נתיבות עולם/נתיב יראת ה'/פרק ב

פרק ב'

בפרק במה מדליקין (שבת ל"א, א') והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו אמר רבא בשעה שמכניסים האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה (כי לשון חוסן מלשון יורש) צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה והעלה לו אמר לו ערבת בו קב חומטין א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העלית ע"כ. בארו בזה מעלת היראה, דע כי הדין אם היה האדם הנהגתו כאשר היה ראוי לו מה שנברא באדם הנשמה מן העליונים, ולכך תחלת דינו נשאת ונתת באמונה כי העליונים אין אחד מקבל מזולתו, לפי שאם אחד היה מקבל מזולתו היה בהם הרכבה שהרי מקבל מזולתו, ודבר זה לא שייך בעליונים אף כי הם מקבלים מן השם ית' לא נחשב דבר זה להם הרכבה שיהיה האחד מורכב מעצמו ומזולתו, ודבר זה לא יתכן בנבדלים שאין בהם הרכבה כלל, ולפיכך המשא ומתן מתיחס אל המורכבים שהם מקבלים מאחר, ואין במורכבים אחד עומד בעצמו שאם היה עומד בעצמו ולא היה שום חבור אל זולתו דבר זה הוא פשיטות ואין פשיטות בתחתונים, וכבר בארנו זה בפרק משה קבל. והאדם יש לו משא ומתן, ודבר זה ראוי לו מצד שהוא אדם מורכב שהוא מקבל מזולתו ולפיכך דין שלו מתחלה על משא ומתן שאם הוא באמונה ולא לקח דבר שאין ראוי לו, ומתדמה בדבר מה אל הנבדלים, כי האדם אינו נבדל לגמרי ולפיכך אי אפשר שלא יהיה מקבל מזולתו עד שדבר זה הוא דומה להרכבה, ומכל מקום האדם קצת דומה לעליונים שאין בהן הרכבה, וזה כאשר משא ומתן שלו באמונה שהרי אף שהוא מקבל אינו מקבל מה שאין ראוי לו כי היה זה הפך הנבדלים לגמרי, שהרי הנבדלי' אינם בעלי משא ומתן שהם פשוטים ולא שייך בהם קבלה ששייך במורכבים. ולפיכך תחלת משפט האדם שדנין אותו אם מעשיו היו כאשר ראוי לאדם שיש בו הנשמה, כי האדם אף שהוא אדם בעל חומר, מכל מקום יש בו הנשמה האלקית הנבדלת ולפיכך ראוי שיהיו מתדמים לנבדלים שאינם מקבלים מזולתם, וכך יהיה האדם מתדמה להם אף כי הם מקבלים זה מזה אינו נוטל מה שאינו ראוי לו וזהו התדמות לעליונים שהם פשוטים, ולפיכך בראשון דינו נשאת ונתת באמונה. ואין ראוי שיהיה הדין בתחלתו על ע"ז ג"ע וש"ד, כי הדין הוא תחלה על דבר שהיא תחלת היציאה מן הראוי, ולכך הדין תחלה נשאת ונתת באמונה שלא היתה הנשמה הנבדלת יוצאת מן הראוי מה שהיא מן העליונים הפשוטים שאין מקבלים זה מזה מה שאין ראוי לכל אחד, אבל ע"ז ג"ע וש"ד אין זה ראוי לאדם כלל אף שהוא בעל חומר, אבל אלו דברים שייכים אל האדם במה שהוא בעל גשם מורכב רק שהנשמה היא פשוטה, לכך הדין בתחלה אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת או היה נמשך אחר גופו החמרי, כי מצד הגוף הגשמי שייך בו הרכבה לכך דברים אלו הם תחלת יציאה מן הראוי ולכך הדין על זה תחלה. ובמדרש (תנחומא משפטים) אם כסף תלוה את עמי היום לווה מן הלילה והלילה מן היום וחוזרין ופורעין זה לזה באמונה, כמו שהתבאר בנתיב הצדקה אצל הרבית ע"ש, ולפיכך תחלת הדין נשאת ונתת באמונה אם היה האדם דומה אל העליונים:

וכן קבעת עתים לתורה ג"כ דבר זה שהאדם מפני הנשמה שהיא נבדלת ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי, ולפיכך תחלת דין האדם קבעת עתים לתורה שפנה מעניני החמרים אל התורה עד שהיה קובע עתים לתורה שאז לא היה נחשב עוד חמרי, וזהו שלימות הנשמה הנבדלת שהיא באדם ואם לא כן הוא חמרי ועל דבר זה נותן הדין. ודוקא קבעת עתים לתורה, כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם ואינו דבר מקרה רק כי הוא עיקר, ודבר זה מבואר למעלה בנתיב התורה. וכן עסקת בפריה ורביה, כי ראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל בכל מעשיו ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה, לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי ואין צריך לו לעסוק בפריה ורביה כי הוא בעצמו אינו נחשב פרטי כי הפרטי הוא מצד הגשם בלבד כמו שמבואר זה למשכיל, ומי שעוסק בפריה ורביה הרי בכחו הכלל ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל שאין נחשב הנבדל פרטי, לכך תחלת דינו אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת אשר אין הנבדל פרטי. ודבר זה ידוע כי הפרטי הוא מצד הגשם, ועוד הרי אמרו (יבמות ס"ג, ב') כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט הדמות שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם ואתם פרו ורבו, שתראה מזה כי העוסק בפריה ורביה הוא עוסק בדבר נבדל הוא דמותו של הקב"ה:

ואמר עוד צפית לישועה, ביאור ענין זה, כי הנבדל הוא בפעל תמיד והאדם הגשמי אינו בפעל רק הוא בכח כי זהו ענין החומר, וכאשר אינו מצפה לישועה, אשר הישועה שיצא העולם מן הכח אל הפעל לגמרי דבר זה ראוי אל הנבדל שהוא בפעל, ולפיכך תחלת דינו ג"כ אם היה נמשך אחר הנבדל אשר הוא בפעל או אם היה נמשך אחר החומר אשר הוא בכח תמיד, ואם היה מצפה שתצא לפעל הישועה הרי מצד הזה הוא בשלימות בפעל, כי הישועה שתהיה לעתיד אז האדם בפעל לגמרי מה שלא היה עד ביאת המשיח ולכך תחלת דינו אם היה מצפה לישועה, כי אם לא היה מצפה לישועה הרי הוא גשמי חמרי שהוא בכח ולא בפעל. וכן מה שאמר פלפלת בכחמה הבנת דבר מתוך דבר כל זה מעלה נבדלת, שכך ראוי לאדם שנתן בו הש"י נשמה שתהיה משכלת בחכמה ובבינה ולפיכך צריך שיהיה נמצא על שלימותו הראוי ואל"כ יתן הדין על זה. הרי לך ששה דברים בקטן החל ובגדול כלה, כי בודאי אשר הוא קודם לכל נשאת ונתת באמונה שאם שקר הרי הוא יציאה מן ענין שראוי אל הנשמה. ואחר כך קבעת עתים לתורה שאין זה בכלל פלפלת בחכמה ולא בכלל הבנת דבר מתוך דבר, שהפלפול והבנה בפני עצמה וקביעת עתים לעסוק בתורה גם כן דבר בפני עצמו, כי קביעת עת מיוחד לתורה ואינו סר מן העת אשר קבע דבר זה מורה כי הוא מיוחד לתורה וכאלו היתה התורה עצמותו. עסקת בפריה ורביה יותר כי מה שקבע עתים לתורה אינו רק שהוא מיוחד אל התורה במה שקבע עת לתורה ועסקת בפריה ורביה מתדמה לנבדלים ביותר כמו שאמרנו, כי דבר זה מה שאינו פרטי הוא ענין נבדל. וכמו כן צפית לישועה שהוא מצפה להיות בפעל ולא כן הדבר הגשמי אין ענינו שהוא בפעל אבל הוא בכח תמיד. ומ"ש פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר שדבר זה ענין נבדל לגמרי כי החסר אינו משכיל. ואמר אף שיש בו כל הדברים צריך ליראת השם, וזה כי האדם הוא עלול ואין לו קיום מצד עצמו כי אם מצד העלה וכאשר אין בו יראת שמים הרי נשאר העלול בעצמו ואין קיום לעלול בלא עלה, אבל כאשר יש בו יראת השם ית' אז הוא מקוים ע"י העלה שיש לעלול קיום בעלה. ולפיכך כתיב יראת ה' היא אוצרו, נקרא יראת השם אוצר כי האוצר הוא מקיים ואמר כי יראת ה' היא המקיים את הכל והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה שאם אין כאן קב חומטין אף שהתבואה יפה וטובה מאוד אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין אשר הוא המקיים הכל, וכך אף שיש באדם כל המעלות סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה וצריך האדם אל העלה המקיים אותו וזהו ע"י יראת ה', עד שנראה כי יש לאדם עלה שהוא ירא ממנו ית'. ולא קאמר אהבת ה' אוצרו כי אין דבר זה מקיים את העלול רק ביראת ה' שידע שהוא עלול ויש לו עלה והעלה מקיים העלול והרי קב חומטין מעורבין בו, אבל האוהב השם ית' אף שהוא נמשך אחר השם ית' מכח האהבה אין נקרא בזה השם ית' עלה אליו כמו כאשר הוא ירא ה'. ומי שמבין דברי חכמה יבין, כי אלו ו' דברים שהתחלתם מלמטה ועולים במעלת הסולם עד היראה שהיא אוצר הכל, מתחלה האמונה ואח"כ קביעת עתים לתורה ואח"כ פריה ורביה ואח"כ צפית לישועה שתבא מן השם ית' ואח"כ פלפלת בחכמה ואח"כ הדעת להבין דבר מתוך דבר ואח"כ ראשית חכמה יראת ה' וגו'. ולכן ששה דברים הדין עליהם תחלה כי הדין הוא אם לא יצא מקו הישר, ולכך אמר כשמכניסים אותו לדין דהיינו כי תחלת דין הוא אם יצא מקו הישר, ואלו ששה הם הישר כנגד הוי"ו שהוא קו הישר ועליהם הדין תחלה לכך הם ששה כנגד הוי"ו שהוא קב ישר, ודבר זה בארנו בכמה מקומות והבן זה מאוד, והרי נתבאר לך ענין מעלת היראה ומדריגת האיש אשר הוא נמשך אחר יראת ה':

ובפרק קמא דקידושין (ל"א, א') אמר ריב"ל אסור לאדם שילך ד' אמות בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו. ור"ל כי מאחר שמלא כל הארץ כבודו אסור לו שילך בקומה זקופה מפני יראת שמים שאין לילך בפני מלך בשר ודם בקומה זקופה וזה מבואר: