במסכת (כתובות ה ב) מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך אל תקרי אזניך אלא אזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והיינו שאמר רבי אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומה ליתדות מאי טעמא אי לימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל אלא מה טעם משופעות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכו. ת"ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים. ביאור דבר זה אם היה בריאת האדם כאשר ישמע דבר שאינו הגון הוא מקבל אותו דבר, היה נברא האדם חסר שהרי אזנו של אדם פתוחה נבראת ואי אפשר שלא ישמע האדם דבר שאינו הגון, והרי הוא מקבל דבר רע וכל אשר מקבל דבר הוא נשאר אצלו, ואינו דומה אם רואה רציחה ושאר דברים אשר הם רעים א ין שייך בזה קבלה, אבל השמיעה היא קבלה וכמו שתרגם אונקלוס על כל שמיעה קבלה ולכך היה זה חסרון באדם וגם העין יש לו כיסוי שיכול להעצים עינו, כי האדם ראוי להיות נברא בשלימות מבלי חסרון וד"ז נחשב חסרון, כמו שאלו נברא האדם חסר אבר שהיה נחשב חסרון, וכך היה נחשב חסרון גדול באדם אם היה נברא האדם עד כי צריך לקב מה שאינו ראוי לקבל. ולפיכך אמר שאינו כך שבכיאת האדם אינו חסר כלל אבל נברא בשלימות הגמור, שלכך נברא אצבעות שלו משופעות כיתידות לאטום אזנו כשישמע דבר שאינו הגון, וכן אליה של אדם נברא רכה שאם ישמע דבר שאינו הגון שישים האליה בתוכו לסגור אזנו. ואל יקשה לך למה לי שני דברים, כי אין זה קשיא שאין ראוי שישים אצבעו לתוך האוזן כי יד לאוזן מחרשת, ולפיכך יש להשים האליה בתוכו ואח"כ ישים עליו האצבע. ואל יקשה למה האוזן נברא יותר פתוח משאר כל האיברים ולמה לא נברא כמו העין שיש לו כסוי, הן באמת דבר זה דבר עמוק ומופלג ביצירה, וזה כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם שהרי החרש שוטה וקטן אינם נחשבים אדם ודבר זה בארנו למעלה, כי האדם נחשב כמו כלי והכלי שאין לו בית קבול יאנו נחשב כלי כלל רק הוא כמו גולם כלי עץ, ולפיכך החרש שאינו שומע ואינו מקבל הדברים אין לו בית קבול והוא נחשב כמו גולם כלי עץ, ולפיכך בריאת האדם פתוחה כמו כלי שיש לו בית קבול פתוח, ולפיכך נקרא השומע פקח, והסתימה הוא מצד אחר לא מצד האבר הזה ואם היה באבר עצמו סתימה לא היה נחשב האדם הזה פתוח כמו הכלי שיש עליו כסוי שאינו נחשב פתוח. ועתה נחשב האצבע שהוא כסוי לאוזן כמו כסוי שיש לקדירה, שבשביל שיש כסוי לקדירה לא נתבטל ממנו שם כלי פתוח אבל אם היה הכסוי בעצמו היה מבטל הכסוי פתיחתו. ומעתה נברא האדם בשלימות לגמרי בלי חסרון כאשר ראוי האדם מצד עצמו להיות כלי קבול, וכן אמרו על האדם שהוא כלי ר"ל שהוא כלי קבול, וכך ראוי לאדם למי שידע ויבין ענין האדם, ומה שאמר שאל ישמיע לאזנו דברים בטלים שהאוזן נכווה תחלה לאיברים נתבאר לפני זה בנתיב השתיקה.