נתיבות עולם/נתיב התורה/יח
התבאר בפרק שלפני זה כי מעלת המצוה כאשר האדם אין מונע מן המצוה אף כי היה לפי דעת האנושי שלא יעשה המצוה ועם כל זה הוא עושה המצוה ולכך האדם כאשר הוא משפיל את עצמו או מתמה על המצוה ועושה עם כל זה המצוה הוא מעלתו.
ובפרק ב׳ דכתובות (כתובות יז ב) אמרו עליו על ר׳ יהודה בר אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואמר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת פירוש שהיה נוטל שלשה בדין של הדס וזורק אותם למעלה ומקבל אחד ואחר זורקו למעלה ומקבל השני.
אמר ר׳ זירא קא מכפיף לן סבא כי נח נפשיה איפסק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירא דלא מפסיק עמודא דנורא אלא או לחד בדרא או לתרי בדרא
אמר ר׳ זירא אהניה ליה שוטיתא לסבא ואמרי לה אהני ליה שיטתיה לסבא ואמרי לה אהני ליה שטותיה לסבא.
הזכיר כאן שלשה דברים שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה הוא המצוה כשלימות, האחד שעשה המצוה דהיינו שהיה משמח חתן וכלה ועשה המצוה כשלימות, כי המצוה הזאת היא לשמח חתן וכלה וזה שהיה משמח חתן וכלה על ידי שהיה מרקד בשוטיתיה דאסא הוה שמחה שלימה, ולכד אמר אהני שוטיתיה כלומר שטה של הדס שעשה על ידו המצוה בשלימות אהני ליה ואמרי לה אהני ליה שיטתיה ופירוש זה שהיה עושה המצוה בתמידות, וזה כי כאשר עושה המצוה פעם אחד דבר זה הוא אקראי והמקרה אינו נחשב רק אם עושה המצוה כעצם לא במקרה ולכך אמר אהני ליה שיטתיה פירוש אהני ליה השטה שלו שהיה נוהג כך תמיד עד שהיה אצלו שטה קבוע לא פר מזה ודבר זה נחשב שהוא עושה המצוה כעצם לא כמקרה בלבד.
ואמרי לה אהני ליה שטותיה פירוש שהיה מתבזה על המצות, וזהו שכרו הגדול שהיה כופה יצרו לעשות המצוה אף שהיה נראה כשוטה על המצות, וזה שאמר אהני ליה שטותיה שהיה עושה עצמו כמו שוטה בשביל המצוה והבן אלו דברים שרמזו כאן בענין זה:
והמצות שהוא עבודת השם יתברך ראוי שתהיה בשמחה כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם כמו שהתבאר לך לפני זה כי לכך הם רמח מצות עשה להשלים את האדם בכל אבריו ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה כי השמחה היא מצד השלימות ואשר יש לו שלימות הוא שמח והפך זה כאשר מת לו אחד מן הקרובים אשר שייכים אליו ומה מגיע העדר וחסרון אז הוא באבילות.
ומפני כי המצוה הוא שלימות גמור לאדם לכך ראוי שיעשה המצוה בשמחה ואז ראוי שתשרה השכינה עליו לגמרי כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה (שבת ל ב), אבל כאשר יש לו שמחה כשמל עושרו דבר זה אינו נחשב לכלום. כי העושר אינו השלמת האדם.
ומה שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה מפני כי אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות ודבר זה שייך כאשר עושה המצוה שהוא שלימות האדם בשמחה ואז האדם שלם לגמרי ואז השכינה שורה:
ובפרק במה מדליקין(שם) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סתרי אהדדי ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה תחילתו דברי תורה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו אבל קודם השמש יש לו
וסופו דברי תורה סוף דבר הכל נשמע את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ומאי דבריו סותרין ושבח אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה כר ושכח אני את השמחה זו שמחה של מצוה ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה וביאור זה כמו שאמרנו, כי המצוה שהוא שלימות האדם ראוי שתהיה בשמחה מפני שהמצוה היא שלימות האדם, וכאשר הוא בשמחה שאז הוא בשלימות הגמור ראוי שתשרה שכינה עליו כמו שהתבאר.
ומפני כי המצוה היא שלימות האדם ולכך צריך שיעשה אותה בשלימות גם כן כפי מה שהיא המצוה וכאשר התחיל האדם בדבר שהוא השלמה צריך להשלים כולה ואם לא השלים את כולה נקרא כאלו פורש מן המצוה.
ועוד כי המצוה היא אלהית בלתי גשמי והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק, כי הדבר שהוא גשמי הוא מתחלק אבל הדבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל, ולפיכך כאשר התחיל המצוה אומרין לו גמור המצוה.
ויש מקשים על זה, והרי מצינו כי הכהנים שהיו מקריבין הקרבן היה נחלק העבודה לכמה כהנים ולמה לא אמרינן מי שהתחיל במצוה אומרין לו גמור המצוה.
ואין זה קשיא דהתם בודאי הכהן העובד הוא רוצה לגמור המצוה רק שאין רוצים להניח לו שיגמור הוא ויעשה הכל, כי לא אמרו שהתחיל במצוה אומרים לו גמור רק שהוא לא יעשה זה מעצמו, אבל אם אין מניחין לו כי אחר גם כן רוצה לעשות המצוה בזה אינו מדבר כלל:
ובפרק קמא דסוטה (סוטה יז ב) אמרינן קשו קראי אהדדי כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וגו׳ וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים אמר ר׳ חמא ברבי חנינא כל העושה מצוה ולא גמרה ובא אחר וגמרה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ר׳ אליעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ר׳ שמואל בר נחמני אומר אף קובר אשתו ובניו שנאמר ותמת בת שוע אשת יהודה וכתיב וימת ער ואונן.
ופירוש זה כמו שאמרנו כי המצוה שהיא השלמה נמשך הכל אחר ההשלמה, ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי, וכן למאן דאמר שמורידין אותו מגדולתו, כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה היא המצוה שהיא מעלה עליונה ופירש ממנה נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה, לכך מורידין אותו מגדולתו גם כן כמו שאמרנו למעלה.
וכן זה שאמר כי אשתו ובניו מתים, וזה מפני שכאשר לא התחיל במצות בדבר שהוא השלמתו הרי כמה דברים שהם עומדים בלא השלמה, אבל זה שהתחיל במצוה שהיא השלמתו ולא גמרה הרי הוא מחסר השלמתו, ולפיכך כל דבר שהוא השלמתו כמו האשה וכמו הבנים שהם השלמה לאדם ועל ידם האדם הוא שלם, וכאשר מחסר השלמתו גם כן דבר שהוא השלמתו חסר ממנו ונעדר. ולכך אמר אשתו ובניו מתים:
וכמו שצריך האדם לעשות המצוה בשלימות צריך גם כן שיעשה בהידור כי זהו מצוה בשלימות כאשר יעשה אותה בהידור.
ובפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג ב) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה סוכה נאה ולולב נאה שופר נאה כתוב ספר תורה לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראות נאין
אמר ר׳ זירא הדור מצוה עד שליש במצוה.
ומה שאמר הדור מצוה עד שליש במצוה דבר זה תבין ממה שנקראת המצוה נר כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור, והנר הוא הדור ונאה כי האור אינו דבר גשמי כי הדבר הגשמי הוא עכור ואינו נאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות כי הארץ היא עכורה וחשוכה והמים שאינם כל כך גשמיים הם יותר זכים, לכך נקראת המצוה שהיא אלהית ואינה גשמית נר שהנר יפה מאיר. ועוד יותר על זה התורה שנקראת אור שהוא שכל אלהי לגמרי, וכבר בארנו זה בכמה מקומות, ולכך צריך שיהדר ויפאר המצוה כפי מעלתה שאינה גשמית רק מצוה אלהית.
וזה שאמר זה אלי ואנוהו שיהדר לפניו במצות, כי השם יתברך אינו גשם והמצוה שהיא אלהית ראוי שתהיה בהדור גם כן.
ומה שההדור הוא עד שליש זהו כי אף שהמצוה היא אלהית ואינה גשמית מכל מקום אינה אלהית לגמרי כמו שהתבאר למעלה, ולכך ההדור הוא עד שליש בלבד כי השליש הוא מעוט נגד שנים.
ועוד כי המצוה שנקראת נר והנר שבו ההדור הוא שליש כי יש בו הפתילה והשמן והאור שתולה בפתילה שבו ההדור, והנה הנר שהוא ההדור הוא השליש, ולכך הדור מצוה עד שליש כאשר ההדור מן הנר הוא האור והוא שליש בלבד, ובגמרא מבעיא אי הוי שליש מלגיו או שליש מלבר, ודבר זה ענין מופלג בחכמה כי מבעיא ליה אם הנר שהוא הכלי המקבל גם כן מכלל הנר, ונשאר בתיקו ודבר זה יש להבין מאוד:
(סליק נתיב התורה):