סביב הארץ בשמונים יום/פרק ד
ומעשה שליחת התלגרם על לאודות פיליאס פוג כך היה:
ביום ט אוקטוברו חכו בסואיץ לביאת אניית הקטור מונגוליה אחת מהמהירות באניות החברה. לפי הלכות החברה, היה עליה ללכת כעשר מילים לשעה, אך היא היתה עושה לפנים משורת ההלכה והיתה מהירה יתר.
ועל החוף, בין המון האנשים הרבים, ילידי הארץ ונכרים המתנגשים בעיר הזאת אשר היתה לפני ימים לא רבים כפר קטן, התהלכו שני אנשים וישיחו איש את רעהו.
האחד היה קונסול אנגליה, והשני היה איש קצר הקומה, רזה, פניו פני איש נבון, מתרגש, ועצלי עפעפיו תמיד מרפרפים, מתקלטים, מתחת לריסים ארוכים נוצצות עין רבת התנועה, החיים, אך לרצונו יכול לכבות אשה. וברגע הזה נראו על פניו סמני קצר רוח, ויתהלך הלך ושוב, ולא יכול לעמוד על מקומו.
שם האיש הזה פיקס, הוא אחד משוטרי אנגליה שנשלחו למבואות ים רבים, בדבר הגנבה בבנק האנגלי. על פיקס היה להתבונן לכל הנוסעים על האניה הזאת, ואם אחד יהי' חשוב בעיניו לערוץ אותו, ללכת אחריו בכל מקום עד בוא הפקודה מלונדון לאסור אותו.
לפני שני ימים קבל פיקס מראש השוטרים בלונדון את סמני האיש שחשדו אותו כי ידו היתה בהגנבה. איש נכבד למראה עין, לבוש בגדים נאים, שראו ביום הגנבה בחדר התשלומים בבנק.
ברור הדבר, כי השוטר היה להוט הרבה אחרי הפרס הגדול שנקצב להאיש אשר ימצא את הגנב. ויחכה לבוא האניה בקצר רוח שלא יפלא בעיני כל איש.
– וכבוד הקונסול אומר, כי האניה הזאת תבא, לא תאחר.
השאלה הזאת שאל השוטר את הקונסול פעמים עשר, והקונסול ענה:
– לא, אדוני פיקס. תמול הודיעו כי היא ברחבה של פורט עסיד, ומאה וששים הקילומתר מה הם להלכנית כמוה, כבר אמרתי לכבודו, כי המונגוליה זכתה תמיד בפרס חמשה ועשרים הלירה אשר ממשלת אנגליה נותנת בעד כל חמש ועשרים שעה שהאניה מקדמת לבוא לפנים משורת ההלכה.
פיקס: הבוא תבוא האניה הזאת בדרך ישרה מברינדיזי?
– מברינדיזי, שם לקחה את ארגז הפוסתה מהודו, ותצא משם במוצאי שבת ובכן יאריך נא אדוני רוחו, בוא תבוא האניה לא תאחר. אפס, לא ידעתי באמת איך יוכל כבודו למצא את האיש הזה, גם אם הוא על המונגוליה, לפי הסמנים שיש לכבודו עליו.
– אדוני הקונסול, את האנשים האלה ימצאו יתר ברגש, בחוש, מאשר בטביעות עין, לזה נצרך חוש מיוחד, חוש מרכב מחוש השמע, וחוש הראי וחוש הריח יחד. בימי חיי הצלחתי לשים במשמר יתר מאיש אחד ממין הג'נתלמנים האלה, ואם רק יש הגנב על האניה, יוכל להיות בטוח, כי לא ימלט מידי.
– מי יתן והיה, אדוני פיקס, יען הגנבה גדולה.
ויתלהב השוטר ויאמר:
– גנבה חשובה? חמשים אלף לירה! מציאה כמוה לא שכיחה אתנו! בזמן הזה גם הגנבים מתקטנים. גנבים כשפר (גנב גדול מפורסם) הולכים ומתמעטים. בימים האלה רוב הגנבים גנבי שילינגים אחדים הם.
– אדוני פיקס, מי יתן והצליח. אפס, עוד פעם אגיד לו כי לפי הסמנים שקבל, הגנב הזה דומה בכל לאדם ישר.
ויאמר השוטר בקול מצוה שאין להרהר אחריו:
– הגנבים הגדולים, דומים כלם לאנשים ישרים. הלא יבין כבודו, כי האיש אשר פניו מעידים בו פחזותו, אין לא דרך אחרת בלתי אם להיות אדם ישר, פן יתפש, הפנים המפיקים ישר, הם אשר צריך להתבונן אליהם ולבחנם. עבודה קשה, אנכי מודה לאדוני, שאינה מלאכה כי אם חכמה.
הדברים האלה מעידים בפיקס, כי היתה בו שמינית שבשמינית בגאוה.
ועל החוף רבתה התנועה. מלחים מארצות שונות, סוחרים, סרסרים, סבלים ואכרים, כלם התנגשו פה. ביאת האניה היתה קרובה.
העת היתה יפה דיה, אך היה קר מפני רוח המזרח, ובאור קרני השמש הכהות נראו באויר מעל לעיר מנורות אחדות, ולעמת נגב, השתרע בתוך הים כמו זרוע מרצף אבנים כאלפּים מתר ארכו. על פני ים הסוף שחו סירות דוגה אחדות וצנות סוחר קטנות.
ופיקס התהלך בתוך ההמון ויסקור את כל איש בעיניו בסקירה אחת, כאשר הרגיל באומנתו.
השעה פעמה עשר וחצי.
ויהי כשמוע פיקס את קול השעה, ויקרא מקצר רוח:
– בוא לא תבוא האניה הזאת!
ויאמר הקונסול:
– אכן קרובה היא!
– כמה תעמוד האניה בסואיץ?
– ארבע שעות, כדי לקחת פחמים. מסואיץ עד עדן, בקצה ים סוף, אלף ומאה ועשרה מיל, וצריך לקחת פחמים די ספוק האניה.
– ומסואיץ התלך האניה ישר לבומבי?
– בדרך ישרה, בלי הפסק.
– אם כן, אם הגנב הולך על האניה הזאת בדרך הזאת, ודאי חושב לעלות בסואיץ, ללכת בדרך אחרת לארצות ממשלת צרפת והולנד באסיה. ידע ידע כי בהודו, שהיא ברשות ממשלת אנגליה, לא ימלט מידי הרשות.
– בלתי אם הוא יודע היטב את מלאכתו, הלא יודע כבודו כי גנב אנגלי שמור יתר בלונדון מאשר בארץ נכריה.
ויחל השוטר לחשוב ברעיון הזה אשר אמר לו הקונסול, והקונסול שב לבית פקודתו, לא רחוק מהחוף. והשוטר נשאר לבדו, ויתרגש, כל ספק לא היה לו כי הגנב ימצא בהאניה הזאת.
אך לא הרבה יכול פיקס לחשב המחשבות האלה. קול הצפירה נשמע מרחוק, ויודיע כי האניה קרובה לבוא. וימהרו כל המון הסבלים והמלחים אל החוף, ותקם מהומה ושאון גדול. וכעשר צנות הפליגו מהחוף ותלכנה לקראת האניה.
והנה נראתה האניה הגדולה ובאחת עשרה שעה עמדה האניה נגד פורט סעיד.
והנוסעים על האניה היו רבים. היו בהם אשר נשארו עוד בצהר האניה להתבונן למראה העיר היפה, אך רבם ירדו בצנות אשר קרבו להמונגוליה.
ויתבונן פיקס ויבחן בשבע עינים כל איש אשר עלה היבשה.
והנה אחד מהם גרש את כל הסבלים והפלחים אשר סבוהו, ויגש בדרך כבוד להשוטר וישאלהו כי יראו את בית הפקודות לקונסול ממשלת אנגליה, ובדברו קדם לפניו תעודת מסע, אשר חפץ בלי ספק כי יחתום עליו הקונסול.
ויקח פיקס התעודה מידו ויסקור אותו בסקירה אחת.
כמעט נראה על פניו תנועה חזקה. הניר רגז בין ידיו. השם הכתוב על התעודה היה לפי הסמנים שקבל השוטר. ויאמר האיש:
– התעודה הזאת לא לו?
ויען האיש: לא, תעודת אדוני היא.
– ואדונו, איה הוא?
– הוא נשאר באניה.
– אך עליו לבא בעצמו לבית הפקודות.
– יש צרך בזה?
– בלי זה אי אפשר?
– ואיה בית הפקודות?
– שם, בפנת הרחבה.
– אם כן, הנה אלך וקראתי לאדוני, אך הדבר לא יהיה לרצון לו לטרח הטרחה הזאת.
והאיש השתחוה לעומת השוטר וישב להאניה.
וישב השוטר וירד אל החוף, וילך לבית הפקודות לקונסול אנגליה ויבקש ויביאוהו תכף לפני הקונסול. ויאמר בלי הקדמות:
– אדוני הקונסול, יש לי יסוד לחשוב, כי אישנו בא על המונגוליה.
ויספר פיקס את אשר ארע בינו ובין המשרת בדבר הפספורט.
ויען הקונסול:
– טוב, אדוני פיקס, לא למרת רוחי יהיה הדבר לראות את פני הפוחז הזה. אבל, אולי לא יבא בעצמו הנה, אם הוא באמת כאשר יחשוב כבודו. גנב איננו אוהב להשאיר אחריו עקבות דרכו, ומלבד זה, אין חובה עליו לקחת חתימתי על הפספורט.
והשוטר אמר:
– אם הוא בקי במלאכתו, כאשר עלי לחשוב, בוא יבוא.
– לקדם את פספורטו למען אחתום עליו?
– כן. הפספורטים אינם משמשים לעולם בלתי אם לירט אנשים ישרים בדרכם ולהועיל לפוחזים להמלט. דבר ברור הוא, כי הפספורט הזה יהיה כהלכה לכל פרטיו: אך אקוה כי כבודו לא יתן חתימתו עליו.
– ומדוע לא אתן? אם הפספורט כהלכה, אין לי רשות למנוע חתימתי.
– אבל, אדוני הקונסול, הלא יבין כבודו כי עלי לעצור את האיש הזה עד בוא הפקודה מלונדון לשים אותו בכלא.
– זה, אדוני פיקס, ענינו, יעשה כאשר לאל ידיו, ואנכי, לא אוכל...
– ולא כלה הקונסול את דבריו, וברגע הזה והנה איש דופק על דלת הלשכה, והנער הביא שני אנשים, ואחד מהם היה המשרת אשר דבר את פיקס על דבר הפספורט.
שני הבאים היו האדון ומשרתו. ויקדם האדון את פספורטו ויבקש מהקונסול בדברים קצרים לאַשר אותו.
ויקח הקונסול את הפספורט ויקראנו בכונה, ופיקס עמד בזוית הלשכה מתבונן אל האורח, וכמו חפץ לבלעו, לאכול אותו בעיניו.
והקונסול כלה קריאתו, ויאמר:
– שם כבודו הוא מר פיליאס פוג?
– כן, אדוני.
– והאיש הזה, הוא משרתו?
– כן. צרפתי ושמו פספרטו.
– כבודו יבא מלונדון?
– כן.
– וכבודו ילך?
– לבומבי.
– טוב אדוני. כבודו יודעי כי קיום הפספורט אינו חובה, כי הממשלה אינה דורשת מהנוסעים כי יקדמו פספורטיהם.
– ידעתי אדוני, אך חפצתי כי חתימתו יעיד עלי כי עברתי דרך סואיץ.
– יהי כן, אדוני.
וירשום הקונסול את יום בוא הפספורט לפניו, ויחתום. וישלם פיליאס פוג את הקצוב בעד האשור, ויאמר שלום בקרירות, ויצא, ומשרתו אחריו.
וישאל השוטר:
– אם כן?
הקונסול: אם כן, האיש הזה נראה אדם ישר.
פיקס: אפשר! אך לא זה שאלתי. הרואה אדוני הקונסול, כי רשמי פני הג'נתלמן הפקח הזה דומים בכל לרשמי פני הגנב שקבלתי?
– אסכים. אך הלא יודע כבודו כי כל הסמנים...
– אחקור בדבר. המשרת נראה לי יתר עלול לגלות לבו. מלבד זה הוא צרפתי, לא יתאפק מדבר. מהרה אשוב, אדוני הקונסול.
ויצא השוטר ויחל לבקש את פספרטו.
ומר פיליאס פוג בצאתו מבית הקונסול הלך להחוף.
ויצו למשרתו את אשר עליו לעשות בעיר, וירד בצנה על המונגוליה, ויבא בהלשכה אשר לו, ויקח את פנקסו, ועליו היו רשומים הדברים האלה:
יצאתי מלונדון יום ד' ב' אקטברו, ח' שעות ומ"ה דקים.
באתי פריש, יום ה' ג' אקטברו, ז' שעות כ' דקים בבקר.
יצאתי מפריש יום ה‘, ח' שעות מ' דקים בבקר.
באתי דרך מונט סינים לטורין יום ו' אוקטוברו ו' ש' ל"ה ד'.
יצאתי מטורין, יום ו‘, ז' שעות כ' דקים.
באתי ברינדיזי, שבת, ה' אוקטוברו, ד' שעות בערב.
ירדתי באניה מונגוליה שבת, ה' שעות בערב.
באתי סואיץ, יום ד‘, ט' אוקטוברו, י"א שעות בבקר.
סך הכל יצאו שעות קנ"ח וחצי, שהן ששה ימים וחצי.
ויכתוב מר פוג את כל התאריך הזה על לוחות משורטטים עמודים עמודים לימים לשעות, לזמני ביאת הקטורים לפי התקנה ולזמן בואם באמת לפריש, ברינדיזי, סואיץ, בומבי, כלכתה, סינגפור, הונכון, יוקהמה, סן פרנציסקו, ניו יורק, ליורפול ולונדון, ולפיהם יכול פוג תמיד לראות בכמה שעות הקדים לבא לכל אחד המקומות האלה או כמה אֵחר.
לוח הדרך הזה היה לו לפוג למורה דרכו וידע תמיד אם הקדים או אֵחר.
ויכתוב ביום בואו לסואיץ, יום הרביעי בתשע שעות, ויערוך אותה לעומת עת הביאה לפי התקנה, וימצא כי לא הקדים ולא אחר.
ויצו ויביאו לו סעודת הבקר, ללשכתו. ולראות את העיר – זה גם לא עלה על דעתו. הוא היה ממין האנגלים השולחים את משרתיהם לראות את הארצות שהם עוברים דרך שם.