סבא אליהו/חלק ג/פרק ל

ואל תהיו כסוס כפרד, כסוס רוחו גסה, כפרד מבקש הפירוד, ואם על עצמו אמרו ק"ו על ריב אחרים, ובאמת אמרו (יחזקאל יח, יח) אשר לא טוב עשה בתוך עמיו. זה הבא בהרשאה. וזה שאמרה השונמית לאלישע, (מלכים ב יד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת. ויפה אמר שלמה, (משלי כו, יז) מחזיק באזני כלב עובר (ו)מתעבר על ריב לא לו. כי הכלב סורו רע, ואמרינן ב(פסחים קיג, ב) שהכלבים שונאים זה את זה. וכמו כן זה משום שנאה הוא דקעביד, ולית דעני יותר מכלבא (שבת קנה, ב). וגם זה שמחרחר ריב אזיל בתר עניותא, וסוף דבר חכם מה הוא אומר, אל ימעט לפניך שונא אחד ויהיה בעיניך כמאה שונאים, ומאה אוהבים כאוהב אחד. וקרא כתיב (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו. בקשהו ממקומך ורדפהו ממקום אחר. ואחרי ה' אלקיכם תלכו בדרך טובים, כי מן הטוב לא יצא רק טוב, טבא דאיהו בביתיה, טבא דאיהו בלויתיה. וכלישנא דב"ר בפסוק וזהב הארץ ההיא טוב. כי מי שהוא טוב יש לו אלו המעליותות ורבים אשר אתו בעוזריו וסומכיו, כמלך שיש לו משרתים רבים וחיילות רבות. וז"ל הרלב"ג ב(מלכים א א, מב) בפסוק כי איש חיל אתה וטוב תבשר. ידמה שהרצון כאיש חיל איש טוב, כי האיש הטוב עושה חיל בטובותיו וכו' ע"כ.

ובכלל זה לדבר בשבחו של עולם ולהיות דיבורו בנחת עם הבריות, כי באלקים יעשה חיל (חיילות רבות), כמו שאמר החכם הובא בכלי יקר מלכים א' י"ב על פסוק אם אתה תהיה עבד. ובר"ח שער הענוה בפ"ד ז"ל, תמה אני במי שקונה עבדים בממונו, ולא יקנה בני חורין באמרי פיו עכ"ל. אלכסנדרו אמר לאליו"ן, אין רצוני למלוך על העבדים, אני מלך על בני חורין. ונ"ל שזה שאמרה רות לבועז, אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתיך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך. שדברים סותרים זה את זה, שבתחלה קראה עצמה שפחה, ותוך כדי דבור חזרה בה, איברא הדא אמרה כך אתה נעשה אדוני, כלומר שבדבריך הטובים קנית אותי שפחה, וכי דברת על לב שפחתיך, אבל לא כשפחה בעלמא שנקנית בממון, ז"א ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך.

(ובדרוש חד"ש שדרשתי בשנת התק"ט הטעמתי דבריה הנעימים בפירוש אחר, בהעיר עוד מ"ש כאחת שפחתך. שאין ת"ל אחת. ודעה קניתי עפ"י מ"ד בפ"ב דקידושין דף מ"ט גבי פלוגתא דר"ש אם הטעה לשבח מקודשת, דאמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת, מ"ט אמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. תנ"ה וכו'. רב אשי אמר מתניתין נמי דייקא ע"מ שאני כהן וכו'. מתקיף לה מר בר רב אשי אלא (דקתני) ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו וכו'. דשבח ממון הוא ולא פליג ר"ש, ומשני מאי סברת מאי מגודלת גדולה ממש, מאי מגודלת גדלת, דאמרה היא לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדייא קמי שביבותאי. פירש"י גדלת. שפחה חשובה, לא ניחא לי שתהא חשובה, דשקלה מילי מינאי, משום שהיא חשובה מצויה לספר עם שכנותיה ותשמע ממני דברים ותסדר אותם לפני שכנותי, ותתן אותי בפיהם ללעג ולקלס ע"כ. והתוס' הוסיפו פירוש לפירושו של רש"י, שמתוך שהיא חשובה בעיני האנשים דבריה מקובלים ע"כ. נמצינו למדים דיש שפחה גרועה ופחותה ויש שפחה חשובה, ולא כל אפייא שוין, ובשביל שהיא חשובה אפשר אמרה לא ניחא לי, ורות בת אלופים היתה, בת בנו של עגלון מלך מואב, כדאיתא בפ"ד דנזיר. ולאו דוקא בת בנו אלא מזרעו, כמו שהכריחו התוס' בפ' החולץ. וידוע דלישנא דאחד לשון חשיבות, כמו שכב אחד העם, דאמרינן המיוחד שבעם, וכן אמרי' בפ' בני העיר, מאי אחד, המיוחד שבעדרו. והנה כי כן בועז אמר הגד הגד לי וגו'. ותעזבי אביך ואמך וגו' ותלכי אל עם וגו'. שעזבה אלופי נעוריה חשובים וספונים לבא לרשת חיי העה"ב, והשיבה אמריה לו אמצא חן בעיניך אדוני. שאתה אדון לעצמי ואדון אתה בדבר זה כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך. כלומר על טוב לבבי שבחרתי להיות שפחתך, כאומרת מוטב שאהיה שפחה בבית זה וכו'. והנני שפחתך ואעפ"י שאנכי בת גדולים, איני עושה עצמי כשפחה מגודלת, שפחה חשובה ומיוחדת שבשפחותיך, ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך, כאחת המיוחדת אבל שפחה גרועה ושפלה, שתהא נוחה לך והייתי שפלה בעיני. מיד ויאמר לה בועז. לה בלא מפיק. דהוי כמו לא באל"ף. כלומר אין הדבר כן ואינך שפחה כמו שאמרת, וכן איתא במדרש רות, ח"ו אין את מן הָאֲמָהוֹת אלא מן הָאִמָּהוֹת. ודכוותה ונובח הלך וכו'. ע"כ. ורש"י בסוף פ' מטות לא זו דמטי למלתא בפסוק ונובח הלך וגו' ויקרא לה וגו' (במדבר לב, מב). "לה בלא מפיק כמו לא, משמיה דרבי משה הדרשן". כי אף זו שתמה עליו מפסוק זה, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל, והרי הרב (רש"י) אוצר בלום לתורה להלכות ולאגדות, ואשתמיטיה זו שאמרו במדרש רות וכו'. וא"ל לבועז לעת האוכל גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ. מלבד מ"ש רז"ל שהחומץ יפה לשרב (שבת קיג, ב). לא יהיה קל בעינינו ולכלום נחשב טיבול בחומץ לרות, כי בראשונה וה"ה באותם הימים ביהודה, החומץ שאינו מן התמד היה יקר וחשוב כי אין יינם מחמצת כי אם מפעולה אנושית ע"י תערובת שעורים, כדאיתא בפ' אלו עוברים (פסחים מב, ב). ודבר בעתו מה טוב שהזמן היה קציר שעורים, והוי דבר שבא מעניינו ובזמנו, ובשנת התקי"ב חזרתי על כל המקרא הנ"ל בדרך אחרת, במ"ד בפ"ג ד(הוריות יג, א) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן צדוק מפני מה הכל רצין לישא גיורת ואין רצין לישא משוחררת, א"ל שזו היתה בכלל ארור וזו לא היתה בכלל ארור, ד"א זו היתה בכלל שימור וזו לא היתה בכלל שימור, ואצטריך לשון שני לשפחה משאר עמים שאינה מזרע כנען הארור, דמ"מ לא היתה בכלל שימור. ואין ספק כי רות כל חפצה (להנשא) לבועז, ושפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין. וז"ש אמצא חן בעיניך אדוני. על דרך ואדוני זקן, כי הוא אדוניך והשתחוי לו. כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך, כלומר מה שאני תובעת בלב שאהיה שפחתך () רגלי אדוני, דאשה שפחה לבעלה, כמ"ש () ללישנא קמא בפ' התכלת (מנחות מג, ב) היינו אשה היינו עבד. ובמה שאמרתי (), אין רצוני לומר שפחה בעלמא (משפחותיך) שפחה ממש שאפי' אחר שחרור אין (הכל) רצין אחריה, וז"א ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך. כי אני גיורת שהכל רצין אחריה ולא שפחה, ועל יסוד זה אני מבין המשך הפסוקים שנאמרו אח"כ ששאל בועז לרות, מי את והיא אמרה אנכי רות אמתיך ופרשת כנפיך על אמתך, כלומר אני אמתך, כאמה העבריה ולא שפחה, וא"כ ופרשת כנפיך על אמתך, שגיורת הכל רצין אחריה (ואם) גואל אתה, אז א"ל בועז ידעתי גם אני ידעתי שאינך שפחה ולא היית בכלל ארור רק ברוכה את לה' בתי, וגם אין שום חשש שלא היית בכלל שימור, דהא קמן כי היטבת חסדך אחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים, ולא עוד אלא שאעפ"י שדרך האשה להקפיד (לשבח) ממון ואין רצונה בשבח יוחסין, דמסאנא רב מכרעא לא בעייא, את לא כן לא (רות) אחר שבח ממון, אם דל ואם עשיר ולא דרך נשים לך, ומפורסם כי אשת חיל את, מלשון חזק ואומץ, כפי' השרשים בשרש חיל, וכן כתיב () ותרא כי מתאמצת היא וגו'. ואחרי כתבי התבוננתי עוד ונתברר לי בדקדוק פירוש המשך אלו הפסוקים, בהעיר כמה דקדוקים המיישבים ארחות הפירוש על נכון, בתחילה ליישב ההיא דהוריות דהכל רצין אחרי גיורת, דנראה סותר למאי דאמרי' בפ"א דברכות ובפ"י דפסחים, דרבי צוה את בניו אל תשבו על מטה ארמית, איכא דאמרי לא תנסבו גיורתא. שנ"ל נכון ופשוט לומר ע"ד מ"ד בפ"ד דברכות, דר"ג היה מכריז כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס בבה"מ. וראב"ע סבר דהני מילי בדקים לן בגויה אבל בסתם אין מונעים, והכי מסקנא כמ"ש גם רע"ב בפ"א דאבות, אדתנן והעמידו תלמידים הרבה. והכא בענין הטובה אנן נמי נימא דמה שבא הצווי לא תנסב גיורתא מיירי בסתם גיורת כמו שפירש"י בפסחים, מטעם דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה. נמצא דהיכא דקים לן בגיורת שנפרשה מכל וכל מגיותה ואין לה רושם דיבוק באלקיה ובעמה, כמו רות דכתיב בה ותרא כי מתאמצת היא וגו' ואמרה ג"כ עמך עמי, כלומר שאין לה שמץ חיבה בעמה, בגיורת כזו לכ"ע הכל רצין אחריה, והשתא נדקדק ל' הכתובים, שהיא אמרה ופרשת כנפיך על אמתך. לומר שישאנה, ובועז השיב ברוכה את לה', דמה תשובתו בברכה לשאלתה, וכמו כן אמרו אח"כ הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים וגו'. וביותר קשה מה שאומר ועתה אל תראי, (דל') עתה פשוטו שמכח הדברים שקידמו מתחייב שלא תירא, ועוד ל' אל תיראי שאין אומרים אלא למי שמאיזה טעם מתיירא, כמ"ש בעל העקידה בשער פ"א גבי אל תירא אותו מעוג, וכך שאר המפרשים על פסוק אל תירא ואל תחת. שאמר הקב"ה ליהושע, והזוהר גבי עוג פירש שמשה היה מתירא מאות ברית שלו, וכפי המדרש מזכות ויבא הפליט. וא"כ מה זה איפה, מה זה אומרו ועתה אל תיראי, ואחר כל ההבטחות מה יתן ומה יוסיף אמרי כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את, אלא ודאי ע"ד ביאורן של דברים, שבתחלה אמר לה בועז ברוכה את לה'. ראויה את לי כי לא היית בכלל ארור כשפחה אלא בכלל ברוך, ויפה אמרת ופרשת כנפיך על אמתך. כאמה העבריה ולא כשפחה, וגם למ"ד זו היתה בכלל שימור, גם בזה היטבת חסדך אחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים, שכן היית בכלל שימור, ומכח הטעמים האלו אין שום מקום שתתייראי שאני () ועתה אל תיראי כי כל אשר תאמרי לי אעשה לך, ואם באולי ישאר מקום ספק ממה שמזהירים רבנן לא תנסב גיורתא, זה אינו אלא בסתם גיורת, אבל דידך קים לי, ולכ"ע () ומפורסם לכל שאת מופרשת לגמרי מגיותך ולא שייך בך ארמאה עד י' דרי וגו'. כי הכל יודעים כי אשת חיל את. ל' חוזק ואומץ, () שנתחזקת באמונתך, כמ"ש ותרא כי מתאמצת היא ללכת. () וכתיב ורות דבקה בה. משמע כאשר ידבק האזור במתני איש, וכתיב ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך. שלא היה לה שום צד דיבוק, ונמצא דבר של () מקושר עם כל האמור () מראשו ועד סופו בענין, ותהיה דעתה נוחה ומבושמת ולא יהיה שום פקפוק לימנע בנישואין שלה, וכל זה כתבתי באגב הצד השוה שבהם שהיו אמרי נועם מכל צד אחד האיש ואחד האשה, והפירוש המוקדם (לשנים) יותר מכוון לענייני, שדברים טובים קונים קנין הגוף וקנין הנפש).

והיינו מ"ש בשמואל א' כ"ד. וישסע דוד את אנשיו בדברים. דתרגם יונתן ופייס, כי אמירה נעימה ורכה תשבר גרם, ומחצבת רהב ומענה רך של גדעון עם אנשי אפרים יוכיח, שכתוב אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה. ושמעתי בילדותי מפי חכם מהו אומר לשון רכה. תמשוך לויתן בחכה. ובאמת אמרו הוי קבל וקיים. ופיוס בגימט' קיו"ם, כמ"ש הרמ"ז פ' בהר דף קי"א ע"א, גבי כל המפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. אותיות יוס"ף פיו"ס, ובמדבר דף קי"ז ע"א בגימט' קיו"ם. עוד שמעתי מפי חכם הנ"ל תלמיד חבר למר אבי ז"ל, אם תשרה ותילוש סיד בשמן לא יעיר כל חמתו. ולזדון לבב במענה רך תכבה רשפי גאותו. עוד זה שמעתי תוכיח את עמיתך בלשון רכה. כי רק בספוג רך אין מקנחין המכה. וכתוב בשבט יהודה דף כ"ד ע"א, חכם א' רצה לייסר את בניו ועשה משתה מלשונות רכות וקשות, וכולם משכו ידיהם מן הקשות, וא"ל אביהם שכן יתנהגו בדברם עם האנשים, ואבותינו במדבר לא חשב ה' להם עון מצד הענין, כי אוי כל צמא ילך למים, אלא על תלונתם ועל דבריהם דברי נרגן והתרעמותם על ה' ומשה עבדו, שפערו פיהם לבלי חוק, ועל כן באה אליהם חמת מלכו של עולם, כמ"ש רש"י ז"ל, ושם נסהו לעם, וראה קשי ערפו שלא נמלכו ממשה בלשון יפה, בקש עלינו שיהיה לנו מים לשתות אלא נתלוננו עכ"ל. וז"ש במרגלים, וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע וגו' בפ' דברים (ואם זכרוני אינו מכזיב, גם מהר"י מוסקא"טו בפירושו לס' כוזר כתב כן, ועם כי בפ' ואתחנן כתיב נמי וישמע ה' את קול דבריכם. וכתיב ויאמר ה' אלי וגו' הטיבו כל אשר דברו. התם כתיב את קול דבריכם בדברכם אלי. כלומר שדיבורם והרמת קולם היתה אליו לכבודו ליראת רוממותו, ואמרו ושמענו ועשינו. ודייק ל' את קול דבריכם, בשביל דברכם אלי לכבודי, וגבי מרגלים ויקצוף בשביל הרמת קולם ועזות דבורם, וכן אמרו במ"ר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ז"ל, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ומוכרח הדבר שכל כעסו היה על שלא דברו בל' ריצוי, שהרי משה רבינו עצמו בפ' עקב אמר, שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו' עם גדול ורם בני ענקים וגו' מי יתיצב לפני בני ענק. וכתב רש"י שם, אתה עצום והם עצומים ממך ע"כ. ומה פשעם שאמרו גם הם אפס כי עז העם. והרמב"ן ז"ל מיישב עפ"י דרכו. ועפ"י האמור בסייעתא דרש"י ז"ל ככתוב לעיל, הקול נשמע, ובזה זכיתי להבין מ"ש ז"ל בגמרא בפ"ז דסוטה דף ל"ה ע"א, דרש ר' שילא וכו' וימותו האנשים וכו'. מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טבורם, והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים בטיבורם ומטיבורם נכנסים בלשונם וכו'. וכתב רש"י ז"ל מדה כנגד מדה. ויובן אצלי במ"ד בגיטין פ"ק דף י"ד, במעשה דר' אחאי ור' דוסתאי ור' יוסי בר כיפר על נהרדעי, ואמת כי אותם בני אדם הם אמה וכובען אמה ומדברים מחצייהן וכו'. ופירש"י כלומר קולן עבה ונראה הדיבור יוצא מטיבורן ע"כ. לומר שהיו עזי נפש והיה מתחייב בנפשו את יתוכח עמהם וממרה פיהם. והיינו הך דהכא, ויקצוף במרגלים ששמע ה' את קול דבריהם שהיו מדברים מחצייהן קולן עבה והדיבור יוצא מטיבורן, ומדה כנגד מדה תולעים יוצאים מלשונם נכנסים מטיבורם וכו'. ומטיבורם ללשונם וכו'. וכתב מהר"י במלכים ב' י"ט. שהקול יותר רע מהדברים, כמו שאביא לשונו לקמן פ' ל"ח. ובכל הפעמים הכתובים מוכיחים כן. ומה שטען הרא"ם מה ענין זה לתורה, שם שם לו חוק ומשפט, נ"ל פירוש דבריו עפ"י מ"ד בפ"ג די"ט, מפני מה נתנה תורה לישראל, מפני שעזין הן, ראוין הללו ליתן להם דת של אש, או דתיהם של אלו אש שאלמלא וכו'. והואיל ונסהו לעם שהוא עז, עונה עזות, שם שם לו חוק ומשפט וק"ל. ובזוהר פ' יתרו דף פ' ע"א, מההוא גברא חכימא בעשבין, כל בר נש בעי לאשתעי בבר נש אחרא כפום ארחוהי, דהא לנוקבא כפום ארחוהי, לגברא כפום ארחוהי, לגברא דגברי כפום ארחוהי ע"כ. וכבר יש לי בכורסייא דאליהו שלי דרוש מיוחד לזה הענין, שם הוכחתי שבני אדם יחשבו להם כלי שיר פיהם ולשונם, להוציא מילין ערבים וטובים לאוזן שומעת ויהיו אנשי מדה, וימודו באומ"ר בבעלי השיר היוצאים בשיר, בתנועות שוות טובות ונעימות לשומען.

והזהרו בכבוד כל אדם אפי' פחות שבפחותים, וגם אני תפלה כתפלת הרמב"ם לבנו החביב והמעולה, ה' יצילך ממי שהוא גדול וחשוב אצל עצמו ואצל הבריות, ואינו גדול וחשוב על דרך האמת, דלית כוותיה מלרע ע"כ. שאם האדם הוא נכבד בעצמו ומעולה במדותיו, כבודו עליו יראה באמיתות, ואינו כבוד מדומה כמו שהוא מכובד מן הבריות, ואינו נכבד בעצמו כעוף יתעופף כבודו, שקר החן אני אמרתי לא ח"ן, אבל אם יש בו כל המדות הללו, גם כבוד הבריות נאה לו, שפירשו הקדמונים פ' שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. גם בחן ויופי. וז"ש על תחמוד כבוד יותר מלמודך. בו דיברתי ג"כ לעיל בפי"א, ולזה מטין דברי התנא בו זומא, ששנה איזהו מכובד המכבד את הבריות. ופי' הרע"ב ז"ל מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה נכבד מאחרים, יכבד את הבריות ע"כ. הרי שבהיות נכבד בעצמו דוקא, אז יאות לו כבוד מאחרים, וגם זה צריך שישיגהו בהנהגתו הטובה, שיכבד את הבריות ולא תהיה טפיל"ת הדיוט קלה בעיניו, כדבר שאמרתי. ולכו חזו דברי התנא ר' יוסי בפ"ד, כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו'. שדקדקתי שלא אמר מכובד מן הבריות אלא על הבריות. ופירשתי בדברי הרע"ב הנ"ל, שירצה שבתתו כבוד לתורה, אז גופו נכבד בעצמו על הבריות ומעולה בעצמו, ולא לבד מן הבריות וההיפך בהפך.