סוד ישרים (ליינר)/יום כיפור/ט
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. אל יבא בכל עת ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא אזהרה לבל יבא בכל כת התקיפות של אותו היום וכדאיתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים. והענין הוא כי העמיד השי"ת בהבריאה כ"ח עתים י"ד פגימותא דסיהרא וי"ד מליאותא דסיהרא וזה מרמז שכל קבלת הבריאה הוא רק כפי מה שיש בכחה לצמצם א"ע להיות נמשך אחריו ית' בעת פגימותא דסיהרא כך נגמר אצלה הכלי קיבול לקבל אור שיהיה הסיהרא במלואה ובכל ימות השנה הם הכ"ח עתים נפרדים מצד הבריאה וכל עת בפרט הוא בגבול אולם ביוה"כ נתכללו ביחד כל פרטי הכ"ח עתים בשורש אחדותו ית' שהוא בלי גבול כי בזה היום נתעורר שורש האחדות מהתכללות העתים שהוא המקור לכל הכ"ח עתים ומהתעוררות תקיפות כזאת יכול האדם להתרהב עוז בנפשו בהתפשטות יתירה לבלתי יצמצם א"ע לכן נאמר בזה היום אל יבא בכל עת, היינו שלא יבא בהתקיפות של התכללות העתים המתעורר בזה היום כי אם בזאת יבא אהרן אל הקודש וגו', ומלת בזאת רומז על גודל הצמצום כדאי' בזוה"ק (אחרי), היינו שבזה היום צריך האדם לבטל כל תפיסתו ולשלול מאתו כל הלבושים מאחר שנתעלה בו הבריאה למקום הנקרא אחד שהוא בלי גבול עד שזה היום אינו נחשב כלל בחשבון השנה כדאיתא בגמ' (יומא כ.) השטן בגימטריא שס"ד הוי שס"ד יומי אית ליה רשותא לאסטנא ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטנא והוא יען שאין בו שום הסתר כמו בשאר ימות השנה לכן אין לו מקום לאסטנא כי אינו כלל בחשבון השנה לזה נקרא יום אחד כדאיתא (מדרש רבה בראשית פ' ג') יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים, היינו שמנהיר בו הרצון העליון ית' הנקרא אחד כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאי' בזוהר חדש (דף ב) אמר ר' שמעון הקב"ה נקרא אחד דכתיב ה' אלהינו ה' אחד ונקרא ראשון דכתיב אני ראשון וגו' ואחד מורה על חד ולא בחושבן כמבואר בתזוה"ק (תיקון כב) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגא דאינון משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין ועל זה איתא בזוהר חדש (שם) בגין דקב"ה אקרי אחד וישראל נקראו ג"כ אחד שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד, היינו שהם מכירין באחדותו ית' הנקרא חד ולא בחושבן, היינו שאין מהצורך אצלו ית' לכל הבריאה משא"כ העכו"ם קורין ליה אלהא דאלהיא, היינו שהם אומרים מאחר שרצונו ית' היה בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם א"כ הם מחוייבי המציאות ולכן מהארת יוה"כ שהוא אחד חד ולא בחושבן יתבטלו כל הלבושים מהבריאה כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלד.) כד מלכא אתחזי לעולמתהא וכו' אבל לישראל נמשך מהארת זה היום קיום הויה ביתר שאת ויתר עז כי הם מכירין היטב ביחודא עלאה ואף שיש גבי ישראל יחודא תתאה ג"כ וזה מורה על התלבשות האור בלבושים מ"מ חילוק גדול יש כי ישראל אינם מקבלים היחודא תתאה כי אם ע"י יחודא עלאה היינו שישראל מכירין היטב שאין מהצורך לו ית' לכל אלו הלבושים וע"י זה מחזיר להם השי"ת יחודא תתאה וזהו בשכמל"ו שאומרים אחר שמע ישראל לרמז שאומר השי"ת מאחר שהם מכירים כ"כ בה' אחד לכן הוא קיום הוייתם תכלית רצונו ית' כי מי הוא באמת עיקר כבוד מלכותו ית' מי שמכיר בה' אחד ועליו אומר השי"ת בשכמל"ו ולכך נמשך מהארת יוה"כ עיקר הקיום לישראל אבל להעכו"ם נמשך מהארת זה היום כל התבטלות כדאיתא שם בזוה"ק כד מלכא בעי לאחזאה לעולמתהא וכו', היינו שמזה האור יתבטלו כל הלבושים וכל הגוונים מזה העולם ועל זה מרמז הבגדי לבן שהיה לובש הכה"ג בעבודתו לפני ולפנים שמרמז על אור עליון המשולל מכל גוונים ולבושים ולכך היו פורשין מהיכל בשעת עבודה דלפני ולפנים ומבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה וזה הכל מרמז על התבטלות גווני הלבושים מזה העולם. וזה הקנין השיגו ישראל ממיתת בני אהרן כי ענין מיתת בני אהרן מבואר במדרש (אחרי) מסיני נטלו איפופסין שלהם, היינו כי בסיני נתגלה גודל החביבות שיש להשי"ת אל ישראל ומהארת אותה אהבה נתגלה לכל נפש ישראל מקומו בשורש העליון ית' איך שעלה שם במחשבה וכל פרט נפש היה מכיר מפורש איך שהוא חלק ה' ממש כי הדברות היו פועלים בלבבם של ישראל כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל דבור ודבור היה פועל בלב ישראל שיהיה שוה ממש כמו הארת הדבור מהשי"ת ואהבה עצמה כזו נקרא ביום חתונתו ומחמת זה נתעורר בלבבם תקיפות עצום כדכתיב ויחזו את האלהים וגו' נאמר ויחזו לשון תרגום לרמז שהיו סבורים שנקבע אותה אהבה בתפיסתם ממש ואחר שסבלו הרבה מזה נתן להם אח"כ השי"ת הלוחות האחרונות כדי שיהיה אצלם זאת האהבה בקנין יגיע כפם ועל יקרות זה הקנין נאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ומחמת אהבה הקודמת שנתגלה בסיני היה נמשך מיתת בני אהרן וזהו דאיתא שם מסיני נטלו איפופסין שלהם וזהו שנאמר עליהם בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שהיו מקורבים להמקור ית' יותר מכל ישראל לפיכך נכללו הם בהמקור ית' ונשאר מהם צעקה כגוונא שנשאר מעלמין דאתחרבון בקדמיתא שהיה נמי מחמת התקרבותם להמקור ית' עד שנכללו שם ונשאר מהם צעקה כדאי' בזוה"ק (בראשית כה.) ואד יעלה מן הארץ א"ד מן אדנ"י היינו שנתחזק הקיום מהויית עולם מסבת צעקתם כי ע"י זה השיגו הכרה באדנותו ית' שמלפנים לא היה להם זאת ההכרה מחמת גודל התקרבותם להמקור ית' ככה אחר מיתת בני אהרן מהתקרבותם לפני ה' נשאר מהם גבי ישראל בקביעות הכרה באדנותו ית' כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, היינו שלא יתקרבו עוד בגודל תקיפות שישראל עלו במחשבה כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש ומלת זאת מורה על יראה וצמצום בפר בן בקר לחטאת, היינו שכל התקרבות אדם להשי"ת יהיה רק מחמת הכרת חסרונו וכל מה שמעמיק האדם ביותר להכיר את חסרונו נעשה ממילא מקורב ביותר לשלימותו ית' וזאת ההכרה הוא הקוטב שעליה מסובבים כל עבודות יוה"כ: