וזכירה זו לא תמצא בגסי רוח כי אם במי שמשים עצמו כבשר, ואומר ליצרו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, כההוא נזיר שבדרום דפ"א ד(נדרים ד, ב), כי בגסות הרוח כתיב "ורם לבבך ושכחת" (דברים ח, יד). וכמעשה דלוי בן סיסי עם בני סימוניא ב(ירושלמי יבמות יב, ו) פ' מצות חליצה, "דלא הוה בידיה, וא"ל רבי למה לא אתבינון, וא"ל עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה וטפח רוחי עלי וכו'". ואני נותן בזה סי' מ"ד בפ' חלק (סנהדרין קט, א), "אויר מגדל משכח" ע"כ. והיינו דאמרינן בפ"ה ד(עירובין נד, א), "וממדבר מתנה (במדבר כא, יח), אם משים אדם עצמו כמדבר הזה וכו'". ופירש"י "אם כמדבר הוא, התורה נתונה לו במתנה מהשתכח" ע"כ. וסיומא שם "ומבמות הגיא. שאם מגיס דעתו הקב"ה משפילו". ששוכח תלמודו. ושם נמי "אם משים אדם עצמו כערוגה שהכל דשים בה, תלמודו מתקיים בידו". שכפי הטבע וכפי ההשגחה, אויר גסות הרוח משכח. וזה לענ"ד דאמרי' בפ"ק ד(ברכות ח, ב), "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחי' בארון". משום דבארון ליכא גאוה, כי אות ג' לא נכתבה בארון כפורת וכרובים לפי שמורה על הגאוה, כמ"ש בעל מגלה עמוקות אופן קל"ט (ועיין לקמן ח"ג פי"א). וגם בפרשת העקידה נמצאת כל האלפא ביתא חוץ מאות ג', וכתבו בשם האר"י ז"ל כנגד ג' בתים שעתידים לבנות, וכנגדם ג' פעמים מקום וכו'. כן כתוב בליקוטי' כ"י בשלי דף רל"ב ע"ב. ואולי גם מטעם הראשון של הארון, כי העקידה הפך מדת הגאוה. והנה כי כן הזקן שאינו משכח מחמת הגאוה כי אם מחמת אונסו, הוי כשברי לוחות בארון. והטעם דאות ג' שחסרה כאן, רומזת לגאוה ולא לג"ח, כדאמרי' בפ' הבונה (שבת קד, א) "ג' ד' גמול דלים". דלא יתכן לומר כן, שהיה העיקר חסר. וב(זהר חלק א רלד, ב) פ' ויחי, "דל"ת בלא גימ"ל לאו איהו שלימו. וכן גימ"ל בלא דל"ת". ורומז לזו"ן כנודע. ועוד יעיד עליו ריעו, אות ף' שגם לא נכתבה בארון כפורת וכרובים, כמה שחסרה בברכת המזון מהטעם שכתבו ס' החסידים והרוקח, הובא ג"כ בס' אליה רבה א"ח סי' קפ"ה. להודיע שאין אף וקצף שולט בסעודה כשמברכין ברכת המזון, ולא נמצא ף' בשום תפילה, רק בתפלת מוסף שבעל כרחינו אנו צריכים לומר 'את מוסף יום פלוני', כמ"ש ס' החסידים סי' תתשס"א. לפי שאות ף' מצוי בשמות של מלאכי חבלה, כגון אף זעף שצף קצף נגף רשף עי"ש. וכן בגמרא פ' הבונה (שבת קד, א), "במדת צדיקים א"ת ב"ש וכו' ה"ץ ו"ף, חציצה הוי בינך לבין אף". וכתב מהרש"א שם, "לפי שהף' מורה בכל מקום על האף" יע"ש. (ולכן משראיתי וידעתי דבר זה, נהגתי לומר בברכת המזון של מנהג ספרדים לשון 'המגדיל טובו עלינו', במקום 'המעדיף' שיש אות ף'). והכא נמי באלו חסרה אות ף', שגם אין כאן אות ג' משום דמשמע גאוה, שכן אחז"ל "כל מי שיש בו גאוה מביא חרון אף לעולם" ע"כ. וסמי מכאן אות ג' גאוה, סמי נמי מכאן אות ף' אף וקצף, דהא בהא תליא, ומאן דעבד הא נפיל בהא. והואיל והאיש משה ענו מאד, נ"ל שלזה אמרו בפר"א, "חרון אף קבור כנגד קברו של משה". כי זה בענוה לעומת זה, ובא זה בענוה שלו ואיבד את זה, והעד דחרון אף בגימט' מש"ה, כמ"ש הרמ"ע במאמר חקור דין סוף חלק ג'. ושמעתי בשם הקדמונים צחות במדרש הנזכר, "כל שיש בו גאוה מביא חרון אף לעולם". שכיון שהוא בעל גאוה מפרש פ' "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). שפי' 'כל' ר"ל כלו ולא מקצתו, שמקצתו מותר, כגון שמונה שבשמינית. ובא לפי זה לפרש גם פ' "והוא רחום יכפר וגו' ולא יעיר כל חמתו" (תהלים עח, לח). כלו לא יעיר אבל מקצתו יעיר ח"ו, ונמצא מביא חרון אף לעולם ח"ו, ד'כל' זה ר"ל כלום, כמ"ש התי"ט בפ' י"ב דנגעים משנה ו', לסיוע פי' מהר"ם בלישנא דמכל מקום, שפירושו משום מקום. ואף אני אענה בתרייהו דרך צחות, דהיינו דכתי' אחר "ולא יעיר כל חמתו" (תהלים עח, לח), "ויזכור כי בשר המה" (תהלים עח, לט). שתפסו מדת הענוה, ע"ד מ"ד בפ"ק ד(סוטה ה, א), "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים עצמו כבשר וכו'". וגם שם "בשר כתיב בה ונרפא (ויקרא יג, יח)". פירש"י "מי שהוא רך ועניו קרוב להתרפאות וכו'". וירצה "יכפר עון ולא יעיר כל חמתו". שום חמתו כלל וכלל, כמו שהם קיימו וקבלו "תועבת ה' כל גבה לב". שום גבה לב, ששמו עצמם כבשר.