סוד ישרים (ליינר)/סוכות/מ
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וגו'. אלו הארבעה מינים רומזים על גודל השלימות והם בצורת אדם וכן הם כל הגוונים שהעמיד השי"ת בזה העולם הכל בצורת אדם ורומזים נמי על החיים שהוא בהשורש כי כמו שהחיים הוא בשורשו כך מתפשט מזה גוון בזה העולם. והנה על אתרוג אמרו ז"ל שדר באילנו משנה לשנה וזה מורה על גודל שלימות הנמצא בו שיכול לסבול כל מיני התחלפות ושינוי הזמנים מה שאין זאת בהטבע של זה העולם. כי כפי טבע העולם הוא כל מילי דמעלי להאי קשה להאי. הרי שהשלימות של אתרוג הוא חזק יותר מן הטבע והנה האדם צריך תמיד לקבל שמירה והגנה מדברים הנמוכים הימנו כענין שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם למחסה וגו' מזרם וממטר וגו' הרי שהאדם צריך לדברים הנמוכים שיסככו עליו להגין בעדו מזרם וממטר. וכל הברואים הנמוכים מצורת אדם אינם צריכין כ"כ שמירה והגנה כמו האדם. והוא מאחר שעיקר תכלית השלימות הוא דוקא גבי צורת אדם ותמן דשלימותא אשתכח תמן דחילו אשתכח (זוה"ק יתרו עט.) וכמו שמצינו בגמ' (חגיגה ה) שקיל הנך דלא מטין ושביק הנך דמטין וכו' כי כל מה שיש בו יותר שלימות צריך לשמירה ביותר כי עלול בנקל להפסד לכן כל הדברים שאינם מגיעים לעולם ליותר שלימות ממה שיש להם ביום הולדם כמאמרם ז"ל שור בן יומו קרוי שור לזה אין צורך נמי לכ"כ הגנה ושמירה. משא"כ הצורת אדם כשנולד אין בו דעת. רק אח"כ נשלם אצלו הדעת כל פעם ביותר שלימות. לזה צריך בכל פעם לקבל הגנה ושמירה ועצות מכחות החזקים של ברואים הנמוכים הימנו ע"ד הכתוב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו וגו'. והנה אתרוג אחר כל גודל שלימות הנמצא בו שיכול לסבול כל מיני התחלפות ושינוי הזמנים ואינם פועלים בו שום הפסד. על כל זאת מצינו בו אתרוג קשיא ליה ידא (ר"ה ט"ו.) כי משמוש היד יכול לפעול בו הפסד אף אחר כל שלימותו ובזה מלמד זאת המצוה של אתרוג שידע האדם ברור אשר גם אחר כל שלימותו הנמצא בו מחמת אותו השלימות בעצמו צריך לגודל שמירה לבלתי יקבל לידו שום כח רק שימסור הכל בחזרה להשי"ת כי לית דחילו אלא באתר דשלימותא אשתכח. וכל מי שיש לו יותר שלימות צריך ליראה ביותר וזאת היראה היא השמירה וההגנה כדכתיב יראת ה' היא אוצרו. וכפת תמרים רומז נמי על גודל השלימות כי הוא בצורת אדם כדאיתא במדרש (לך מא) התמר הזה יש לו תאוה וכו' ויש בו זכר ונקבה וכו' וכדאיתא בזוה"ק (שמות ח:) בכל עץ דא יריחו עיר התמרים וכו' היינו כי עץ הוא בעוה"ז לבוש לתפלה בקביעות וכל עץ מורה על הכלל של כל התפלות וזהו כל עץ זה יריחו עיר התמרים כי תמרים רומזים על האחרית ותקוה שיהיה עולה מכל התפלות של ישראל. וענף עץ עבות הוא כדאי' בזוה"ק (ויחי רכ) דאחיד לכל סטרא היינו שרומז על הנהגתו ית' המאחד את כל ההפכיים. וערבי נחל רומזין על גודל המחזיק שיש בהם לעצור ולצמצם א"ע לבל יתגלה מהם אפילו שום צמיחה ובאלו הארבעה מינים צריכין לנענע מעלה ומטה ומוליך ומביא ובזה מעוררים כל מיני שמחה וזהו שאמרו על ומנענעים בלולב ומנענע הוא כלי שיר כדכתיב (שמואל ב' ו') ובמנענעים ובצלצלים וגו' וזה מורה על התעוררות שמחה: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם וגו'. איתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שאלו הארבעה מינים רומזין על עולם התיקון היינו שמנהיר בהם השי"ת וכי אפשר שעבר אדם מעולם את רצונו ית' ומחמת הארה כזו נתרפא ממילא הכל גם למפרע ואין עוד שום חורבן בעולם ועל זה התיקון רומז האתרוג שטעם עצו ופריו שוה כמו שהיה המאמר עץ פרי עושה פרי וגו' שיהיה טעם העץ כטעם הפרי אלא שהארץ לא עשתה כן היינו כמו שבארנו לעיל (אות ל"ב) כי מצד הבהירות של השי"ת נברא העולם בתכלית השלימות אלא שהארץ היינו כנסת ישראל מקבלים עליהם מצדם כל הצמצומים כל עוד שיש עדיין פגימותא דסיהרא ואינם רוצים לקבל בזאת הבהירות העצום רק שילך אצלם כל ההשפעות דרך סדר הדרגה משכר ועונש וזהו והארץ לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי ולא העץ פרי אכן הניח השי"ת במקום אחד שיהיה ניכר שם השלימות והחיבור שיש לרצונו ית' עם האדם אשר באמת לא היה האדם משולל בשום פעם ח"ו מרצונו ית' וזה המקום הוא האתרוג הנקרא פרי עץ הדר שטעם עצו ופריו שוה כי מנהיר בו הארת עולם התיקון: כפות תמרים רומז ג"כ על עולם התיקון כמו שאמרו ז"ל (סוכה מ"ה:) מה תמר אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים: ענף עץ עבות איתא בזוה"ק (תצוה קפו:) דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וחד דשליט עליה וזה מורה על עולם התיקון כי דוקא מחמת שני הפכיים יכולין להכיר שיש אחד על גביהם המאחד כל ההפכיים. וערבי נחל הוא חלקו של דוד המלך שהוא עיקר עולם התיקון שמסר כ"כ א"ע לרצונו ית' לגמרי עד שהאיר לו השי"ת בני אתה כדכתיב ה' אמר אלי בני אתה ולכן נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם וגו' כי עיקר השמחה נמשך להאדם מזה שמוצא אצלו דבר כזה שהיה נראה לו מקודם בהבנת תפיסת דעתו שכבר נאבד ממנו ואח"כ כשמנהיר לו השי"ת שמעולם לא נאבד ממנו כלום מהארה כזה נעשה לב האדם מלא שמחה וכענין שמצינו (בירושלמי) שראה בו דחדי טפי אמר לו תוספתא עתיקתא אדכרנא היינו שנתפעל בשמחה מזה שנזכר מה שכבר היה נשכח ממנו כך מאחר שבזה החג מנהיר השי"ת ע"י אלו ארבעה מינים מעולם התיקון שלא היה נעתק מעולם בשום פעם מרצונו ית' לזה הוא בו זמן שמחתנו והנה בזוה"ק (ויחי רכ:) איתא על ענף עץ עבות דא יעקב דאחיד לכלהו חלקין וכו' היינו כי עיקר קיום עולם הוא רק ע"י יעקב שהוא מדת תפארת וזהו דאחיד לכלהו חלקין כי ע"י מדת תפארת נתחברו ביחד כל ההפכיים לבלתי יהיה בהם הירוס ופירוד ח"ו והוא כדאיתא במדרש (כונן) שאמר הקב"ה למיכאל אם לברוא את העולם והשיב לאו וכן גבריאל אמר בל יברא מיד קראו הקב"ה להמלאך בואל ואמר יברא אמר לו הקב"ה א"כ לך ורפא מה שהרסו הקודמים וקרא שמו רפאל וכו' היינו כי מיכאל שהוא מדת החסד וכן גבריאל שהוא מדת הגבורה כל עוד שהתפשט כל אחד מדתו בלי התמזגות המדות אז לא היה יתכן קיום הויה להבריאה כי לפי טבע הבריאה נמשך כל יסוד לשורשו וחפץ להתגבר על יסוד זולתו ומזה נסתעפו כל ההריסות ר"ל אבל ע"י מדת תפארת מתמזגין כל המדות ומתערבין ביחד כל היסודות ועל זאת המדה רומז המלאך בואל כדאי' בזוה"ק (תרומה קמז.) אתהדר שמיה רפאל דהא אסוותא אזדמן להו מההוא דינא קשיא וכו' כי מצד זאת המדה נעשה כל מדה ממוזג כראוי ומזה נסתעפו בעולם כל מיני רפואה: