אמר רבי אבהו (שם י', א') שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה שפירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. דע כי כחה של צדקה שני דברים, האחד שקונה הפעם מעלה עליונה אף שהיה לו הנצחית מה בכך, ואם לא היה לו הנצחית אף שהיה לו המעלה היותר עליונה אין זה מעלה כיון שאינה נצחית. ולפיכך בתורה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, כלו' שיהיה לו הטוב הגמור וטוב הגמור הזה יהיה נצחי. וזה שאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד הוא הנצחית, קרנו תרום בכבוד הוא המעלה העליונה. וכן הוא מרומים ישכון הוא המעלה העליונה, מצדות סלעים משגבו כלו' החוזק והתוקף והדבר שיש לו החוזק אינו בטל. ולאלו שני דברים ראויה הצדקה כי הנצחית מפני שהוא נותן צדקה ומשפיע לעני החיים ולכך משפיע אליו השם ית' גם כן החיים ממקור החיים אשר אין לו הפסק לנצח נצחים, וכמו שהתבאר למעלה כי החיים ראוי אל הצדקה. ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה גם דבר זה התבאר למעלה בביאור, כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל יש לו מעלה עליונה שהוא משפיע אל אחר ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר קרנו תרום בכבוד. וכן אמרו (פסחים דף קיח.) בזה הלשון על השם ית' שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות. וכבר בארנו דבר זה במקומו והארכנו בזה שהצדקה ראויה שתהיה בכל עת לפי מעלתה העליונה. וכבר בארנו הטעם למעלה כי בעל הצדקה במה שהוא משפיע לאחרים הוא דבק בו ית' במה שהוא משפיע לזולתו, והוא ית' נקרא מקור חיים אשר משפיע תמיד אל הנמצאים ואינו פוסק ההשפעה הזאת. ולפיכך כתיב (תלים ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת שיש לו להשפיע בכל עת שבזה דומה אל יוצרו שהוא משפיע תמיד. וקאמר בגמרא במסכת כתובות בפרק נערה (מ"ט, ב') אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ר' שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. ואמרו שם כי הוה אתא לקמיה דרב חסדא (אנשים שאינם רוצים לזון בניהם הקטנים) אמר ליה כפו אסותא בציבורא ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ומה שהקפיד לומר כפו ליה אסותא בציבורא פירש הריטב"א כלו' יהיו מזונותיו כפויים ותלוים והיינו דלא סליק על גבי ספסל עכ"ל, וקשיא דמה לי לקללו. אבל פירוש זה, כי האיש הזה מהפך סדר בראשית שהרי סדרי בראשית בטבע האדם זן בניו, ואף בהמה וחיה ועוף זנין ומפרנסין את תולדותיהן, כמו שאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ונהפכו עליו סדרי בראשית, ולכך כפו ליה אסותא בציבורא ויעמוד עליו ויאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ויראה עוד כי האדם דומה לכלי מקבל שהרי כמה דברים מקבל האדם וכן האדם מקבל בניו, ואיש כזה אינו רוצה לקבל את בניו ונחשב כמו אסותא שהוא מכתשת שיש לו בית קבול והמכתשת בפרט יש לו בית קבול, ובכל מקום כאשר רוצה להזכיר כלי בית קבול אמרו (חולין נ"ב) בוכנא באסותא שהאסותא מקבל הבוכנא, והנה האדם הזה הוא כלי מהופך כאשר אינו מקבל מה שהטבע מחייב שיקבל את בניו ויפרנס את בניו ואת בנותיו ובזה נחשב אסותא הפוכה. ולפיכך אמרו עליו עורבא בעי בני, שהוא בעל חי בלבד ועם שהוא אכזר בעי בני ומקבל אותם, וההוא גברא לא בעי בני והוא נחשב כמו דבר שאין לו טבע כלל ובזה אינו כלי קבול כלל:

ובפרק במה אשה (שבת דף סג.) אמר רבי אבא אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל מלאי בכיס יותר מכולם. פי' כי הצדקה יש עמה חסרון כי סוף סוף הוא חסרון המקבל שצריך לקבל, ומאחר שיש עם הצדקה חסרון אין זה כמו המלוה שאין חסרון כל כך כאשר הוא מלוה אליו. ומכל מקום כאשר צריך להלואה הוא חסרון מה, אבל המטיל מלאי שאין גנאי ופחיתות כלל למקבל הוא יותר ויותר. כי בדבר זה אין ספק שכל אשר המעשה הוא טוב בעצמו הוא יותר מעלה ויותר טוב, ההלואה שאין פחיתות וחסרון אליו כמו הצדקה שהוא גנאי ובזיון אליו, ויותר טוב כאשר מטיל מלאי לכיס שאין גנאי אליו כלל:

ובפרק השותפין (בבא בתרא דף י.) רב פפא הוה סליק בדרגא אשתמיט כרעיה בעי למיפל חליש דעתיה אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי ע"ז אמר ליה חייא בר רב מדפתא לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז ע"כ. ומה שאמר כי המעלים עיניו מן הצדקה כמו עובד ע"ז, וכן איתא גם כן בפ' מציאת האשה (כתובות דף סח.) ופירוש דבר זה ענין מופלג, כי השם יתב' הוא מקור ושורש אשר ממנו יושפע הכל כמו שאמרנו, ולפיכך נקרא מקור חיים שהמקור הוא משפיע תמיד בלא הפסק וכך הוא השם יתב' שנקרא מקור משפיע תמיד. אבל הע"ז נקרא בורות נשברים לפי שאין בה כח להשפיע לאחר והוא כמו בור נשבר שאין בו כח להשפיע לאחר. ולא זה בלבד אלא אף מימיו לא יכיל מפני שהבור חסר ואיך ישפיע לאחר, וכן הע"ז היא בעצמה חסירה ואיך ישפיע לאחר. ולפיכך אמר כל המעלים עיניו מן הצדקה ואינו משפיע אל זולתו, הרי הוא יוצא מן השם יתב' אשר הוא מקור חיים משפיע ואינו דבק בו יתב' ונחשב כאלו דבק בע"ז שהם בורות נשברים לא יכילו המים ואינם משפיעים לזולתם, אף כי יש להם שם אלהות כמו הבור הזה שיש לו שם שיש בו מים אבל הוא נשבר ואינו דבר בעצמו להשפיע לזולתו כמו שראוי אל אלהות, ולכך המעלים עיניו מן הצדקה פורש עצמו מן הש"י אשר הוא משפיע תמיד ודבק בע"ז אשר אינו משפיע כלל, ויש להבין את זה, ועוד כי הכתוב אומר אצל נתינת הצדקה (דברים, טו) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וגו', כלו' מאחר שהוא אחיך איך אפשר שלא תרחם עליו שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו, ואם מעלים עיניו כאלו אינו אחיו הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד ובשביל שישראל הם עם אחד יש להם אל אחד, וכמו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ולפיכך אם מעלים עיניו מן הצדקה ואינו מרחם על ישראל הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד והם לאל אחד, והיציאה מן האחדות נחשב כאלו דבק בע"ז לגמרי שהוא יוצא מן האחדות. ולפיכך כתיב לשון ע"ז בפסוק זה דוקא שכ' פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון, שכוונת הכתוב שכיון שהוא אחיך והוא אביון יש לך לרחם עליו ואם לא יעשה דבר זה הוא בליעל שהוא עובד ע"ז, ופי' זה אמת כמו שיתבאר עוד. ולפיכך במלת צדקה האותיות שלו אחים והיינו הצד"י והקו"ף אחים והדלי"ת והה"א ג"כ אחים, כי ישראל הם אחים בתולדה שהם אומה אחת יש להם אב אחד ועוד קבלו תורה אחת בהר סיני. ולפיכך בכל מקום (בבא מציעא דף נט.) אמרו עם שאחים בתורה ובמצות, כלו' שאין ישראל כמו שאר אומות שהם אומה אחת ויש להם אב אחד, אבל ישראל יותר שיש להם אב אחד ועוד הם אחים בתורה ובמצות. ולפיכך יש אותיות במלת צדקה שמורה על זה, כלו' כי ראוי לתת צדקה אל מי שהוא אחיו שהוא מן זרע האבות ואם כן יש להם אב אחד וגם אחיך בתורה, הד' והה"א במלת צדקה שהם אחים כנגד מה שישראל אחים בתולדה, ואין מעלה זאת כ"כ ולכך הד' והה"א במספר פרטים, רק שיש עוד מעלה שהם אחים בתורה ולכך במלת צדקה הצדי"ק והקו"ף שהם אחים במספר עשרות והם אחרונים במספר עשרות, לכך יש לך לתת צדקה לאחיך:

ודע כי דברים הרבה נרמז במלת צדקה, כי נרמז בזה כי מי שהוא משמאיל בענין הצדקה ואין נותן צדקה גדול עונשו, גם נרמז כי המיימין במצות צדקה כמה גדול שכרו. וזה כי המיימין בצדקה ונותן צדקה קונה עה"ז וקונה עולם הבא, כי עולם הזה הוא הה"א שיש במלת צדקה שהרי עולם הזה נברא בה"א, וזה כי המיימין בצדקה שנותן צדקה יהיה לו עולם הזה, ועוד במלת צדקה הצדי"ק כלו' שע"י הצדקה הוא צדיק גמור והצדי"ק קשור בראשו היו"ד שהוא משמו הגדול, וכמו שאמרו (מגילה דף טו:) עתיד הש"י שיהיה עטרה בראש כל צדיק ולכך היו"ד משמו הגדול בראש הצדי"ק. והמשמאיל בצדקה אין לו עולם הזה, ומורה על זה הדלי"ת במלת צדקה, הדלי"ת שהוא לשון דל והרי אין לו עוה"ז, וגם בעוה"ב הוא בעל גהינם, הפך למי שמיימין בצדקה שקשר לו כתר למעלה בראשו, והמשמאיל יורד מטה כמו שמורה עליו הקו"ף שרגליה יורדת למטה אל השאול, לראות כי המשמאיל בה רגליו יורדות מות. ועוד יש רמז במלת צדקה, כי עכ"פ יתן המעשר וכאשר יש לו ק' יעשה ממנו צ' וזהו המעשר, ואם רצה לוותר יותר יעשה מן הה"א ד' והיינו חמישית, שכך אמרו המוותר אל יוותר יותר מן החומש שמא יהיה צריך לבריות, ובנתיב הנדיבות יתבאר עוד. וגם רמז במלת צדקה כי מי שיש לו כמספר צדקה דהיינו מאתים פחות אחד יכול לקבל צדקה:

ובפרק מציאת האשה (כתובות דף סו:) תנו רבנן מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכים אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי בת מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של אביך היכן הלך אמרה לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, ושל חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה. והנה בא לבאר ענין הצדקה שאין קיום של העושר של אדם כי אם ע"י הצדקה וכמו שאמרנו למעלה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו. וכן כשאר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש"י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש"י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש"י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש"י. ועוד הרי כבר התבאר כי העושר שהוא רבוי הממון הוא דבר תוספת, וכל תוספת ראוי אלוי ההעדר כי דבר נוסף הוא, ומפני שהוא דבר נוסף ראוי לקבל חסרון והעדר כמו שאמרו בכל מקום (חולין דף נח.) כל יתר כנטול דמי, ולפיכך אמר מלח ממון חסר. כלו' העושר עומד להתקלקל כמו הבשר שהוא עומד להסריח, והדבר שהוא קיומו והוא נחשב כמו מלח וקיום אל העושר הוא כאשר נותן צדקה לאחרים שנותן לעני קיום בעולם ובשביל כך הש"י גם כן נותן קיום לממון שלו, ולכך מלח ממון חסר. ועוד כי מדת הדין מקטרג כאשר יש לו תוספת ממון שאין ראוי שיהיה לו תוספת עושר כמו שהתבאר, וכאשר הוא מחסר ממון שלו ונותן לעניים הוא ניצל ממדת הדין שהרי אין כאן תוספת כיון שהוא משפיע לאחר והתוספת הוא להשפיע לאחר. ולאמרי לה מלח ממון חסד, מפני שבעל החסד הוא דבק במדת חסדו ומצד החסד הוא העושר, כי כאשר עושה חסד ג"כ הש"י עושה עמו חסד ויש קיום לעושר שלו מצד החסד, ולפיכך מלח ממון חסד. והנה שתי לשונות אלו שחולקים למ"ד מלח ממון חסר, וזה כאשר מחסר מן ממון שלו ונותן לעני אז אין מקטרג עליו מצד מדת הדין, ולמ"ד מלח ממון חסד דהיינו קיומו במדת החסד כי אף שיש לו קטרוג מצד הדין כאשר האדם נותן צדקה וחסד לעני יש לממון שלו קיום מצד החסד כמו שהוא עושה חסד לאחרים. וזה מבואר: