סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/יח

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים וגו'. בזה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא, ההוא לא ידוע מאן הוא, אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראי הוא, אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא שירותא אקרי הוא וכו', היינו כי יום מורה על תפיסת אדם והוא מורה על עלמא עלאה שלמעלה מהתפיסה וזהו ביום ההוא יומא דאחיד סיפא בשירותא, כלומר בזמן שיהיה ניכר מפורש החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה ע"ד סוף מעשה במחשבה תחלה, כי האדם הוא כדכתיב אחור וקדם צרתני, אחור במעשה וקדם במחשבה לזה נקרא החיבור מתפיסת אדם עם עלמא עלאה יומא דאחיד סיפא בשירותא: יתקע בשופר גדול, היינו כי כל השופרות אפילו אותו השופר שהיה במתן תורה נקרא ג"כ שופר קטן כי לא האירו ביותר רק לפי עבודת האדם כל כמה שעבדו את השי"ת כך היה מאיר בהבנת תפיסתם השופר שיכירו באורייתא ברא קב"ה עלמא, אבל שינהיר כ"כ בהבנת תפיסתם מפורש שלא יתאבד מהם שום דבר כדאי' בזוה"ק (משפטים ק:) אפילו הבלא דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקב"ה עביד מינה מה דעביד ואפילו מלה דבר נש ואפילו קלא לא הוי בריקניא ואתר ודוכתא אית להו לכלא וכו', זה האור יהיה מנהיר ע"י השופר שיהיה לעתיד, לכן יהיה נקרא אותו השופר שופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', היינו כי באלו השנים אשור ומצרים נרמזים ונכללים כל מיני חסרונות של אדם והם כוללים כל מיני יצר הרע. והנה לפי הנראה היה צריך הכתוב לומר מתחלה הנדחים מארץ מצרים כי נדח מורה שאינו אבוד לגמרי אלא שנעתק ונדח ממקומו מעט ובתקון קל יוכל לחזור ולהתיצב במקומו, אבל אובד משמעו שנאבד לגמרי ומסתמא יחזור תחלה הנדח למקומו קודם שיבא האובד ומדוע נאמר תחלה ובאו האובדים בארץ אשור ואח"כ והנדחים וגו'. אמנם הענין הוא כי אשור ומצרים רומזים כדכתיב (קהלת י) ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללחה"ה עבדים על סוסים מורה על לבושים יפים ונקיים מאד ובהשרש יש להם חסרון וכמבואר בתקוני זוה"ק (תקון שתין) רע מלגאו ולבושא דיליה שפיר מלבר על האי אתמר ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים על הארץ כעבדים מורה על לבושים גסים ועכורים אבל בשורשם אין בהם שום חסרון, והנה הנדחים בארץ מצרים רומז על לבושים גסים ועכורים שעל מצרים כמו שנאמר עליהם וזרמת סוסים זרמתם, היינו שגוון הלבוש של מצרים מלוכלך בחסרון, ואשור רומז על גוון נאה ולבוש מהודר ויפה כי מדברים בלשון אשורית וגם הכתוב יעיד על גודל ישוב הדעת של אשור שנאמר מן הארץ ההוא יצא אשור, וזה הכל מרמז שאין ניכר בהם על גוון הלבוש שום חסרון, אכן בלבוש נאה ומהודר כזה כאשר נמצא בו איזה חסרון בשורשו אפילו חסרון קל אזי נקרא זה האדם אובד כי קשה לו מאד לבא על חסרונו מאחר שאינו ניכר חסרונו בהגוף כלל וכל עוד שאינו בא על חסרונו הוא באמת אובד לגמרי, ולכן נאמר מתחלה ובאו האובדים בארץ אשור, כי החסרון של אשור הוא רק בהשורש אבל על הגוון אין ניכר בהלבוש שלו שום חסרון כי כל החסרון מקליפת אשור הוא שאומרים הכל בידי שמים כמו שמצינו במלך אשור ששלח לחזקיה (מלכים ב' י"ח) עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחיתו ה' אמר עלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה, הרי שאומר הכל בידי שמים הגם שישראל אומרים נמי הכל בידי שמים כי באמת כן הוא שהכל בידי שמים, אמנם החילוק בין ישראל לאשור כי ישראל יודעים היטב אף שא"א כלל לזוז מרצונו ית' ואין יתכן כלל לפעול שום דבר קל נגד רצונו ית' כי הכל בידי שמים מכל מקום במעט הבחירה שהציב השי"ת על הגוון לעיני האדם שיבחר האדם בטוב וימאס ברע הגם שאפילו הבחירה של אדם אינו נמי בידו רק בידי שמים אפילו הכי בזה ההיקף קטן שהעמיד השי"ת בתפיסת אדם שיהיה נראה לו שיש לו מעט בחירה אם יבחר ח"ו ברע יכול להתאבד ולהתבטל בהיקף תפיסתו הקטנה לגמרי לבלתי יהיה לו ח"ו שום תקומה לעולם ועד אף שהכל בידי שמים, משא"כ אצל אשור הוא זאת הדעה שהכל בידי שמים רק כענין הכתוב אשר חלק להם וגו', היינו שהם מקבלים תקופות מזאת שהכל בידי שמים כדי שיתפשטו בזרם תאותם ומזאת הקליפה הנקרא אשור נסתעפו נמי גבי ישראל חסרונות כאלו שכל החסרון הוא בהשורש, אבל על גוון הלבוש מהגוף אינו ניכר כלל, ועל זה נאמר ובאו האובדים בארץ אשור ומקליפת מצרים שהוא כדכתיב זרמת סוסים זרמתם נסתעפו גבי ישראל נמי לבושים גסים ועכורים ומלוכלכים אבל אינו פוגם כלל בהשורש, ועל זה כתיב והנדחים בארץ מצרים, אמנם לעתיד כשיהיה כדכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ואז יבא כל נפש על החסרון שיש בו בשורשו אזי יהיה חזרת החסרון המכונה בשם אשור הוא רק כחוט השערה ותיכף כשבא האדם על חסרונו אזי יהיה עומד שוב בלבוש נאה ומהודר משא"כ מי שעומד בלבוש גס ועכור יהיה נצרך לו ליותר בירורין לנקות זה הלבוש גס ועכור עד שיחזור לאור ושפיר נאמר מתחלה ובאו האובדים בארץ אשור ואח"כ הנדחים בארץ מצרים (עיין לעיל אות ג' ולקמן אות ס') והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. ולהבין למה נקרא לעתיד ירושלים בשם הר הלא אמרו ז"ל (פסחים פח.) לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל, היינו כי א"א קראו הר להורות על הבליטה הראשונה שהופיע א"א בעולם שהשי"ת הוא חפץ חסד כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה ויצחק אבינו הופיע בעולם שצריכין לצמצום עצום לבל יקבלו זה החסד כי אם ע"י גודל זריעה ועבודה בעומק ואצל יעקב אבינו נקבע אלו השנים ביחד וזאת הקביעות מכונה בשם בית ומדוע לעתיד מכנה ירושלים בשם הר. אמנם הענין הוא כדאיתא בספרי מי הוא התוקע הקב"ה הוא התוקע היינו כי ענין תקיעת שופר שהוא קול פשוט מורה שכל עבודת האדם המה רק כחו ית' שהוא ית' פועל אותם וחצוצרות רומזין על הגוון שהעמיד השי"ת בתפיסת אדם שיהיה נראה על הגוון שהאדם בעצמו פועל עבודתו כי חצוצרות אינם קול פשוט כמו שופר אלא שעשויים חצרות חצרות שנתעכב ונפסק בהם הקול, היינו שהקול היוצא מן השופר יוצא דרך פשוט והקול היוצא מהחצוצרות יוצא דרך עקלתון וזה רומז על עבודת האדם. ולזה איתא במדרש אף שבת אינה מתקדשת אלא בחצוצרות, היינו כי קדושת שבת הוא באמת קבוע וקיימא מצדו ית' אף בלתי עבודת אדם וא"כ איזה חלק שייך בזאת הקדושה לזה איתא שם אף שבת אינה מתקדשת אלא בחצוצרות כלומר ע"י שמצמצם האדם א"ע במעלי שבתא משיג ביגיע כפו חלק גם בקדושת שבת הרי שחצוצרות רומזים על פעולת אדם ומשחרב בית המקדש נשתנה שמם כדאיתא בגמ' (סוכה לד.) הני תלת מילי אשתנו שמייהו מכי חרב בית המקדש שיפורא חצוצרתא חצוצרתא שיפורא ולעתיד כשיהיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כתב הספרי ומי הוא התוקע הקב"ה, היינו שאז יהיה ניכר בהתגלות מפורש שכל עבודת אדם המה רק כחו ית' לבדו שאין האדם מסייע כלום אזי יהיו יכולין לקבל חסדו ית' אף בלי שום זריעה וצמצום כלל, וזה הוא שכתוב יבא כל בשר להשתחוות לה' בהר הקדש בירושלים היינו שיהיה אז בכח האדם להתקרב לזאת הבליטה כי אמרתי עולם חסד יבנה אף בלי זריעה וצמצום מקודם ושפיר יהיה מכונה אז ירושלים הר הקדש ואז יהיה נקרא נמי זה השופר חצוצרות, וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה את הפסוק ועלו מושיעים בהר ציון נושעים לא כתיב אלא מושיעים להורות שיאמר כביכול ית' שישראל בכח עבודתם הושיעו את עצמם: