סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/כג

וזהו דאיתא בגמ' (שם) אתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה מה נפשך אי ילולי יליל ליעבד תר"ת ואי גנוחי גנח ליעבד תש"ת מספקי ליה וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רלא:) ילילתא דאיהו דינא תקיפא תלת תבירין דאיהו דינא רפיא גנוחי גנח רפיא אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוט וכו' אשרי העם יודעי תרועה וגו' לא כתיב שומעי או תוקעי תרועה אלא יודעי תרועה וכו' רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל וכו' היינו כי אנו ילפינן תרווייהו מההיפך כדאיתא בגמ' (שם לג) דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהיה לכון וע"י תרגום מרויחין תמיד עוד לבוש שיהיו יכולין ללמוד שניהם גנוחי גנח וילולי יליל מזה שנאמר בההיפוך בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וביאר זאת כי התקיעה פשוטה רזא דימינא סטרא דאברהם מורה על התגלות אור חסדו ית' באורח מישור בלי שום הפסקה שאין בו להאדם שום חלק בזה כלל. ולעומת גודל אור כזה הולכים ישראל בגודל צמצום אכן האומות הם להיפך שמקבלים מאור כזה כל מיני התפשטות כי נראה בדעתם שיש להם לפי הנראה חיבור גמור עם אור חסדו ית' להתפשט בו כאות נפשם אולם כשמפסיק השי"ת שפע אור חסדו מהם אז המה מתחילין להכיר שהם משוללי חיבור ועל זה ההפסק של אור חסדו מהם רומז ענין שברים כדאיתא בתזוה"ק שברים שבר תשבר מצבותיהם ומזה הפירוד של שברים המתחיל אצל האומות מתחיל גבי ישראל להבנות החיבור והאחדות ואחר שמראה השי"ת להאומות הפסקות יותר תכופין וסמוכין זו אחר זו וזהו ענין תרועה כמבואר (שם) תרועה כד"א תרועם בשבט ברזל שהוא ילולי יליל קולות קצרים סמוכין זו לזו ומחמת הארת התרועה נתפרדו ונתבטלו העו"ג לגמרי כי מקודם כל עוד שלא היה אצלם הפסקות כ"כ תכופין וסמוכין אהדדי שהיה רק בבחינת גנוחי גנח שמאריכין קצת בגניחותיהם היה נראה עדיין על הגוון שיש להם קצת חיבור אבל אחר שמגיע בהם ההפסקות זו אחר זו באין הפוגות בלי ריוח בינתים אזי מתחילין העו"ג בעצמם להרגיש ולהכיר שהם משוללי חיבור ואז נגמר גבי ישראל כל בנין החיבור והאחדות בתכלית השלימות ולזה צריכין למיעבד תרווייהו תשר"ת וזהו דפריך הגמ' (שם) א"ה ליעבד נמי איפכא תרש"ת היינו שזה היו יודעים חכמז"ל שפיר שאי אפשר לקבל בשלימות אור החיבור מחסדו ית' כי אם ע"י ההיפך הבא מסבת ההפסקות כדאיתא בזוה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי לב"נ למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטב ודא איהו רזא דמהימנותא וכו' לכן מוכרח שיהיה הפסקות של גנוחי גנח וילולי יליל אלא שעיקר פרכת הש"ס הוא כיון שעיקר הכרת ישראל בהחיבור שיש להם עם השי"ת הוא רק מסבת ההיפך וכל מה שרואים ישראל בההיפוך יותר פירוד נבנה ממילא גבי ישראל החיבור ביתר שאת ולפי זה נראה שיותר נכון להקדים התרועה שהוא ילולי יליל משום שעיקר החיבור נבנה מהארת התרועה וזהו שאמרו ז"ל א"ה ליעבד נמי איפכא תרש"ת דלמא יליל וגנח ועל זה מתרץ הגמ' סתמא דמלתא כי מתרע באינש מלתא ברישא גנח והדר יליל היינו כי אם יקבלו ישראל תיכף החיבור הנבנה מתרועה בשלימות בלתי הדרגה מקודם ע"י הפסקות בלתי תכופים של שברים אזי לא יהיה לישראל חלק וקנין בהחיבור ע"י עבודת יגיע כפם מחמת עבודתם וכל עיקר רצונו ית' הוא שיהיה לישראל חלק וקנין בהחיבור ע"י יגיע כפם ולזה צריכין שיהיה ברישא גנוחי גנח שזה אינו ניכר עדיין גודל החיבור של ישראל וממילא יתחזקו ישראל מחמת זה את עצמם ביותר עבודה עד שישיגו הארת החיבור מבחינת תרועה בקנין גמור ע"י עבודת יגיע כפם וזהו והדר יליל והוא כענין מאמרם ז"ל (יומא לג:) עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא וכו' היינו כי כאשר רוצים לנצח את האומות צריכין לילך נגדם בהדרגה בתחלה בהארת תפלין של יד שאין עדיין החיבור כ"כ בהתגלות ואחר שמבררים א"ע בזה ההסתר אז יתכן לגרש את האומות ולהפריד אותם מעט מעט עד שיתפרדו ויתבטלו לגמרי ע"י התקיפות מעוצם הארת החיבור המאיר בתפילין של ראש שראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש אבל אם יחפצו ישראל לנצח אותם מיד בהתחלה בזאת התקיפות שיש בהחיבור מתפילין שבראש בלתי עבודה שמקודם רק בזאת התקיפות שעלו במחשבה תחלה טרם כל עבודות הגם שאמת הוא שעלו ישראל במחשבה גם בלתי עבודתם אכן קודם שמגיעין לזה השורש העליון שעלו שם במחשבה יכולין ח"ו לישאר לגמרי בזה הפירוד ולזה נחשב עבורי דרעא אטוטפתא מהעבירות שחוזרין עליהם מעורכי המלחמה לרמז שילך האדם תמיד בהדרגה מדרעא לטוטפתא. וזה הענין רמזו ז"ל נמי כאן סתמא דמלתא כי מתרע באינש מלתא ברישא גנח והדר יליל ואתי נמי שפיר מה שנראה לכאורה לדייק על מה דאיתא בזוה"ק כאן ילולתא דאיהו דינא תקיפאי תלת תבירין דאיהו דינא רפיא וכו' (ולקמן רלב.) כתב תקיעה ותרועה דינא קשיא ברחמי ושברים דינא קשיא בלא רחמי וכו'. אמנם זהו נמי כמבואר בתזוה"ק (תיקון נה ומובא לעיל) תקיעה איהו מסטרא דימינא ושברים מסטרא דשמאלא שלשלת דאיהו תרועה מסטרא דתרווייהו וכו' היינו כי תקיעה רומז על מדת אאע"ה שהוא חסד ושברים הוא מסטרא דשמאלא כי מזה שחילק את מעשיו נסתעפו בעולם דעות כאלו שאומרים שאור רצונו ית' הוא מחולק ח"ו והם נקראים בזוה"ק מארי דיבבא וע"י מדת יצחק שהוא גבורה נתבטלו אותן מארי דיבבא כי הוא מראה בעבודתו שאית דין ואית דיין שאין באמת שום התחלקות ח"ו ותרועה מסטרא דתרווייהו היינו כי יעקב אבינו מאיר בעולם אשר אף באלו התחלקות שבזה העולם נמצא נמי כבודו ית' ממש באחדות גמור כמו בהשורש העליון כ"ד ה' הוא האלהים ואלהים רומז על כל הלבושים המסתעפים מחמת ההתחלקות כ"ד בזוה"ק (משפטים ק"ח:) כמה אלהים יסלקון אודנין. ויעקב אבינו מראה בעבודתו אשר אורו ית' שוכן גם באלו הלבושים וזהו תרועה מסטרא דתרווייהו היינו שדוקא מצד רזא דתרועה שהוא מדת יעקב נתבטלו תרווייהו מארי דיבבא ומארי דיללה כי מצד הארת השברים לבד שהוא מדת יצחק אף שבאמת מצד ישראל הוא דינא קשיא בלי רחמי כי ממדתו נמשך כל ההתחלקות כמאמרם ז"ל בשני חילק את מעשיו ושני רומז על מדת הגבורה ומשום זה איתא באמת לקמן (דף רלב) על שברים שהוא דינא קשיא בלי רחמי אולם מצד האומות הוא שברים דינא רפיא כי מצד הארת מדת יצחק שהוא בחינת שברים לא נתבטלו עדיין תרווייהו כי אם מארי דיבבא לבד אבל מארי דיללא נשארו עדיין היינו אותן שיש להם אחיזה בגוון הלבוש של ההתחלקות אמנם מצד התרועה שהוא מדת יעקב שמראה בעבודתו ה' הוא האלהים שאף בגוון הלבוש מהתחלקות נמצא ג"כ השי"ת ומעוצם הארה כזו נתבטלו תרווייהו מארי דיבבא ומארי דיללא נמצא שמצד התבטלות האומות הוא התרועה עיקר הדינא קשיא ושפיר מה דאיתא כאן ילילתא דאיהו דינא תקיפי תלת תבירין דאיהו דינא רפיא כי כאן מיירי מצד סדר ההתבטלות של העו"ג ולקמן דף רל"ב מיירי איך שהוא מצד ישראל לזה איתא שם שברים דינא קשיא בלא רחמי: