נתיב חיים/אורח חיים/שפו
(מ"א ס"ק י'.) שלא כיון. נ"ב במחילת כבודו שגג בזה כשנדר שלא אהנה וודאי על שום הנאה כיוון כדאיתא בנדרים ובהל' נדרים ומ"ש רש"י בד"ה קשיא דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאה דהיינו אכילה אינו אלא באומר ככר זה עלי אבל נראה שהרב"י למד זה מדכת' הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין מערבין ומשתתפין בה ובעירוב יצא אפילו בשלא אהנה ה"ה בשיתוף גם בפ"ו מה"ל עירובין כת' כל שמותר לערב מותר להשתתף וכל שאסור להשתתף בו אסור לערב בו והיינו טעמא דס"ל להרמב"ם דשיתוף נמי מצוה היא מדכתי' ופקדתיך ולא תחטא וכ"מ בב"י עסי' שצ"ד ע"ש:
(שם) וא"כ מ"ש הרמ"א. נ"ב חלילה להשוות הרא"ש כטועה. אבל נראה דכוונתו דקשיא ליה על המחבר דהל"ל עוד חילוק בין הרמב"ם והרא"ש והוא דעת הי"א היינו בקונם אכילת ככר עלי דלהרא"ש אין מערבין בה ולהרמב"ם אף משתתפין בזה. ולזה בא כמתרץ דבכה"ג לכ"ע אין משתתפין דהרמב"ם נמי סובר דאין משתתפין בקונם ולא מטעם שכת' הרא"ש גזירה אטו אמר ככר זה הקדש אלא מטעמא אחרינא כיון שאמר קונם הוא כינוי כקרבן ואם מעל חייב בקרבן כעל הקדש כמ"ש הרמב"ם פ"ד דמעילה א"כ הוי כמו הקדש ואין מערבין בה אף דחזי לאחרינא וזה שלא זכר הרמב"ם דבקונם אין מערבין ומשתתפין בו דסמך על מ"ש פ"ד דמעילה דהוי כהקדש ודייק בלישניה הנודר מאוכל זה היינו שאמר ככר זה עלי אסור באכילה בנדר אבל קונם אין משתתפין ומערבין בו ואם תקשה לך הברייתא דקתני לפי שאין מערבין בהקדשות משמע הא בקונם מערבין י"ל דלשיטת הרמב"ם נכלל קונם בהקדשות א"נ הברייתא אתיא כחכמים דס"ל בנדרים דף ל"ה דאין מעילה בקונמות והא ליכא למימר דהרמב"ם נמי אוסר בקונם מטעמיה גזרה אטו הקדש דאם כן ה"ל להזכיר דין זה דמהיכי תיתי אנו יודעין גזירה זו. ומעתה דברי רמ"א ישרים: