סדר היום ג
וענין כוונת זאת הברכה ראיתי כתוב שאע"פ שבכל הברכות מלת "ברוך" עם "אתה" רומז למקור הברכות עם הבריכה, זאת הברכה שהיא תחלת כל הברכות צריך להתחיל בה ב"ברוך" ואע"פ שמלת ברוך מורה עם הזכר והבריכה היא המקבלת אפ"ה אין חשש שאע"פ שהיא נקבה מקבלת ממה שלמעלה הימנה הרי היא דוגמת הזכר להשפיע ולהשגיח לכל שלמטה ממנה. אתה רמז ליסוד שהוא כולל הכל מאל"ף ועד תי"ו ומחבר הכל עם הה"א שהיא המלכות. והנה כוונת ברוך אתה לשכינה המקבל מן המקור ליחדם יחוד גמור ובשאר הברכות הוא הפך זה והכל ענין אחד, והוא ברוך מקור הברכות ואתה הבריכה והיא הכוללת ומיחדת בה מאל"ף עד תי"ו ואין חשש לזה כי הכוונה אחד והשינוי לא מעלה ולא מוריד:
ה' תפארת ישראל ואנו מזכירים אותו בהיכל קדשו והוא שם אדנ"י וצריך לכוין לשניהם כאחד ולא להפרידם כלל. אלהינו היא הבינה הוא אלהים חיים ומלך עולם אשר מכחו וגבורתו נשתלשלו כל העולמות כולם והוא האלהים אשר נזכר במ"ב כי הוא אשר ברא הכל ואומן הכל ואין לנו השגה והכנה להכיר ולהשיג למה למעלה ממנה אותו בעצמנו: מלך הוא מלך סתם שמכחו ברא הבורא את העולם וז"ש ה' בחכמה יסד ארץ ה' שהוא עלת העלות וסבת הסבות בחכמה יסד ארץ שהוא המלכות להנהגת התחתונים שיהיה הכל בידה וברשותה כונן שמים, והם הת"ת להשפיע ולהשגיח עליהם בכל שעה בכח הבינ"ה וכינה הנקבה לאב והזכר לאם שכן מציגו ואת דינה בתו אלה בני לאה וגו' אם כן מלך סתם הוא החכמה כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה והנה תיבת העולם הוא מן העולם ועד העולם. אשר הוא הראש חכמה העליון. קדשנו בסוד חכמה ובינה והם הנקראים קדשים הוא קדש והם קדשים ומכחם בא לידי הקדושה להקרא גוי קדוש ולהקרא קדוש ישראל. במצותיו הם שאר הספירות החסד אל היסוד שבהם תלוים מצות עשה ומצות לא תעשה. וצונו ע"י המלכות, כמה דאת אמר (משלי א, ח): "ואל תטוש תורת אמך". כי היא המזהירה אותנו בכל האזהרות ובכל הציווים, והיא המענשת אותנו בעברנו עליהם, היך מה דאת אמר (שם לא, א) "משא אשר יסרתו אמו". והיא נקראת חרב נוקמת, ולכן אנו תולין בה כל הציווים. על נטילת ידים כמו שבארנו:
ואחר שיברך ברכת נטילת ידים כראוי ילבוש מדיו, ואם יש לו ציצית בתוך מלבושיו ולא הגיע שעה לברך לפחות ימשמש בכנפות בידיו, ויודה לאל ית' ויתעלה שזיכהו במצותיו וילבוש אותו ויקום בזריזות. וצריך לדקדק בנעילת מנעליו כמו שאמרו בגמ' (שבת קכט:) ירא שמים יצא ידי שניהם, וינעול מנעל של ימין תחלה ולא יקשרנו ואח"כ של שמאל ויקשרנו. וקודם שיעשה שום דבר יראה לנקות עצמו מכל טינוף וכל מותר הנמצא לצאת מגופו בכל מקום שיהיה, בין מגדולים בין מקטנים אפילו מנחיריו או מפיו, וירחוץ פיו ושיניו היטב לקבל עליו עול מלכות שמים בטהרה וקדושה. ויטול ידיו ויברך ברכת אשר יצר כיון שכבר בירך על נטילת ידים, ויברך אותה בכוונה ויאסר מלה מלה כל עניניה, ויכוין בחסד הגדול שהש"י עושה עם האדם בכל שעה שיוצא לנקביו, שמקים אותו שיוכל לעמוד דאלמלא כן לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואות וענינים, וסופו שמת ובטל מן העולם, והקב"ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות וענינים בגופו של אדם להכניס הראוי להכניס, להוציא הראוי להוציא, לקלוט הסולת ולהוציא הפסולת ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם האדם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו לא יחלה כל ימיו, ולא יצטרך לרופא ולא לרפואותיו, וא"כ ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלמה לרופא כל בשר ומפליא לעשות. וכן ראוי לכל בעל נפש לכוין בכל ברכותיו כדין וכשורה בנחת ובדעת שלימה, ומברכותיו של אדם ניכר מה טיבו אם ת"ח הוא וירא שמים אם סכל הוא בעבודתו. ואם קנח בידיו או נגע במקום הטנופת צריך לברך פעם אחרת על נטילת ידים (ונ"ל שאם כשנטל ידיו תחלה ראה בעצמו שרוצה או שצריך לנקביו, שלא יברך על נטילת ידים אלא אחר שיצא מבית הכסא, וכן ראוי לעשות כדי שלא להרבות בברכות):
ואם אחר שבירך אשר יצר האיר היום או קרוב לו שיוכל לעמוד עד הבקר יברך ברכת אלהי נשמה סמוך לו ואם עוד הלילה גדול ולא יוכל לעמוד וישן שנית לא יברך אלהי נשמה ולא המעביר שינה עד הבוקר, אלא יברך אותם סמוך לחתימה ולא יחתום ובהמעביר לא יזכיר שם לא בתחלה ולא בסוף.
ויברך ברכת התורה כולה וישב ללמוד ואם הוא בעל מלאכה ילמוד מעט ואח"כ ישב באומנותו: