סביב הארץ בשמונים יום/פרק יג
ובימים האחרנים להנסיעה להונג קונג, היתה העת רעה מאד. הרוח חזק וינשב מקרן צפונית מזרחית, ויתנגד למהלך הספינה. ויתנודד הרנגון בחזקה ולהנוסעים היתה הצדקה להתמרמר על המשברים הגדולים אשר הקים הרוח.
ביום ג' ויום ד' נובימברו היתה סופה, ותך בים גלים בכח. ויהי על רב המלחים להקטין את מהירות מהלך האניה, למען עמוד בפני המשברים. כל המפרשים נקפלו ונקשרו, והרוח התמרמר יתר ויתר. ותלך האניה לאט לאט, והיה נראה כי אם חדל לא יחדל הרוח מהרה, ובאה האניה להונג קונג כעשרים שעה ויתר אחרי הזמן הקבוע לביאתה.
ופיליאס פוג הביט להים הזועף, כמו כונתו להלחם אתו ולהתנגד לנסיעתו, ולא זע ולא התרגש, כמנהגו. פניו לא נפלו אף לרגע אחד אף כי העכוב הזה לעשרים שעה יקלקל את כל מסעו, כי יאחר את מועד צאת האניה ליוקהמה. אך האיש הזה, בלי עצבים, לא קצרה רוחו ולא התעצב, ומפניו היה נראה כמו הסופה הזאת היתה בחשבונו, כי ראה ראה מבראשנה כי בוא תבוא, ומרת אאודה אשר נדברה את בן לויתה על אדות העת הרעה, ראתה רוחו נכון כמקדם.
ופיקס, הוא הביט על זה בעינים אחרות. בעיניו לא רע הדבר, והסופה הזאת היתה לו כרוח נדבה. ולו היה על הרנגון לבקש מפלו לו מפני הסופה באחד המקומות, כי אז גדלה שמחתו לאין קץ. כל העכובים האלה היה לרצונו, יען בגללם יאנס מר פוג להתעכב ימים אחדים בהונג קונג. השמים האלה, הסופה והסערה הזאת, היו לו לנחת רוח מאין כמוהו. הן אמנם, חלה חלה מעט, אך לא אכפת! קבסתו[1] היתה לו לתענוג, ובעת שגופו נפתל והתעקם ממחלת הים, היתה רוחו שלוה ושמחה מאד.
אמנם פספרטו, נקל להבין מה גדול קצפו כל העת הזאת. עד כה הכל היה טוב! היבשה והימים כמו חפצו לעשות רצון אדוניו. האניות והקטורים במסלת הברזל כמו סרו למשמעתו. הרוח והקטור התאחדו להקל את נסיעת אדוניו. הקמה שעת הפגעים הרעים? לפספרטו לא היו עוד חיים, כמו לו מכיסו יצאו עשרים אלף הלירה, אשר המיר אדוניו. הסופה הזאת הרגיזתו לאין ערוך, וזועת הרוח הזאת העלתה חמתו עד להשחית ותשוקה תקפתו להכות בשוט את הים הממרה הזה! מסכן! פיקס העלים ממנו בכל כחו נחת הרוח שהיתה לו מהסערה הזאת, וטוב עשה, כי לו ידע פספרטו קורת הרוח שיש לפיקס בסתר, כי אז הודיע אותו דבר!
וכל זמן זועת הסערה עמד פספרטו על צהר הרנגון, כי לא יכול להשאר למטה. ויטפס לעלות על הטרנים, ויעסוק תמיד, ויעזור את המלחים בחריצות הקוף, ויתמיה אותם כלם. מאה פעמים שאל וחקר מרב החובלים, שר המלחים, המלחים כלם. וכלם לא יכלו לעצור מגחוך קטן בראותם את הנער חרד כל כך ולבו אבד. פספרטו חפץ דוקא לדעת כמה זמן תארך הסופה, והם שלחו אותו לתכן האויר, והנה כסף החי עומד במקומו ולא יאבה לעלות. והחזיק פספרטו בתכן האויר והניע אותו מעט, אולי יעלה, אך לשוא! לא התנועות ולא החרפות שחרף פספרטו את התכן האויר לא הועילו במאומה!
אך לכל קץ, והסופה סוף סוף שקטה. מעמד הים התחלף ביום ד' נובימברו, הרוח דלג נגבה, ועזר למהלך האניה.
אז יטהרו גם פני פספרטו, כטהר האויר. המפרשים נפרשו, והרנגון החל למהר במהלכו.
אך הזמן האבד לא היתה עוד יכלת להשיב, והיבשה לא נראתה כי אם ביום הששי בחדש, בחמש שעות בבקר. בלוח הנסיעה היה כתוב כי האניה תבוא בה' בחדש ובוא באו רק בו', ותאחר איפוא ארבע ועשרים שעה, והאניה ליוקהמה בודאי יצאה.
בשש שעות עלה הפילוט על צהר הרנגון ויעמד אצל רב החובלים להוליך את האניה במעברות עד הונג קונג.
ותתקיף תשוקה עזה מאד את פספרטו לשאול את האיש הזה אם הפליגה האניה ליוקהמה מהונג קונג, אך לא מצא את לבו, ויבחר לקוות עוד עד הרגע האחרון, ויגלה את דאגתו לפיקס, והוא, השועל הערום, נחם אותו באמרו: "מה רעש, לקח יקח האדון פוג את האניה השנית", הדברים האלה היו מעלים חמת פספרטו עד להשחית.
אך אם פספרטו לא מצא את לבו לשאל את הפילוט, הנה מר פוג, במנוחתו הרגילה שאל את הפילוט הנזכר אם הוא יודע מתי תפליג אניה ליוקהמה. ויען הפילוט:
– מחר, בעלות השמש בבקר.
– כן?
ועל פני מר פוג לא נראה כל תמהון והתפעלות.
פספרטו שעמד אצל אדוניו התפעל כל כך, עד כי חפץ לנשק את הפילוט. ופיקס הוא מלא חמה, ולו היה בידו כי אז עשה את הפילוט כלה!
וישאלל מר פוג במנוחה:
– ומה שם האניה?
– קרנתיק.
– הלא תמול היה עליו להפליג מהונג קונג?
– כן אדוני, אפס כי היה צרך לתקן מחם אחד מהמכונה, וידחו יציאתו למחר.
– חן חן אדוני.
וישב מר פוג בפסיעותיו המסודרות במכונה וירד לחדר הגדול.
ופספרטו, הוא אחז בידי הפילוט וילחצנה דרך חבה בחזקה, ויאמר:
– אתה הפילוט אדם טוב!
ולא ידע הפילוט לעולם, במה זכה להחבה היתרה הזאת בתשובותיו הפשוטות. וקול הצפירה נשמע, ויעלה למעלה להנהיג את האניה בין אניות הגמא, סירות הדוגה, ספינות מכל מין אשר מלאו אל כל נמל הונג קונג.
ובשעה אחרי הצהרים עמדה האניה אצל הרציף והנוסעים ירדו היבשה.
והקרנתיק היה עתיד להפליג מהונג קונג רק למחרתו בבקר, בחמש שעות, ולמר פוג היו איפוא שש עשרה שעה להתעסק בעניניו. לאמר בענינים הנוגעים למרת אאודה. ברדתם מהרנגון נתן מר פוג להאשה הצעירה את זרועו ויובילה לגוהרקא, ויצו להנושא להביאם לאחד מבתי האורחים. וישאום נושאי הגוהרקא ופספרטו הולך אחריהם ויביאום לבית אורחים גדול.
ויקח מר פוג משכן טוב ומרוח להאשה לבדה, וישמר עליה לבלתי תחסר דבר. ויאמר למרת אאודה כי ילך תכף ומיד לחפש את דודה אשר אמרה להשאר בביתו. ולפספרטו צוה להשאר בבית האורחים עדי שובו הוא לבלתי תשאר האשה לבדה.
וילך הג'נתלמן לבית אסף הסוחרים. במקום הזה ידעו בודאי אדם חשוב כג'יג'י, דוד האשה, שהיה אחד מגדולי עשירי העיר.
ובאמת, הסרסר אשר פנה אליו מר פוג בשאלתו ידע היטב את הסוחר הפרסי. אך זה שתי שנים כי איננו יושב עוד בארץ סין. קבץ קבץ הון גדול, וישב לארפה, לפי דברי רבים להולנד, יען היה בעיניני מסחר רבים את הארץ הזאת.
וישב פיליאס פוג לבית האורחים ויצו לשאל ממרת אאודה הרשיון לבא לפניה, ויבוא ויספר לה, כי הנכבד ג'יג'י איננו עוד בהונג קונג, וכי הוא יושב עתה אכן בהולנד.
ויעתקו מלים מפי האשה לרגעים אחדים. ותעביר את ידה על פניה ותחשב זמן מה. ותאמר בקולה הרך:
– מה עלי לעשות, אדוני פוג?
– פשוט מאד, שוב תשוב גברתי לארפה.
– אבל, יכול לא אוכל להטריח...
– אין בזה כל טרחה יתרה, וצוְתָת גברתי לא תפריע את סדר מסעי במאומה.
– פספרטו?
– הנני אדוני!
– לך להקרנתיק ולקחת שלשה תאים.
- ^ תאבון להקיא, בגמרא.