה דאדם עדיפא ותהיה בתולה נשאת ליום ששי אמנם ברכה דאדם הוא באמת עדיפא אך אי אפשר להיות בשלימות ברכה דאדם אם לא שיהיה מקודם הברכה דדגים כי ברכה דדגים הוא הכנה להברכה דאדם שיהיה אח"כ הברכה דאדם בשלימות הגמור ע"י ההסתר שמלפנים שזהו כל השלימות מהצורת אדם להוציא אור מתוך החשך ולכן הוא באמת הדין באלמנה שנבעלת בששי משום ברכה דאדם והוא משום שכבר היה אצלה הכנה מברכה דדגים לזה שפיר אצלה ברכה דאדם עדיפא כדמסיק בגמ' שם וזהו הרנינו לאלהים עוזנו, היינו שכל העוז והתקיפות שלנו הוא מזה הרצון שהעריך בסדר הבריאה לבושים והסתרות כי אלהים רומז על לבושים והסתרות כדאי' בזוה"ק (בחקותי) אפילו ע"ז בשמא דאלהים אקרי וכו' ומאלו הלבושים שהעמיד השי"ת מוכח שחפץ השי"ת בעבודת אדם הבא מתוך הסתר וכדאיתא במדרש (צו) על הפסוק מי בשחק יערוך לה' אם היה חפץ הקב"ה (רק בעבודה מתוך בהירות) היה אומר למיכאל ולגבריאל להקריב קרבן וכו', הרי שעיקר הרצון הוא בעבודה מתוך לבושים והסתרות של עוה"ז ומזה הרצון נמשך לנו כל מיני עוז ותקיפות להתפלל לפניו ולשנות את מדותיו ית' כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה) למה נמשלה תפלה לעתר מה עתר מהפך את התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפך מדותיו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות ובאמת מהיכן נמשך זאת התקיפות לשנות ע"י תפלה את מדת הקב"ה אכן זאת התקיפות הוא רק מזה שרואים שהציב השי"ת בעולם כל מיני לבושים והם שלמים בדעתם בלי שום דאגה על איזה חסרון כי לא חלק להם השי"ת דעת והרגשה שירגישו שהם בהסתרה ואין לבם דואג בקרבם שיצעקו על זה ההסתר בלתי הצורת אדם בלבד שדואג לבו בקרבו ומרגיש בחסרונו ומשתוקק תמיד שהשי"ת ישלים לו חסרונו מזה בעצמו מוכח מפורש שכן הוא רצונו ית' שיתפלל האדם לפניו ולהפך בתפלתו את מדותיו כביכול ית' כי מי שם דעת והרגשה להאדם שיהיה מכיר בחסרונו וזהו כמו שאמר דהע"ה אתה גלית את אזן עבדך להתפלל לפניך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך, הריעו לאלהי יעקב, היינו שיש נמי תקיפות לאדם שיתפלל להשי"ת שינהיר לו הבהירות מתוך החשך כי יעקב אבינו לא היה בנייחא משום לבוש כדאי' עליו בזוה"ק (קדושים) לפני לא נוצר אל דא יעקב, היינו שבהירות הרצון ית' היה אצלו מבורר מאד כי נקרא עמודא דאמצעיתא שהוא מדת תפארת ואח"כ נאמר בזה השיר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, היינו כי זה החג נקרא בכסה כי בו נתעורר מהנסירה שהיה בהתחלת הבריאה שנתלבש הרצון בלבושי הבריאה ונסתר האור כמו שנאמר ויפל ה' אלהים תרדמה וגו' לכן צריכין אז לתקוע בשופר להורות שכל תשוקות לבבנו הוא להתכלל באור אחדות רצונו הפשוט ית' המשולל מכל גוון הלבושים וזה באמת עיקר הקבלת עומ"ש שהאדם מוסר נפשו לאחדות רצונו הפשוט ית' כמו שהיה קודם התלבשות שהיה נקרא אז חד ולא בחושבן אכן כיון שמוסר האדם כל בחירת רצונו במסירת נפש בקבלת עומ"ש א"כ אין שום שייכות לתפלה אצלו מאחר שאין לו שום רצון אחר רק רצון הפשוט מאחדותו ית' כי מכליל א"ע בה' אלהינו ה' אחד ממילא כפי מה שמנהיג רצונו ית' עמו כך הוא חפצו של האדם ג"כ ומה שייכות יש לו להאדם אח"כ להתפלל לשנות את רצונו ית', אמנם כיון שבאמת מקבל עליו האדם עומ"ש ומוסר כל בחירת רצונו להשי"ת ואחר כל זאת נשאר בלבבו חשק להתפלל מזה מוכרח שכל חשקו להתפלל נכלל נמי ברצונו הפשוט ית'. וזאת התפלה בעצמה היא עצמות רצונו ית' ע"ד הכתוב אתה גלית את אזן עבדך להתפלל לפניך ע"כ מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך ומסיים הכתוב כי חוק לישראל הוא וגו' היינו יען שמוסר האדם כל רצונו להרצון הפשוט ית' לכך הוא המשפט שימלא לו השי"ת כל משאלותיו כיון שכל רצונותיו המה רצונו ית' וזהו משפט לאלהי יעקב. וזהו כענין שמבאר האר"י הק' ז"ל השני ימים של ר"ה שיום ראשון הוא בכלל ויום השני הוא בפרט היינו כי יום ראשון הוא עיקר הקבלת עומ"ש בתקיעת שופר שעליו נאמר כי חק לישראל הוא שכולל האדם א"ע לגמרי ברצונו הפשוט ית' וזה נקרא כלל ולכן נקרא נמי ראש השנה כי הוא הראש של כל השנה שנכלל בו התפלות של כל השנה וכדאי' בזוה"ק (ויחי רכז) ר"ה דא הוא רישא דשתא דמלכא היינו שבו נכלל הכלל מהשפעות טובות של כל השנה כי תמן דרישא אשתכח תמן גופא אשתכח (שם יתרו) וכיון שמקבל האדם עליו בתקיעת שופר עומ"ש כ"כ בשלימות שיהיה נכלל לגמרי ברצונו הפשוט ית' אזי אח"כ ביום שני הוא משפט לאלהי יעקב היינו שיכול האדם להתיצב ולהתפלל במשפט ובשורת הדין כי כל מה שמתפלל וכל חפץ רצונו כבר נכלל ממש ברצונו הפשוט ית' וזה הוא כוונת האר"י הק' ז"ל שכתב שיום שני הוא בפרט כי בו משפיע השי"ת כל פרטי הטובות מהשנה מהכלל אל הפרט ומהפנימיות אל החיצוניות ולכן אמרו ז"ל בגמ' (שם) ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין ילך למקום שתוקעין משום שתקיעת שופר הוא הכלל שנכללים בו הפרטים מכל השנה: