סוד ישרים (ליינר)/סוכות/יב
כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. ומבואר בזוה"ק (שם) כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא וכו'. הנה מלשון הזוה"ק דנקט תרווייהו. שרשא. וגזעא. משמע שצריכין דוקא שניהם שרשא וגם גזעא והוא כי שרשא רומז על זאת הקדושה שהיא בקביעות בלבבם של ישראל מתולדה ירושה מאבות הקדושים וגזעא קדישא היינו הענפים הנצמחים מן האילן ורומז על הקדושה הנצמח גבי האדם ע"י פעולת עבודתו וע"י אלו שניהם ביחד יתכן לישב תחות צלא דמהימנותא כי מי שהוא רק משרשא ולא מגזעא קדישא היינו שאינו מוסיף מצדו שום קדושה ע"י עבודה כי סומך עצמו לגמרי על הקדושה שיש לו בירושה מהאבות אינו יכול לישב תחות צלא דמהימנותא כמו שמצינו גבי עשו אף שהיה משרשא קדישא כי נולד מהאבות הקדושים בכל זאת מחמת שלא היה אצלו גזעא קדישא כמאמרם ז"ל בגמ' (קדושין יח.) עשו ישראל מומר היה היינו שהיה מואס בעבודה לזה שטפה הגזעא שלו שלא היתה בקדושה. גם את הקדושה שהיה אצלו משרשא ירושה מהאבות. וכן מי שאינו משרשא קדישא אף שיש בו גזעא קדישא כגון הגר. הגם שנמצא אצלו גזעא קדישא. אכן מאחר שאינו משרשא קדישא ג"כ לזה אי אפשר לו להיות בנייחא תחות צלא דמהימנותא. ולזה נמי לא מצינו בתורה כתוב מפורש גבי סוכה שהגר יהיה מחויב בה כמו שמצינו גבי פסח כתוב מפורש אלא שהגמ' יליף שהגר חייב בסוכה רק מריבוי דקרא כל האזרח לרבות את הגרים וזה מורה שהגר הוא רק טפל למצות סוכה משא"כ גבי פסח נאמר כתוב מפורש בתורה וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגו' והוא כי מצות פסח מורה על עבודה ועבודה הוא רק הימנותא לחוד לזה יכול הגר ג"כ להגיע ע"י עבודתו להארת הפסח אבל הארת סוכה רומז על צלא דמהימנותא והארה כזאת אי אפשר כלל להשיג בכח גזעא קדישא לחוד היינו ע"י עבודה לבד כי אם ע"י שתיהן שרשא קדישא וגם גזעא קדישא כי ענין מהימנותא הוא כמבואר בתזוה"ק (תיקון כא) איהו אומן ואיהו אמונה דיליה ונקרא אמונת ישראל וכו' היינו אחר שיורד האור בהתלבשות שייך לומר אמונה אבל בעצמותו ית' כביכול לא שייך כלל לומר הימנותא כדאיתא בגמ' (שבת ט.) אלא מעתה הימנותא נמי אסור לומר בבית הכסא. התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' היינו כי גבי עצמות כביכול ית' אין שייך כלל לומר הימנותא שהוא נאמן כי הפירוש ממלת נאמן הוא שיאמין את דבריו ויקיים הבטחתו לאחר זמן וגבי כביכול ית' אין שייך לומר זאת כי במאמרו ית' לבד נגמר כבר כל פעולת העשיה כדאי' במדרש (בראשית רבה פ') שהרעיש בן זומא את העולם על מה שנא' ויעש אלהים את הרקיע הלא בדבר ה' שמים נעשו שכבר נגמר עשיית השמים במאמרו יהי רקיע למה נאמר שוב ויעש וגו' וזהו דאיתא בגמ' שם אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן וכי תימא ה"נ והא אמר רבא בר מחסיא אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא. התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא דמהימנא וכו' היינו שבעצמות אורו ית' אין שייך לומר הימנותא אלא אחר שיורד האור בהתלבשות אז גבי הלבוש שאינו מכיר מפורש את האור ית' שייך לומר הימנותא כלומר שזה הלבוש הנמוך מאמין בהבטחת מאמרו ית' הרי שאמונה שייך רק אחר שיורד האור בהתלבשות וזהו דאיתא שם בתזוה"ק איהו אומן ואיהו אמונה דיליה ונקרא אמונת ישראל ועל זאת האמונה רומז הארת הפסח שיש בו מצות אכילת מצה שנקרא בזוה"ק מיכלא דמהימנותא ולכך יש בכח עבודת הגר נמי להגיע לאותה הארה ע"י גזעא לבד אף שאינו משרשא קדישא אבל הארת סוכה נקרא צלא דמהימנותא והוא כמבואר בתזוה"ק (תקון סב) בצל שדי יתלונן דא אמא תתאה צל דשדי וכו' היינו אחר שהופיע השי"ת את אור רצונו לירד מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא ועדיין לא ירד כ"כ למטה בהתלבשות התפיסה אזי מי שהוא משרשא וגם גזעא קדישא אף שעדיין אינו מוכן לקבל זה האור בהבנת תפיסת שכלו בכל זאת הוא נמשך מיד אחר זה האור גם למעלה מהבנת תפיסתו משא"כ מי שאין בו אלו השניים אף שהוא משרשא קדישא או שהוא בגזעא לבד אין בכחו להיות נמשך אחר אור כזה ולזה מצינו בגמ' (ע"ז ג.) שעיקר בחינה האחרונה שיבחון השי"ת את האומות יהיה במצות סוכה והאומות בעוטי מבעטי ויצאו והוא כי מי שאינו משרשא וגזעא קדישא אינו יכול להבין בתפיסתו מה זה שצוה הקב"ה מקודם לכנוס לסוכה ואחר שנכנסו שוב הוציא חמה מנרתיקה שיהיה מוכרחים לצאת ממנה לזה אומרים שבטח הטעה אותם השי"ת גם מקודם בעת שצוה אותם לכנוס להסוכה ולכך בעוטי מבעטי כי מאן דליתיה משרשא וגזעא קדישא לא יתיב בסכות ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא אבל ישראל שהם משרשא וגזעא קדישא אף שמוכרחים נמי לצאת כדאי' שם המצטער פטור מן הסוכה אבל בעוטי לא מבעטי כי אומרים אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך שמקודם חפץ השי"ת להיטיב בזה שצוה לכנוס לסוכה וכך חפץ השי"ת להיטיב נמי עכשיו בזה שיוצאין מן הסוכה וכשם שנקבל שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה וכן הוא באמת בכל הנהגת השי"ת בעוה"ז שנראה לעיני האדם שעברו עליו בכל פעם התחלפות חדשות ומי שאינו משרשא וגזעא קדישא דישראל אינו יכול להיות בנייחא מזה שחליפות עברו עליו אבל מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל יכול שפיר להיות בנייחא ולהתמשך אחר הנהגת רצונו ית' בכל מיני התחלפות ההפכיים כי מכיר היטב ומאמין אשר מלפנים היה כל היסוד מהבריאה בהלבוש מהנהגה הקודמת ועכשיו שנתחלפה ההנהגה בלבוש אחר הוא כל יסוד הבריאה באותה הנהגה שהוא כעת וזה הכח להיות נמשך אחר רצונו ית' בכל התחלפות הלבושים וזאת נקרא צלא דמהימנותא ומי שיש לו זאת הכלי הנקרא צלא דמהימנותא יכול לאסוף ע"י זאת הכלי כל מיני השפעות טובות. ולזה נאמר ובחמשה עשר יום לחדש השביעי חג הסכות וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור קב) הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי א"ל ודאי רזא יקירא הוא וכו' ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עליה דמלכא הוא וכו' היינו כי בעשור לחדש אז הוא כדאיתא שם בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ואח"כ הם חמשה יומין עליי' דמלכא וביום חמשה עשר קיימא סיהרא באשלמותא ונהורא דשמשא מנהיר בכל הלבושים אזי יכולין ליתב תחות צלא דמהימנותא כי מי יכול לישב תחות צלא דמהימנותא רק מי שמקבל מנהורא דשמשא וזה הוא רק מי שהוא משרשא וגזעא קדישא דישראל וכענין דאיתא בזוה"ק (ויקרא יב.) הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבין ממנין שליטין ישראל באן אתר יהיב לון שלח ליה ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכו' ורקיע שמים הוא כענין מאמרם ז"ל בגמ' (בכורות ח.) בני לן ביתא באוירא דעלמא וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה מה שנאמר גבי יעקב אבינו ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות ויקרא שם המקום סוכות ומדוע לא קרא שם המקום בית על שם ביתו כי ביתו של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא היינו למעלה מהתפיסה לכך קרא שם המקום סוכות על שם מקנהו היינו על שם הכרתו באורו ית' גם אחר שבא בהתלבשות כל הקנינים שלו וזהו ולמקנהו עשה סוכות כלומר שהכיר בכל הלבישים את אור רצונו ית' ובאמת מהיכן הכיר כ"כ את האור בכל הקנינים והלבושים וכו' שעיקר ביתו הוא ברקיע שמים שהוא למעלה מהתפיסה ומנהורא דשמשא היה מנהיר לו השי"ת בכל הלבושים לזה הכיר אורו ית' בכל הקנינים שלו: