הן אמת דבמשנת חסידים תנן, הפוך בה והפוך בה דכולא בה. וכתב המדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן' נחמיאש. ואפי' שתחשוב על קצת החכמות שהן נאות לרקחות ולטבחות אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה ויסודותיה חוץ ממנה וכו'. וגם מהרי"א שהיה כולל בחכמות, כתב בפ' ובכל אשר תפנה שם כיוצא בזה. וגם במלכים א' ח' ברמזיו על בה"מ וכליו, כתב שז' נרות המנורה רומזים אל ז' חכמות, לפי שכולן נמצאות בתורת האלקים, ולכן היו הנרות כולן פונות אל הנר אמצעי, ואותו הנר הנקרא נר מערבי פונה אל קדש הקדשים. להעיר שהחכמה האמיתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה אשר שם ע"כ. וכדבריו ויותר מהמה כתב מהרש"א בפ' הקומץ דף כ"ט גבי מטות זהב גם בשם המדרש, שכמו שיש במין זהב ז' מיני זהב, כך התורה כלולה מכל ז' חכמות, ונאמר בה מזוקקת שבעתים. שעל ידה כל ז/ החכמות מזוקקות ומצורפות עי"ש. והוא מה שכתבתי דבחכמי א"ה ג"כ מברכין שנתן מחכמתו, לפי שגם החכמות נכללות בתורה. אבל צריכין אנו לדקדק לשון המשנה הנזכרת, ויעלה בידינו פירוש נכון צודק למ"ש בירושלמי פ' חלק ז"ל (נ' ע"א), רע"א אף הקורא בספרים החצונים, כגון ס' בן סירא וס' בן לענה, אבל ספרי המירם וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך כקורא באגרת, מ"ט ויותר מהמה בני הזהר וגו' ולהג הרבה וגו' (קהלת יב, יב). להגיון נתנו ולא ליגיעה נתנו. ופי' מהר"ש יפה, ספרי המירם, ספרים של חכמה יונית וכיוצא, דאי פירוש ספרי המירם כמ"ש העירוך ספרי הכופרים, הא ודאי ריעי מספרי בן סירא עי"ש. והרב באר שבע בפ' חלק דף ע"א ע"ג הביא זה הירושלמי והקשה האיך היקל יותר בספרי מירם מבספר בן סירא, הלא אדרבה איפכא מסתברא, ומתוך כך כתב שמוחלפת השיטה בירושלמי, וגרסינן איפכא אף הקורא בספרים החצונים כגון ספרי המירם וכו'. אבל ספרי בן סירא וכל הספרים וכו'. והביא סייעתא מדברי הריטב"א בפ' מוכר את הפירות שכתב וז"ל, כתוב בס' בן סירא וכו'. ואעפ"י שקראוהו בסנהדרין ספרי החצונים, שמעינן מינה שלא אסרו שם אלא שלא לעשות ממנו קבע, אבל מ"מ ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר. משא"כ בספרי מינין ממש עכ"ל. ועם כי דברי הריטב"א מטין דלא גריס בירושלמי כגרסא שלנו, שא"כ הוי תיאובתיה דקאמר אבל ספרי המירם וכו'. דאלמא ספר בן סירא אפי' שקורא בו כאגרת אסור, כמו שהקשה עליו היפה מראה, מ"מ כפי הנראה ינחמהו הבל להר"ב באר שבע, שהרי הריטב"א כתב שקראוהו לבן סירא ספרים חיצונים, וכפי חלוף גרסתו ספרי מירם הם נקראי' ספרים החיצונים ולא ספר בן סירא. והנה בבבלי דף ק' ע"ב הכי איתא, אף הקורא בספרים החיצונים, תני ספרי מינים. רב יוסף אמר אף בס' בן סירא אסור למקרי, מ"ט וכו'. אלא משום דכתיב זלדקן וכו'. א"ר יוסף מילי מעלייתא דאית בה דרשינן להו וכו' ע"כ. ויש לדקדק דבתוספתא תני ספרי מינין ולא קאמר ספרי מירם, ועוד דרב יוסף אמר אף בבן סירא אסור למיקרי, ולא קאמר לבד אף בבן סירא, דהוה משמע דאף הוא בכלל ספרים החיצונים, ולמאי הוסיף ואמר אסור למיקרי, הלא שמעינן מהאי לישנא שאינו כספרים חיצונים בהחלט שאין לו חלק לעוה"ב, אלא דאף הוא בכלל לענין איסורא גרידא, ובודאי הכי הוא והכי פירושא דמילתא לענ"ד, דר"ע אמר אף הקורא בספרים החיצונים, ואתא תלמודא לפרושי מאן נינהו, וקאמר תני בספרי מינים, דהיינו ספרי ע"ז וכפירה, כמ"ש רש"י מינים שכופרים באל חי ע"כ. לאפוקי ספרי חכמה שאין אלו בכלל כי להגיון ניתנו כירושלמי הנז', וכדאי' במדרש קהלת, לא נתנו ליגיעה כי אם להגיון עי"ש. והטעם כי שלימות הנפשיי איננו מושג רק בהשתדלות נמרץ בחיריי, ולא בכח אלקי וטבעי, כמ"ש החכם הגדול בעל ס' אור עמים בחקירה י"ג. וז"ש לענ"ד אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. כי התורה ליגיעה ניתנה ככסף וכמטמונים עמוק עמוק וימצאנה. אבל ספרי חכמה ליגיעה לא ניתנו, ורב יוסף הוסיף דאף ספר בן סירא הוא בכלל ספרים החיצונים לענין איסורא לחוד, אבל לא בכללם במה שאין להם חלק לעוה"ב, ואח"כ בירר רב יוסף שיחתו שהאיסור אינו אלא בדברי הבאי שבו שאסור לקרותן כלל, משום שמביאין לידי ביטול תורה, כמו שפירשו רש"י הרי"ף והרא"ש. אבל מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו בפרקא, דלהגיון ניתנו כספרי חכמה, ובהכי מתבארים דברי הריטב"א דהגם דלענין איסורא הוי ספר בן סירא כשאר ספרים החיצונים, והיה נראה להחליט בהו איסורא בכל גוונא, אינו אלא בדברי הבאי שלו שאסרו מכל וכל, אבל במילי דחכמה ומוסר לא אסרו אלא בקבע, דלאו ליגיעה ניתנו, אבל להגות בם בעתות שפיר דמי, כי להגיון ניתנו. משא"כ בספרי מינין, וכן הובאו בגמ' ובזוהר כמה מילי מעלייתא דבן סירא, ובתקונים ג"כ תיקון ס"ה ז"ל, ועל אתתא דאתנטילת מגרמא, אמר בן סירא גרמא דנפיל בחלקך טב או ביש גרריה ע"כ. ותרי ן' סירא הוו, והמחבר היה זקנו מאדומים פרק כ"ב דף צ"ב.
ונמצא פסקן וכללן של דברים, לענ"ד ששלשה ספרי' נפתחים ובלתי נפתחים בין הכל הם, המין הא' ספרי מינים ותועים שאסור להגות בהם כלל, אפי' במילי מעלייתא דאית בהו, שיונקים משניים ומשלשה עגלים שאין דרכם להניק, ואיכא בהו משום הרחק מעליה דרכך, דילמא ממשיך אבתרייהו. אמר החכם בספרי המינים אל תחזיק. כי הצד השוה שבהם שדרכן לילך ולהזיק, וכן איתא בזוהר פ' וירא דף ק', בר' אבא אמינא, בני קריבא דא למילין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא מגו ספרין אילין דלא יסטי לבייכו לאילין פולחנין ולכל אינון סטרין דקאמר הכא, דילמא ח"ו לא תסטון מבתר פולחנא דקב"ה, דהא כל ספרין אילין טעיין להו לבני נשא וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דהל' ע"ז, דאסור לקרוא באותם ספרים כלל. ואעפ"י שהוא עצמו במורה שלו נתפאר שקרא ולמד כל ספרי ע"ז שהיה בימיו, ומהם למד להבין כמה דברים בתורתינו הקדושה, כבר העיר קושייא זו הר"ב באר שבע שם, והעלה דשאני הרמב"ם דרב גובריה, ולמד כל התורה כולה ע"כ. ומסתבר טעמיה לחלק בין גברא לגברא בספרי ע"ז, כדמחלקינן בבא ללמוד מאנשי רשע, שהרי אחר אעפ"י שהפקיר עצמו לתרבות רעה, וטינא היתה בלבו קודם, דהרבה ספרי מינות נשרו מחיקו בבה"מ, כדאיתא בפ' אין דורשין, אעפ"כ כן אמרי' התם, ור"מ היכי גמר תורה מפומיה דאחר, ומתרצינן ר"מ קרא אשכח ודרש וכו', עד קשו קראי אהדדי, הא בגדול הא בקטן. פירש"י גדול היודע ליזהר שלא ללמוד ממעשיו, ילמוד תורה מפיו ע"כ. ואמרי' שם דר"מ תמרא אשכח, אכל תיחלא ושדי שיחלא לברא, וההוא דמ"ק דהוה סאני שומעניה ושמתיה רב יהודה, כתבו התוס' איכא למימר דקטנים הוו גרסי קמיה, ובדידהו חיישינן דילמא ממשכי, או שבדין היה כיון דסאני שומעניה. וכ"כ מהרש"א בפ"ב דמכות, גבי תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, דגדול יכול ללמוד אפי' ממי שאינו הגון. ובזה היה מפרש מר אבי זצוק"ל מתניתין דבן זומא, איזהו חכם הלומד מכל אדם, שהרצון לומר מי הוא זה ואיזה הוא שיהיה ראוי להקרא חכם באמיתות, ההוא שהגיע למדרגה זו להיות רשאי ללמוד מכל אדם אפילו רשע, כמו ר"מ מאחר, ודוד מאחיתופל, ההוא אמר מכל מלמדי השכלתי, אפי' בלתי הגון, כי עדותיך שיחה לי, שלמדתי כל התורה וסדורה היא בפי, ואשמועינן התנא שזהו החכם האמיתי, כחכמי יבנה ור"ע וחביריו, ולא כחכם דעלמא, דאמרי' בקידושין דף מ"ט, שדי ששואלין לו דבר חכמה בכל מקום ואומרה. וכלי יקר בפ' ויחכם מכל האדם. פי' מן כל האדם, וכפי דרכו שהמ"ם אינה מ"ם היתרון, יש לפרש שהיה החכם האמיתי, שהותר לו ללמוד מכל האדם, ולחזק הענין יותר בראיות, ממעונות אריות, אביא מ"ש השיטה מקובצת על מס' ב"ק בס"פ מרובה, אדאמרי' של בית ר"ג התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות. כתב בשם המאירי ז"ל, ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כריסם בשר ויין, ר"ל התורה ותלמודא וסודות מצוותיה, אין לך קרובים למלכות יותר מהם, והרי נאמר בי מלכים ימלוכו. ומותר להם ללומדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים שלא תמוט עכ"ל. והיוחסין דפוס קראקא דף קכ"ט ע"א כתב שרבינו ברוך בר יצחק נוסף על תורתו למד חכמת יונית. איברא שהרמב"ם עצמו בין בפ"ב דה' ע"ז, באיסור שלא לקרות בספרי ע"ז, בין בפ"ד מה' ת"ת באיסור שלא להתלמד ממי שאינו הולך בדרך טובה, לא חילק בין קטן לגדול, וכבר עמדו המפרשים על זה. והלחם משנה מיישב דס"ל דר"מ אשכח קרא ודרש, ואנן קיי"ל הכי. אבל הרב פר"ח דחה בשתי ידים דיחוי מעיקרא סברא זו בה' ת"ת, דהא הקב"ה החזיק במעוזו ואמר מאיר בני אומר, משמע דשפיר עבד. והרב אור החיים בפ' ראה בפ' שמור ושמעת. גם הוא שדא נגרא בסברא זו מהאי טעמא ומטעמי אחריני ע"ש. והרמב"ם סתם איסורא משום שנתמעטו הלבבות ואיחסור דרא, ולא כל אפייא שוין, יש ת"ח לזה ואינו ת"ח לזה, והיינו דהר"ב ב"ש דקדק בלשונו שכתב, דהרמב"ם רב גובריה וכו' כנ"ל. ועיין ש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק ח', ולא תברא ממ"ד בפ' שתי הלחם דף צ"ט. שאל ן' דמה את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו שאלמד חכמה יונית, קרא עליו המקרא הזה והגית בו וגו'. צא ובדוק אי זו היא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה וכו'. שיפה אמר שלמה בעל תאוה לעינים ז"ל, שהכוונה על עידן בית הכסא, שאינו לא בכלל היום ולא בכלל הלילה, שלא מנאו יצחק בכלל חיי האדם, כדאיתא בפ' ר"ע (שבת פט, ב). וכתב שהוא פי' נכון. וכדבריו משמע לי שנוטין דברי רע"ב במשנה דבן בג בג בסוף פ"ד, שאחר שכתב שאין ללמוד חכמת אחרים אלא בבית הכסא ובית המרחץ, הביא דברי ר"י בשעה שאינו לא יום ולא לילה. משמע דס"ל דבית הכסא ובית המרחץ היינו פירושא דבשעה שאינו לא יום ולא לילה, דאלת"ה דבריו סתרי אהדדי. ואנא אענה בתריה ואמלא את דבריו, דהכי דייק לישנא דא"ל צא ובדוק איזוהי שעה וכו'. דמשמע שאם יבקשנה ככסף אז יבין ודעתו ימצא, ועיין ס' שבילי אמונה נתיב ח'.
המין הב' ספרי הבאי שאין בהם טעם וריח חכמה, כמו בן סירא באותם הדברים דלית בהן מעליותא, שאלו ג"כ אסורי' לגמרי לפי שיש בהם ביטול תורה, ומזה הטעם ריעי וחמירי מספרי המינים שהושוה בהם כקטון כגדול לאיסור, בטעם שמתבטלים ומוציאים הזמן יקר שבנמצאות בקריאתם, ועל זה הצד אפשר לפרש הירושלמי הנ"ל, כפי גרסתינו בו, דוק ותשכח כי ק"ל, אבל מותר לקרותם בבית הכסא ובבית המרחץ שאסור להרהר בד"ת, כמ"ש רע"ב בפ"ה מש' כ"ג. וכן איתא במדרש לא בשמים היא. אין התורה מצויה באיסטרולוגין שאומנותם בשמים, א"ל שמואל והלא אתה אסטרולוגוס וגדול אתה בתורה, א"ל לא הייתי מביט באיסטרו"לוגיאה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, בשעה שהייתי נפנה לבית המים ע"כ. וספרי היתול ועגבים חשק ואהבה, ישתקעו ויאבדו שהם יצרא דזנות ומאיסי לגבוה ולהדיוט מק"ו דהמרבה שיחה עם האשה דגורם רעה לעצמו, ועובר על ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום וכו'. ועוד שבטל מד"ת, כספרי הבאי שאיסורם משום ביטול תורה כנ"ל. וגם סופו יורש גהינם, סופו דייקא כמו ספרי מינין דלבסוף ממשיך אבתרייהו, והקורא בספרים אלו הם כמרבה שיחה עם האשה, שהם ענייני אשה, ולא כמרבה שיחה בעלמא אלא שיחה עמוקה זונה, שיחה של ניאוף בעמקי שאול קוראי"ה, ובאיסור קריאת ספרים אלו כל הרעותות איתנהו בהו, קטון וגדל שם הוא כספרי הבאי. ובכל המקומות אסורים כספרי מינות, ותמיה אני מהגאון רע"ב דבפ' חלק, השוה מדותם לספרי הבאי ובחדא מחתא מחתינהו, וכפי מה שכתבתי מוכח ודאי דרב המרחק ביניהם, דאלו מותרים בבית הכסא ובבית המרחץ, כמ"ש הרע"ב בעצמו בפ"ה דאבות, ואלו של חשק ואהבה אסורים בכל מקום, דבכל מקום איכא משום מגרה יצה"ר, כמ"ש הרב"י בא"ח סי' ש"ז.
המין השלישי ספרי חכמה ומוסר, שאלו ניתנו להגיון ולא ניתנו ליגיעה, כדאיתא בירושלמי הנז', ובמדרש קהלת בפ' ויותר מהמה בני הזהר וגו'. ולזה נ"ל לומר שכיוונו בגמ' שלנו, במ"ש ר"א אדם לעמל נברא. עד איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה וגו'. הוי אומר לעמל תורה נברא. שירצה לענ"ד עדיין איני יודע אם לעמל שיחה, שלהגיון ושיחה נברא כספרי חכמה דעלמא, או לעמל תורה דוקא, ליגיעה ממש כמו שאנו עושים, כשהוא אומר לא ימוש וגו'. הוי אומר דליגיעה ניתנו. ומעתה יובנו דברי התנא גר צדק הנז', שעל כוונה זו באו במ"ש הפוך בה והפוך בה דכולא בה. דכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב בחכמה יש בתורה, כרכא דכולא ביה. והיא ליגיעה ניתנה, בה תחזי וסיב ובלי בה, שצריך שיבלה וימית עצמו עליה, ויקפיץ עליו זקנה ויבלה גופו ושנותיו בה, לחזות מה שיש בה ובתוכה מסתריה סודותיה ותעלומותיה, דליגיעה ניתנה. ולפי גרסת 'בה תהגה' במקום 'בה תחזי', יאמר שצריכה הגיון, בה תהגה, וגם צריכה יגיעה, וסיב ובלי בה. ואומר ומינה לא תזוע, לשון זיעה וטורח כמו שפירשו המפרשים, שחוץ ממנה לא תזוע, כי חכמות חצוניות להגיון לבד ניתנו, והיא לבדה ליגיעה ניתנה, וטעמא דמילתא שאין לך מדה טובה הימנה, ולכך צריך יגיעה וטורח בה. ובא רעהו בן הא הא ומוסיף טעם על טעם שהוא כעיקר, דלפום צערא אגרא. ולכך צריכה יגיעת בשר. משא"כ בשאר החכמות שאינן אלא לרקחות ולטבחות. וזה שהראב"ע פירש מ"ש ישעיה הנביא סי' נ"ה. למה תשקלו כסף בלא לחם. שייגעו עצמם בחכמות נכריות שלא יועילו ע"כ. וקילס פירושו הרד"ק ז"ל. שוב ראיתי (בר' עזריה) מאדומים חלק אמרי בינה פרק ב' שהאריך בזה, וגם המטה דן בריש ויכוח רביעי. ומה שכתבתי נ"ל עיקר, ובייא בייא לא כן ילכו נא הגברים, עושים העיקר טפל והטפל עיקר, כמ"ש במדרש אסתר פ' ג'. אמר הקב"ה הלואי עשאוני בני ככרזמין הזה שבא באחרונה, אלא ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. אבל הבעל מה כתיב ויקראו בשם הבעל מן הבקר ועד הצהרים וגו'. יתיב ומשתעי כולי יומא ולא לעי וקאים לצלאה והוא לעי, יתיב ומשתעי כל יומא ולא לעי, יתיב למיתנא ולעי, ולא אותי קראת וגו' ע"כ. ועל זה ממש נ"ל שאמר שלמה, כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמוע. ירצה שכל הדברים של עיקר הם יגעים לאדם ולעי בהם, אבל בדברי הבאי דברים בטלים ואסורים שלא הורשה לעסוק בהם, ולא יכול איש לדבר, שאינו רשאי בהם, כמו לא תוכל לאכול בשעריך. שאמרו יכול אתה אבל אי אתה רשאי. לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמוע. שאין קץ לעמלו ואינו שבע מהם, ומשתעי כוליה יומא ולא לעי. ואכתי פש גבן לעיוני דלפי הירושלמי ומדרש קהלת הנ"ל בלישנא דלהגיון נתנו ולא ליגיעה, משמע דהגיון ר"ל קריאה בעלמא, ואילו בפ"ק דע"ז דף י"ט משמע דהגיון הוא איפכא, דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ופירש"י יעיין בתלמודו, לדמות מלתא למלתא, להקשות ולתרץ וכו'. הרי דהגיון דריש ליה ליגיעה שילמוד בעיון. וי"ל דהתם מיומם ולילה דסיפא דקרא שמעינן הכי. א"נ י"ל דה"פ דאחר שלמד בגירסא יהגה בעיון, והעיון עצמו יהיה אצלו קל כהגיון, שלא יעשה בו טורח ויגיעה בשביל שגרס קודם שהתורה עומדת עליו, והו"ל כמו הגיון ודוק. שוב מצאתי במהר"ש יפה בב"ר נח פ' כ"ו פיסקא א', שכמוני נתעורר על זה ממקומות אחרים סותרים זה את זה במשמעות לשון הגיון, פעמים על העיון ופעמים על קריאה בעלמא, ומיישב בדוחק עי"ש.