ולפי פירושו האמור דפח״ח, ניתי ונחמיניה מאי דאיתא בפ׳ השותפין (בבא בתרא טז, ב), "א״ל רשב״ל לר׳ יוחנן לדידך דאמרת רבייה באה לעולם, מפני מה לא הוכפלו בנות איוב, א״ל אעפ״י שלא הוכפלו בשמות הוכפלו ביופין, דכתיב ויהי לו וגו׳ (איוב מב, יג)". וקשה למה שאל בבנות ולא שאל בבנים, ומהר״ש יפה בב״ר פ׳ כ״ו כתב "משום דבבנים ס״ל דהוכפלו מדיוקא ד"שבענה" (איוב מב, יג)". אבל אכתי קשה דפתח בחבית וסיים בכד, דרשב״ל שאל מפני מה לא הוכפלו בעצמן, והוא השיב שהוכפלו ביופיין אע״פ שלא הוכפלו בעצמן ובשמות, ולא מן השם הוא זה כמו שהעיר מהרש״א שם, ומה תשובה היא זו שהוכפלו ביופיין. ועוד קשה דמשמע דלמאן דלית ליה רבייה באה לעולם ניחא ואין מקום לקושייא ואמאי. ונ״ל משום דאכתי קשה סוף סוף הגוף כלה ואבד, ותינח בנפש כי חיות הנה לעוה״ב, אבל הגוף הגשמי הגש״ם חלף הלך לו, כדאמרינן ב(ברכות ה, ב), "על האי שופרא דקא בלי בארעא קא בכינא". והכי פירושא דמילתא כתב רד״ק "ויאמר מנוח אל מלאך ה׳ מי שמך (שופטים יג, יז). שהשם אינו העצם, לפיכך לא יאמר על השם מי אלא מה, ולמלאך שאין לו גוף, השם הוא כמו העצם, אבל לא ידע מנוח שהיה רוחני. ויש לפרש לפי שהיה בעיני מנוח גדול ונכבד, דבאיש הזה השם הוא כמו העצם" עכ״ל. ועד״ז דקדקתי לישנא דרב שמואל בר יצחק בפ׳ חלק (סנהדרין קט, ב), ורש״י בפ׳ קרח ז״ל, "בן יצהר בן קהת בן לוי. (במדבר טז, א). ולא הזכיר בן יעקב, שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלקותם". ופירשתי "על עצמו" דוקא, שהשם הוא כמו העצם באדם גדול כמוהו. ונ״ל ג״כ לפי שהכבוד באיש הנכבד הוא רוחני וכדבר שיש בו רוח חיים הוא, ולא גרע מנגע שכתב רש״י בפ׳ תזריע, "נגע צרעת (ויקרא יג, ט), נגע לשון זכר" ע״כ. וכתב הרדב״ז בתשובותיו מקרוב באו לדפוס בסי׳ של״ו, "שטעמו מפני שהנגע הוא באדם שיש בו רוח חיים, וגם שבעצמו יש בו חיות, אבל בדבר שאין בו רוח חיים ליכא קפידא" ע״כ. והיינו לענ״ד שרש״י כתב על "ובקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט, ו) ז״ל, "כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך צריך אתה לפרש כמדבר אל הכבוד, ואומר אתה כבודי אל תתייחד עמהם, כמו אל תחד אתם בקבורה (ישעיה יד, כ)" עכ״ל. כי כשנדקדק בלשונו שכתב "ועל כרחך צריך אתה לפרש וכו׳". נ״ל דה״פ שלא תאמר כיון שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, דליתא ואתה מוכרח לפרש כדאמינא כי גבי כבוד לא שייך לומר כן כי הוא כדבר שיש בו רוח חיים. ואזיל לשיטתיה שכתב גבי נגע כנזכר.
ומן התימה על רב ספרא רבה דישראל הרמ״ז ז״ל, בפי׳ המשנה שכתב במש׳ ב׳ פ״ב דנזיר, על מ״ש התי״ט בלשון המשנה, אמר הדלת הזה הריני נזיר, דאעפ״י שהדלת נקבה, כבר אמר החכם הראב״ע, "כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו". והשיג עליו שאפי׳ דאיתיה לכלל זה, יהיה במלה שאינה מפורשת בפסוק, ועוד ערער על הכלל עצמו שאמרו בשם הראב״ע, שלא מצא ולא ראה יע״ש. ועמו הסליחה אין לא ראינו ראיה, ואילו נתפרסמו בימיו תשובות הרדב״ז המחודשות הנ״ל היה חוזר בו ממ״ש, כי הרדב״ז ז״ל בסי׳ של״ו הנ״ל כתב בהדיא ובכתב מפורש, שכלל זה ד"כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו" הוא מן הראשונים, ושכן היא הסכמת המדקדקים. ומסיים ז״ל, "וכן ראיתי בשם ר״ת" עכ״ל. פוקו חזו מאן גברא רבא דקא מסהיד עלה דמילתא, ולדידי מסתבר טעם כלל זה יוצא מן הכלל, שכתב רד״ק בחילוק שבין מי למה, דהעצם הוא דבר שיש בו רוח חיים ומחולק מאידך וק״ל. ועיין בתוס׳ בפ׳ חומר בקדש (חגיגה כה, א). ד״ה גלילאה. 'במלת נ״ר שהיא זכר ונקבה, כמ״ש נר שכבתה' (שבת כא, א). ואילו בפסוק לא מצינו אלא לשון זכר.
אחרי כתבי שלטה עיני באור חדש זה ספר 'יד מלאכי' של מר שארי כהנא רבה אשר חנן לעבדו, וראיתי בכללי הכ״ף ש״ט שהביא קול הרמ״ז, קול ושוברו עמו, ואין לי להאריך יותר ממה שכתבתי שנ״ל נכון ומספיק. ולפ״ז כך אמר רשב״ל לר״י, לדידך דאמרת רבייה באה לעולם (לפירש״י לפי שממהרת להזריע), א״כ הפסיד איוב כל אותו הריבוי שהיה בא מבנותיו אילו הוכפלו. ונהי שהנשמות שבגוף בעמדן תעמודנה, ואשר להיות כבר היו ובהוייתן יהיו, כמ״ש ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז, טז). מ״מ בגופים לא שייך לומר כן, שהגוף מתהוה בהויה חדשה והוא נפסד וכלה כדאמרן, ולמה לא הוכפלו בשביל עצמותן וגופן. והשיב לו רבי יוחנן נהי דלא הוכפלו בשמות, כלומר בגופן ועצמותן, דהשם הוא כמו העצם באדם נכבד וגדול כמ״ש רד״ק ז״ל, (וכ״כ הנוה שלום במאמר ה׳ פ״ד, שהשם מורה על מהות ועצמות הדבר, וכמוהו בעל יפה מראה פ׳ סדר תעניות (תענית פ״ג) דף קע״ד ע״ב, והיינו לע״ד שאמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צח, ב) "מה שמו, דבי רבי שילא אמרי שילה שמו. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, דבי רבי חנינא אמר חנינא שמו". וכתב רש״י "כל א׳ היה דורש אחר שמו" ע״כ. וכמ״ש בחידושי שם. וכן בפ׳ בנות כותים (נדה לו, ב), "אנא איסי וכו׳ אסיתא דנחשא דלא שליט ביה רקבא וכו׳". וכתב רש״י "משום דשמיה אסי, דריש לשמיה הכי". וגם בעל עיון יעקב בסוף מס׳ זבחים כתב, "דרב יוסף לפי ששמו יוסף, חיכך לדרוש בזכות שבט יוסף" ע״כ. מ״מ הוכפלו ביופיין הואיל ושופרא בלי בארעא וכלה ואבד כדאמרן, והיא הנותנת שהבנים הוכפלו לפי שאין רבייה בהם. או אפשר דס״ל שגם הבנים לא הוכפלו, ומקשה בבנות מפני שהקושיא חזקה ביותר, וגם מפני שעיקר הקושיא היא על החומר למה לא הוכפל, כי בנפש אין מקום לשאלה זו, והקושיא יותר מכוונת בבנות, שכן קראו חכמים החומר בשם אשה, כמו שתמצאו בעיקרים מאמר א׳ פי״א, ובשאר מקומות בספרו ובכמה מחברים, והרמב״ם בס׳ המורה ח״א פי״ז כתב, "שאפל״טון ומי שקדם לו היה קורא החומר הנקבה והצורה הזכר". וכ״כ משמו המפרש ס׳ רוח חן בפ״ד, בעבור שקודמת לחומר במעלה. ובעל דרך אמונה שער ג׳ דף פ״ו ע״א, ובקונטריס אחרון של לחם הפנים דף ס״א ע״ב, בדיני ששים כתוב "הנשמה דוגמת זכר, וחלק הגופני נקבה, וזכ״ר גימט׳ ברכ״ה" עי״ש. והיופי ג״כ בעוה״ז, "אין אשה אלא ליופי". "ביתו זו אשתו" (יומא ב, א). כמו שדרשו בי״ת ב׳נים י׳ופי ת׳כשיטים', עפ״י מ״ש "אין אשה אלא לבנים. אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לתכשיטים" (כתובות נט, ב). אלא שגם באיש דבר נאה ומתקבל, כמ״ש ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה (בראשית לט, ו). וכדתנן "הנוי והכח וגו׳ נאה לצדיקי׳ וגו׳". וכ״כ בעל העקידה בסוף שער פ״ב משם החוקר, ושכן התורה שבחה אנשים ונשים בזה התואר, ונמצא שהקשה על הבנות להגדיל הקושיא מכח הריבוי ולפי שהם כינוי לחומר, דבדידהו הקושיא והתירוץ מרווחים ומכוונים יותר, ואה״נ דהיינו הך בבנים שלא הוכפלו.
ואפילו נימא שהבנים הוכפלו כדמעיקרא, מ״מ נקטינן מיהא שהבנות לא הוכפלו אלא ביופי, משום דבלי בארעא ולא בנפש, כי היא נצבת וקיימת לעוה״ב, ועכ״פ פשוטו של מקרא לא יופשט, וגם הרמב״ן בפירושו לס׳ איוב, סבר וקביל דלא שנא בנים ולא שנא בנות לא הוכפלו, אלא דיהיב בהו טעמא "כי הראשונים היו חייבים מצד עצמם, וישלחם ביד פשעם". ובעל חלקת מחוקק אית ליה נמי הכי שאלו ואלו לא הוכפלו, ונותן טעם כולו הפך מטעם הרמב״ן, "משום דאיוב נתחייב בפשיעתם" עי״ש. וכפי המונח שלהם, שאחד זה וא׳ זה לא הוכפלו, הטעם הטוב שבכולם הוא טעם מר אבי ואלופי זצוק״ל, משום נצחיות נשמתם, אמרו צדיק כי טוב.