בפרק במה מדליקין (שבת דף לג.) בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים שנא' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה מאי ועוד ידו נטויה א"ר חנין בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה, אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר שוחה עמוקה פי זרות, רב נחמן אמר אף שומע ושותק שנאמר זעום ה' יפול בה ע"כ. אע"ג שבכתוב כתיב ג"כ חנף לא נתנו זה אלא לפי דובר נבלה. ועתה ראה כי כל הדברים האלו הנזכרים הם דברים קשים, מיתת בחורים וגזירות קשות שהש"י נוהג אכזריות עם יתומים ואלמנות שמזה תראה כי הכל הוא גזירה רעה וקשה, וכן מה שמהפך הגזירה לרעה והכל ענין אחד. וזה כי הדבור של אדם הוא דבר קשה כמו שאמרו חכמים ז"ל אין דבור אלא לשון קשה וכאשר הוא מנבל דבורו אז חטאו בדבר קשה מאוד, ואין ספק שאם חטא בדבר קשה כמו הדבור הזה שעונשו כפי המדה שחטא בו. ולפיכך הש"י מעניש החוטאים במדה קשה מאוד, ואפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה על ידי גזירה קשה, ודבר זה ידוע כי הדבור ג"כ נקרא חתוך וגזירה לפי שמחתך וגוזר את הדבור מפיו, ולפיכך כאשר מנבל פיו וחוטא בגזירת וחתוך לשונו בנבלות שהוא דבר רע גזירות רעות וקשות מתחדשות על שונאי ישראל. ואולי אם יאמר למה לא יהיה עונש זה ג"כ למדבר לשון הרע, אם תבין דברי חכמה לא יקשה לך, כי כל לשון הרע הוא מצד שהוא מזיק לאדם ומתחבר הלשון אל המדה הזאת, אבל נבול פה מתחבר הלשון אל המדה המגונה היא הערוה שהיא קשה בעצמה, שהרי נאמר בעריות כי את כל התועבות האל ודרשו בפר' ב' דיבמות (דף כא.) שהוא לשון קשה בכל מקום אשר נזכר לשון זה, והדבור בעצמו הוא קשה והתחבר קושי הלשון אשר התבאר בנתיב הלשון אל מדת הערוה שהיא מדה קשה. ולפיכך אמר וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כל זה מפני אכזריות קושי הגזירה המתחדש כאשר החטא הוא בנבול פה. כי בחורי ישראל הם חזקים וראוי להם החיות והם מתים, וכן יתומים ואלמנות לא ירחמו ונהפך להם לאכזריות הכל מפני שהחטא הוא בדבר שהוא קשה, ומצורף אל זה כאשר מתחבר הלשון אל ערוה שהוא קשה. וזה שאמר כאן אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, כל זה מפני קושי הגזירה והעונש המתחדש על האדם. ומה שהוצרך לומר הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, מפני שאמר ועוד ידו נטויה דמשמע שעוד ידו נטויה להכות מאוד והרי כבר הזכיר החומר והקושי שיש על זה, ועל זה אמר ועוד ידו נטויה להכות אף על דבר שאין נראה כל כך חוטא כי הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועוד יתבאר בסמוך:

ואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם, ופירושו כמו שאמרנו, כי כאשר הוא חוטא בדבר שהוא שכלי ראוי שיהיה לו הגיהנם כי החסרון בזה יותר עמוק ממה שהוא החסרון בשאר דברים וכמו שנתבאר אצל לשון הרע שלפי החסרון כך הוא הגיהנם. כי מפני שהדבור השכלי ראוי שלא יהיה בו החסרון וחטא וכאשר נמצא בדבר זה חסרון הוא יותר גדול, ולכך אמר שמעמיקים לו גיהנם שהגיהנם הוא הפסד של אדם כי חשוב בגיהנם שהוא בלתי נמצא כאשר הוא בשוחה וזה שאמר הכתוב כי שוחה עמוקה פי זרות. ואמר רב נחמן בר יצחק אף שומע ושותק שנאמר זעום ה' יפול בה וזה מרבה השומע והשותק, כי חטא זה בפרט הוא בדבור לא כמו שאר חטאים שאינם בדבור שהרי נקרא נבול פה, והשומע יש לו דין העונה בכל מקום, ולפיכך אם שומע נחשב דבור מה והבן זה. ומה שנקרא נבול פה ולא נבול לשון כמו לשון הרע, ולמה אמרו לשון הרע ונבול פה אף כי שניהם הם בדבור. אבל כי הלשון צורתו ותארו כמו דבר המכה כמו בחץ וכמו שכתוב (משלי, יח) החיים והמות ביד הלשון וכתיב (ירמי', ט) חץ שחוט לשונם, ולפיכך תולה מה שהוא פועל רע בלשון, וכן קראו חכמים ז"ל הלשון שהוא מחתך כמו שנתבאר בסמוך, ומפני שהוא מחתך הוא מוכן לחתך בין איש ובין רעהו לעשות ריב ביניהם, ולכך נקרא לשון הרע. ונקרא נבול פה מפני שהדבור הוא נבול מבלי שיפעל באחר ולפיכך נקרא נבול פה כי יותר ראוי לתלות בפה כי משם יוצא הדבור. וזה שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת דף לג:) אע"ג שכליות יועצין ולב מבין ולשון מחתך הפה גומר, הרי לך כי הפה הוא השלמת הדבור. ומפני שהפה הוא המשלים את הדבור ולכך יש לו כח הדבור אשר פועל בקושי מאוד כי הדבור הוא קשה ביותר כמו שהתבאר למעלה, לכך מתחדש גזירות קשו' מאוד, וכל זה ידוע למבין דברי חכמה. ומפני שהוא מנבל הדבור אשר הוא השלמת האדם מעמיקין לו גיהנם שהוא הפך ההשלמה והוא העדר האדם עד שמעמיקין לו גיהנם, ואי אפשר לפרש יותר: