נתיבות עולם/נתיב התורה/יב

<< · נתיבות עולם · נתיב התורה · יב · >>

בפ״ק דברכות (ח׳ ע׳יא) אי׳ל רבי יהושע בן לוי לבנייהו הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון עד כאן. ור״ל כי המדריגה שקנה האדם על ידי התורה אין לומר שבטלה מעלה זאת כאשר שכח תלמודו. כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם, כי כמו שתמצא אצל מי שהוא חכם גדול בתורה שאי אפשר שיהיה תורתו עמו כל שעה ואי אפשר שלא תסתלק מאתו התורה בעת השינה ובשאר זמנים, ובשביל זה לא תאמר שאין עליו בשעת שינה שם תלמיד חכם אף על גב שאין תורתו עמו מכל מקום שם חכם עליו, כי זה ענין האדם בעל גוף אשר מצד גוף שלו אי אפשר שתהיה התורה עמו תמיד, וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאונסו בשביל הגוף המקבל אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו, ולעולם הבא כאשר אין מונע אליו מצד הגוף כמו שיהיה לעתיד תהיה תורתו עמו.

ולפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, מפני שאף שנשברו הלוחות, דבר זה היה מצד הגוף בלבד אבל המעלה שקנו הלוחות לא נסתלקה מהם, ולכך אף אם נסתלקה התורה ממנו מצד גופו המקבל את התורה והיה זה לאונסו בשביל כך לא נסתלקה ממנו המעלה העליונה שקנה על ידי התורה ובודאי אותם שאמרו כי הצלחה האחרונה קנין המושכלות שקנה אותם והם נשארים אחר מותו, אז היה שייך לומר זקן ששכח תלמודו הלך ממנו מעלתו והוא עתה כמו שאר אדם, אבל כמו שבארנו והוכחנו בראיות כי אין הדבר כך כלל, רק שקנה תלמיד חכם על ידי התורה המדריגה העליונה שדבק בו יתברך, ובשביל כך אף זקן ששכח את תורתו מפני אונס ולא פירש מן התורה ברצון,אחר שקנה שדבק במדרגה העליונה שהוא עם השם יתברך שוב אין יורד אף אם נשתכחה התורה בשביל אונסו מצד הגוף, ודבר זה מבואר:

ועוד יש לך להבין מה שאמר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם כשלימות לפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, כי אמות הארון השלם שבורות,לומר לך כי אין התורה אצל האדם כשלימות, ולכך כאשר נשתכחה התורה ממנו ונשברה יש לו המעלה הראשונה, כי אי אפשר שלא יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו, לכך יש לו המעלה הראשונה, ואינו דומה כאשר לא קבל את התורה רק מעט שאין נקרא זה שברי לוחות אבל כאשר היה לו התורה ונשתכחה הימנו יש אצלו מן התורה שהיתר, אצלו רושם מה, ויש לו המעלה הראשונה, ודבר זה ענין עמוק מאוד:

וכמו שגדול שכרו מי שמקרב ת״ח ומכבדו מזה תדע גודל העונש אשר נוגע בכבודו. ובפרק כל כתבי (שבת קי״ט ע״ב) אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומבזין דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה׳ עד אין מרפא מאי עד אין מרפא אמר רב יהודה כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו ת״ח פירוש כי חטא זה ראוי לחורבן ממזר אין רפואה למכתו וממילא הוא החורבן. ויש לך להבין כי המבזה את התלמיד חכם אין לו רפואה ממה שנתבאר אצל עקיצתן עקיצת עקרב (אבות פ״ב) נתבאר באריכות רבה זה עיין שם. כי השכל יש לו המציאות הגמור וזה בארנו כמה פעמים, והחומר אין לו מציאות, ואף הצורה שהיא מוטבעת בחומר אין לו מציאות גמור. והמבזה את התלמיד חכם כאלו אינו דבר ממש הרי הוא מתנגד אל המציאות הגמור והמתנגד אל המציאות הוא כעצמו כעל העדר הגמור, ולכך אמר ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, כי אלו דברים מביאים המיתה כמו שהתבאר למעלה ואין להאריך:

ובפרק חלק (סנהדרין צ״ס ע״ב) אפיקורוס רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו זה המבזה תלמיד חכם ר׳ יונתן ורבי יהושע אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי המבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא אלא למאן דאמר אפיקורוס המבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כגון מאן כגון מנשה בן חזקיהו ואיכא דמתני לה מגלה פנים בתורה רב ורבי חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם ורבי יוחנן ור׳ יהושע בן לוי אמרי זה המבזה את חבירו בפני ת״ח והמבזה ת״ח עצמו מגלה פנים בתורה הוי אפיקורוס כגון מאן דאמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו אמר ליה אביי האי מגלה פנים בתורה נמי הוא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי שנאמר ונשאתי לכל המקום וכו' אלא כגון דיתיב קמי רביה ונפלה ליה שמעתא בדוכתי אחריתי ואמר הכי אמרינן התם ולא אמר הכי אמר מר, רבא אמר כגון הני דבי בנימין אסיה דאמרי מאי אהנו לן רבנן מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה רבא כי הוו מייתי טריפה קמיה כי הוה הזי טעמא להיתרא אמר להו חזו דקא שרינן לכו עורבא כי הוה הזי ליה טעמא לאיסורא אמר להו תא חזו דקא אסרינן לכו יונה רב פפא אמר כגון הני דאמרי הני רבנן רב פפא אשתלי ואמר הני רבנן ויתיב בתעניתא לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו קא מתקני מטפחות ספרי דבי רב יהודה כי מטו למגילת אסתר אמרי האי מגילת אסתר לא בעי מטפחת אמר להו כי האי גוונא נמי מיחזי כי אפיקורוס. רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו דאמר רב מפני מה נענש גחזי שקרא לרבו בשמו שנאמר ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע עד כאן.

פירוש כי לפי דברי הכל פירוש אפיקורס שנוהג מדת הפקר ופורק עול חכמים ולפיכך סברי כי המבזה תלמיד חכם אין עליו יראת שמים ובכלל פורק עול הוא שאם היה בעל הכנעה היה גם כן מכניע עצמו מן תלמידי חכמים שהם דבקים בשכינה. ומה שלא פירשו כי דווקא מי שפורק עול לגמרי ואמר אין אלקים הוא האפיקורס, משום דסבירי להו כמו שנתבאר למעלה אצל את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים דכיון דאת ה׳ אלהיך מרבה תלמידי חכמים ולפיכך המבזה את החכמים גם כן בכלל פורק עול יראת שמים. וריב״ל סבר דאף המבזה חבירו בפני תלמידי חכמים ואינו חושש לכבוד תלמידי חכמים לבזות אחר בפניו הוי זה גם בן בכלל פורק עול. וקאמר למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם הוי אפיקורס משום שפורק ממנו עול יראת שמים כמו שהתבאר המבזה תלמיד חכם עצמו הרי כאלו מגלה פנים בתורה ואינו חושש לתורה כלל. 

וכבר התבאר למעלה כי התלמיד חכם הוא התורה עצמה ופליגי במבזה כן חבירו בפני תלמיד חכם, למר נקרא זה גם מגלה פנים שלא כהלכה דהא אינו חושש לתלמיד חכם, ולמד לא הוי זה מגלה פנים בתורה רק שאין בו יראת שמים שאם היה בו יראת שמים לא היה מבזה חבירו בפני תלמיד חכם. ומסיק דלמאן כן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם גם מגלה פנים כתורה שלא כהלכה נקרא אפיקורס כגון תלמיד חכם שאינו חושש לכבוד ת"ח לתלות ההלכה בשם ת"ח, וזה נקרא שאין לו מורא חכם ובהאי גווגא נקרא אפיקורס. כלל הדבר כל שהוא פורק היראה מאתו דבר זה הוי אפקרוסא שאין אפקדוסא רק פורק עול שאין על פניו יראה כמו שהתבאר, ומגלה פנים בתורה הוי כאשר ממה התורה ואין התורה משתכחת בעיניו. ורבא מסיק כגון אלו שאומרים מאי אהנו לן רמ אין דבר זה הוי אפקרותא, כי אין לומר שדבר זה מגלה פנים שלא כהלכה, אבל זה שאמר הגי רבנן אין כאן בזוי רק שאין נותן להם חשיבות, אבל אפקרותא הוי שאין ירא מהם ונוהג בהם מנהג הפקר כלומר כי אינם חשובים וכל דבר כמו זה שאין נוהג יראה והכנעה מפניהם הוי בכלל אפקירותא דבר זה מבואר.כלל הדבר כאשר מבזה תלמיד חכם דבר זה נקרא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכאשר אין היראה והכנעה על פניו נקרא זה אפקרותא:

ובפ״ק דשבת (י״א ע״א) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת גוי תחת גוי ולא תחת חבר תחת חבר ולא תחת ת״ח תחת ת״ח ולא תחת יתום ואלמנה. פי׳ אלו דברים הם דברי חכמה אף כי נראה שהם פשוטים ור״ל כי ימצא לישראל מתנגדים מן האומות מצד שהם אומות נבדלים מחולקים כמו האומה של ישמעאל מתנגדים לישראל במה שהם אומה מחולקת כמו כל שני דברים מחולקים יבוא התנגדות זה לזה, אבל אדום יותר מתנגדים כי ישראל ואדום הם הפכים לגמרי כי כאשר זה קם זה נופל ואי אפשר שיהיה להם שום חיבור, ולפיכך אדום רוצה תמיד להתגבר על ישראל שבזה הם למעלה ומכל מקום אם ישראל מכניעים עצמם לאדום ונותנים לאדום הממשלה אינם חפצים יותר, לכך תחת ישמעאל ולא תחת אדום. אבל האומה שנקראו חברי הם רשעים בעצמם. כמו שיתבאר אצל שלשה שונאים זה את זה, והרשע אף אם אחד מכניע עצמו תחתיו אין מועיל דבר זה. ותדע להבין כי אלו אומות השלשה שהם ישמעאל בראשון אדום אחריהם חברים שלישים ואז תדע רשעת של כל אחד ואחד ועל זה אמר עם כל זה אין כח אל אלו כמו ת״ח כי כח אלו אין להם כח השכל העליון שהוא פועל בכח ביותר, ואלו הם בני אדם בעלי כח אבל אין כח שלהם כח נבדל אלקי, ולפיכך אמרו ולא תחת ת״ח כי באולי יהיה נענש על ידו מצד שהוא מתנגד אל השכל העליון אשר נתבאר למעלה כמה גדול מכתו. ויותר מן הת״ח אלמנה ויתום בשביל שהשי״ת קרוב להם שנאמר (ישעי׳ נ״ד) אני אשכון את שפל רוח והוא יתברך בעצמו יריב ריב שלהם ודבר זה מצד מדת הענוה שהוא על הכל ולפיכך דבר זה עוד קשה יותר, ויש לך להבין אלו דברים ביותר ותדע כמה גדולים דברים אשר רמזו פה:

ובפרק אלו הגולין (מכות י״א ע״א) אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חכם באה. גם דבר זה מורה על מדריגת תלמיד חכם. ופירוש דבר זה כי הקללה הוא מצד ההעדר הדבק במקבל ולכך מקבל קללה, וכאשר עשה לו דבר שאינו ראוי לעשות, ודבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע כי כל רע הוא חסרון והעדר לכן דבק בו הקללה בשביל שעשה לו דבר. אבל קללת תלמיד חכם אפילו בחכם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמידי חכמים, ולפיכך אל החסר יבא החסרון וקללה ומוכן ההדיוט שהוא בעל החסרון בערך תלמיד חכם לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה שנחשב אצלו חסד וזה דבר מבואר:

ויותר מזה כי יש לת״ח לנהוג כבוד אף בחבירו. ובפרק היה קורא (ברכות כ״ח ע״ב) כשחלה ר״א נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו׳ כמו שהוא מבואר בנתיב העבודה עיין שם כי אין להכפיל הדברים:

ובפרק הבא על יבמתו(יבמות ס״ב ע״ב) אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היה לו לרבי עקיבא וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ודבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם העמידו התורה באותה שעה, תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא אסכרא עד כאן. פירוש כי בתורה נאמר בה (משלי ג׳) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, וכאשר לא נהגו כבוד בתורה ניטל מהם גם כן אורך ימים. ומה שאמר שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה כי התורה היא מתעלה עד שעד החמשים, ולפיכך הספירה ז׳ שבועות מדריגה אחר מדריגה עד שער השמים, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמו שיש לתורה התעלות כמו שמורה עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער החמשים ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא. ומחו גם בן שלשים ושנים ימים כמנין כבוד דהוא ל״ב, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ובל״ג בעומר שהוא י״ח אייר פסקו מ אייר מפפדו ארד וי״ח בחודש שהוא הי דהייגו ארד תי באותו יום פפקו מלמות כי התורה היא ארד הי בימינ* וכאשר קבלו עונשם כמספר כבוד אז חזר להם מיום י״ה אייר שהוא כמספד ארך חי אריכת ימים, שנאמר בחורה (שם) אורך ימים בימינה, אף על גב דאמר שמתו מפסה ועד עצרת, מכל מקום הגזירה פמקה בל״ב בעומר שלא חלה עוד אחד רק אותם שתלו קודם מחו לאחר ל״ג בעומר: ועוד יש לד לדעת, כי הכבוד נקרא אור דכתיב (יהזקאל מ״ג) והארץ האירה מכמדו, וידוע כי אין הזיו ואוד בעולם רק מפסח ועד עצרת שאז האור הוא זן־ וטוב לכך נקרא חדש אייר זיו• מפני שאתו זמן הזיו והאור בעולם והתורה נתנה בעצרת שהוא פוף הזמן שהוא זיו, וכל זה מורה על פבוד ואור התורה, והם לא גהגו כבוד בחבריהם שהם תלמידי חכמים יודעי התודה לכן מתו ממן הזד- ומתו במיתת אסכרה, ידוע כי מיתת אסכרה מתחיל כפה ומסיים בגדת וכל אשר חוטא בתורה ראוי למיתה זאת, וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין(שבת ל״ג ע״ב) אמכרה בא על בטול תלמוד תורה, ופירוש זה כי מיתה זאת היא מיתת אסכרה מבטל מן האדם עיקר ההיו* כי הדבור הוא החיות של אדם וזה מבואר בכמה משמות, ולכד מיתת אסכרה היא מיתה עצמית יותר מכל המיתו* וכשאמרו לר״א למדנו אורחות חיים כמסכת ברכות אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם, והפד זה כאשר אין גוהגים כבוד זה מ ה דבר זה מביא מיתה עצמית׳ ואת לד מיתה עצמית כמו בגדת ששם הדבור שהוא האדם כדכתיב(בראשית ב׳) ויהי האדם לגפש חיה תרגום שלו והוה לרוח ממללא כמו שבארגו במקום אחר, כי הדמר הוא הנפש מן האדם ולכד אסכרה מיחד• עצמית, והנה לפי דבר זה היה ראוי ומהויב שיהיו מסוגלים חלמית חכמים במדד. הזאת לגהוג כבוד זה בז* ומצאגו בדברי חכמים הפן זה: