סוד ישרים (ליינר)/סוכות/נ

הפטרה כתיב הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך וגו'. בזוה"ק (מצורע נד.) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו' ר' חייא פתח ואמר (זכריה יד) הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך האי קרא הכי מבעי ליה הנה יום יבא מאי הנה יום בא אלא שכבר בא עד לא אברי עלמא והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא והוא יום דביה יתפרע קב"ה מאינון דעקון לון לישראל וכו'. להבין השייכות מזאת הפתיחה לזו הפרשה כי הנה איתא בגמ' (שלהי ר"ה דף לא) בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד וגו' על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם היינו מזה ההסתר שחילק את מעשיו נתהווה כח הבחירה בעולם כדי שיהיה נקרא השי"ת מלך בתחתונים כי ענין מלכות הוא רק כשיש בחירה והבריאה ממלכת עליה את השי"ת בבחירת רצונה ואם לא הי' כח הבחירה בעולם לא היה נקרא מלך כי אם מושל כמבואר במקומו ונסתעף נמי מסבת ההתחלקות כ"כ הסתרה עד שנמצא בעולם טוב ורע כדי שהאדם ברצון כח בחירתו הטובה יבחר בטוב וימאוס ברע וממילא נסתעפו מזה נמי כל הריסות והשחתות כדי שיתגדל עי"ז הכבוד שמים ביותר כי כאשר יכיר האדם הכ"ש גם ממקום רחוק כזה אשר ישיג אשר השי"ת נקרא רב חסד שאין שום מקום פנוי בעולם שלא ישכון שם חסדו ית' אלא שהוא שם מאד בהסתר כי באמת השליך השי"ת גם במקומות הרחוקים מאד נקודות יקרים וכל עסק של אדם בעוה"ז הוא ללקט ולברר אותם ולהוציא הכ"ש הנמצא בהם כדאי' בזוה"ק (משפטים צה:) ודא הוא רזא עלאה יתירא מכלא בעמודא דקיימא לטקלין וכו' ואית נשמתין עשיקין וכו' אלא האי עלמא אתנהג כלא באילנא דדעת טו"ר וכי' דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושיצאן ליה וסמנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון וכו' היינו שכל עסק האדם בזה העולם הוא שיבחר באילנא דטו"ר עד שילקט להוציא כל הניצוצין קדישין הטמון בקרב הרע ולעתיד כשיתברר הטוב מן הרע לגמרי אזי יתבטל הרע שלא יהיה נמצא עוד שום רע והשחתה בעולם כמבואר (שם קח:) הכא אית רזא כל עובדין דעביד קב"ה ואקדים ההוא דלבר מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר דהא כל קליפה מס"א הוי ומוחא מן מוחא ותדיר ס"א אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא כיון דאתרבי זרקין לון לבר ויכין רשע וצדיק ילבש וזרקין להאי קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא אבל הכא בבנינא דבי מקדשא דסטרא בישא יתעבר מעלמא לא אצטריך דהא מוחא וקליפה דיליה הוי אקדים מוחא דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא ולבתר תבנה חומות ירושלים ההיא חומה דלבר דאיהי קליפה דיליה היא ממש דכתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת וגו' אני ולא סטרא בישא וכו' היינו לאחר שיתברר לגמרי הטוב המעורב בהרע וכל הכ"ש הטמון בתוך הרע יצא ויתכלל בקרב ישראל אזי יתבטל הרע לגמרי ויהיה מוחא והדר קליפה כי גם הקליפה שיהיה נשאר אז יהיה מלא אור בלי שום תערובות כלל מרע וזה מרמז הזוה"ק בהפתיחה להפ' ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' בהפסוק הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך וגו' לרמז בזה שכל המכוון מהתחלקות שנסתעפו מסבתו כל הפירוד והריסות הוא רק כדי שיתחלק ויתהדר על ידו לעתיד מהרע כל הטוב וממילא יתבטל נמי הרע לגמרי אזי יהיו מכירין שכל ההתחלקות הוא רק למען שיחולק שללך בקרבך היינו שכל ענין הריסה ופירוד והשחתה שנבראו בעולם הוא רק לתכלית בירור האחרון כדי שיתחלק ויתפרד לגמרי הרע מן הטוב וזה שמסיים שם הכתוב ולא יהיה כנעני עוד כי כנען מורה על קליפה הקודמת סביב הפרי כמאמרם ז"ל בגמרא (פסחים נ.) ממאי דכנען לישנא דתגרא הוא שנאמר כנען בידו מאזני מרמה וכו' ולשנא דתגרא רומז על קליפה שהוא סחור סחור להקדושה כמו הקליפה שהיא סביב להפרי אבל לעתיד לא יהיה כנעני עוד שלא יהיה אז שום קליפה כי הרע יתבטל לגמרי ומה שיהיה נשאר מהקליפה יהיה מלא אור וכמבואר (שם) אקדים מוחא והדר קליפה ונאמר שם עוד והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל בגמרא (פסחים נ.) אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפוים בעוה"ב וכו' והענין הוא כי איתא במדרש (בראשית רבה) אור של ששת ימי בראשית היה אדם מסתכל ורואה מה שבטפיח וגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא היינו שהיה מאיר כ"כ זה האור בבהירות עצום עד שהיו מכירין מפורש ששוכן אורו ית' בהדומם כמו ששוכן בצבא מעלה כי באמת כמו שאורו ית' הוא משולל מכל גוון ולבוש של עוה"ז כך הוא משולל גם מעולמות העליונים ואין שום נ"מ מצדו ית' בין דומם לצבא מעלה כי רק אחר שעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה התלבשות לאורו ית' בשביל הויות עוה"ז מזה הרצון בעצמו נתהוה נמי התלבשות אורו ית' להויות עולמות העליונים ג"כ ואין באמת מצדו שום חילוק והבדל כלל כמו התלבשות אורו ית' בעוה"ז כמו כן יש התלבשות אורו ית' גבי צבא מעלה אכן יען שעיקר המכוון מרצונו ית' שאמר והיה העולם היה כדי שיהיה מקום לעבודת אדם שיהיה נקרא יגיע כפיך ואם היה כל כך בהתגלות מפורש האור של ששת ימי בראשית לא היה מקום ליגיע כפיך כי היה ניכר מפורש שאין האדם פועל כלום רק השי"ת לבדו הוא כל הפועל לכן גנזו השי"ת שלא יהיה ניכר על הגוון בהדומם שום אור וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כי ע"י שמצמצמים א"ע וסובלים הרבה בזה ההסתר לכך יהיו זוכים לעתיד זה האור הטמון בכל לבושי הבריאה כענין שנאמר מבשרי אחזה אלוה כלומר מזה הסבלנות שמכיר האדם שהוא בעל חסרון משיג הכרה בשלימותו ית' איך שמצדו ית' אפילו הדומם הוא ג"כ מלא אור וכל מה שמכיר האדם ביותר את חסרונו לצמצם א"ע בזה ההסתר משיג הכרה בשלימותו ית' יותר וזהו שאמרו ז"ל אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז ונגעים מורה על כל הסבלנות שיש בעוה"ז והם השער לה' להגיע על ידם לאור. ואהלות מרמז על מקום כזה שמתיאש האדם מישועה עד שנעדר ממנו כח התפלה כמו שאין באדם כח תפלה להתפלל על מת שיחיה לפי שנראה לו שכבר אבד סברו ח"ו ומזה סובל מאד האדם ועי"ז הסבלנות יהיה מנהיר השי"ת לעתיד אשר אין שום דבר שיהיה נמנע ח"ו מהשי"ת להושיע נמצא שכל השגת אור הוא רק כפי הסבלנות שהיה להאדם בעוה"ז בתפיסתו כך ישיג את האור אכן במה נחשב כל תפיסת אדם נגד אורו ית' שיהיה השי"ת מראה לעתיד מצדו. אולם כיון שהאדם מצמצם עצמו וסובל כפי כחו בתפיסתו הקטנה יהיה זורח לו השי"ת לעתיד אורו כמו שהוא מצדו ית' שהוא למעלה הרבה מגבול תפיסת אדם. וזה רמזו ז"ל באמרם אלו נגעים ואהלות שהם יקרים בעוה"ז וקפויים בעוה"ב כלומר שזה האור שמשיג האדם על ידי הצמצום והסבלנות הנקרא נגעים ואהלות קפויים הם לעוה"ב היינו שלא יהיה נחשב כלל נגד האור שיהיה מאיר השי"ת לעתיד כי זה האור שמשיג האדם ע"י הצמצומים והסבלנות שלו ע"ד מבשרי אחזה אלוה הוא רק שער להגיע להאור שיהיה לעתיד כי אז יהיה כדכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו: