נתיבות עולם/נתיב הלשון/א

נתיבות עולם · נתיב הלשון · א · >>

בספר משלי (משלי, יח) החיים והמות ביד הלשון ואוהביה יאכלו פריה. שלמה המלך ע"ה רצה לומר כי החיים והמות ביד הלשון, כי לפי קלות פעולת הלשון שאינו דומה לשאר איברים, לכך אין לומר על אחד מהם שהחיים והמות בידו, שאף אם רצה האדם להכות את חבירו, אם אין כאן כח המתעורר על זה אין היד פועלת דבר זה ואם כן אין הדבר בידו בלבד, אבל הלשון אין צריך לשום התעוררות כי תיכף ומיד שימצא לדבר מדבר ולכך החיים והמות הוא ביד הלשון. וזה שסמך אחר זה ואוהביה יאכלו פריה, כי מי שאוהב הדבור באין ספק שיאכל פריה אם לחיים לחיים ואם למות למות:

אמנם חכמים פרשו בפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) אמר רבא חמא בר חנינא מאי דכתיב החיים והמות ביד הלשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד אין ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אין ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל חץ שחוט לשונם אי מה חץ שחוט עד מ' ונ' אמה אף לשון עד מ' ונ' אמה ת"ל שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט למה לי קמ"ל דקטיל כחץ ומאחר דכתיב חץ שחוט לשונם החיים והמות ביד לשון למה לי כדרבא דאמר רבא דבעי חיי בלישנא דבעי מיית בלישנא. פירוש מה שאמר מה יד ממיתה, ר"ל כי אין דבר מיוחד יותר להמית כמו היד שמכה בכח ידו, וכך הלשון יש בו כח דהיינו כח בלתי גשמי רק כח נבדל מן הגשמי. וקאמר אי מה יד כו' כלומר שהלשון אינו דבר גופני כמו היד ולפיכך היד אינו ממית רק בסמוך לו, אבל הלשון היא בלתי גשמי שהלשון הוא השכל הדברי ולפיכך כח זה ממית אפי' ברחוק שכן כל כח נבדל פועל רחוק וקרוב כאחד. ואמר שם במערבא אמרי לשון תליתאי דקטיל שלשה לאומרו ולמקבלו ולאומרים עליו. ויש לך לדעת כי מה שאמר שהלשון ממית, לא בא לומר כי מן לשון הרע בא ריב וקטטה בין הבריות ומתוך כך אפשר שיבא לידי ש"ד, שזה אין צריך לומר דבר שנראה בכל יום. אבל בא לומר כי מסוגל בזה הלשון שמביאה המיתה לשלשה, כי לשון הרע לפי גודל כח הלשון כמו שיתבאר, כל אשר יש לו עסק עם הלשון לא יצא נקי ממנו כי הוא רע לגמרי וכל הנוגע בו ניזק לגודל הרעות בלשון שהוא כח נבדל בלתי גשמי. ודע כי אין שייך לשון הרע אלא בשלשה כמו שיתבאר בסמוך, דאם אומר לשון הרע על האדם בפניו ומביישו לא נקרא זה לשון הרע רק אם אומר לשון הרע לאדם אחד על אחר. ומפני כי לשון הרע מזיק כל אשר שייך אליו, ושלשה שהם שייכים אליו והם האומר ואשר נאמר אליו והאומרים עליו, ולכך מזיק הלשון כל שלשתן שהרי ע"י שלשתן נעשה לשון הרע ולפיכך שלשתן הורגתן. ולפי דעתי מה שנקרא לשון תליתאי הוא דבר נעלם, והוא נרמז מה שלשון הרע שקול כנגד שלשה בכל מקום דהיינו ג"ע וש"ד וע"ז, ולפיכך הלשון הוא משולש והורג שלשה והבן זה. ומזה תדע כי הלשון הוא כמו הנחש שממית ע"י ארס, וכך יש מי שיש לו כח נבדל רע והוא בלשון והוא ממית את האדם. וכן מה שאמר דקטיל כחץ היינו מפני שאין הלשון דבר גשמי שהדברים הגשמיים אין פעולתם במהירות, אבל הלשון אין הפעל הזה דבר גשמי וממית כמו החץ, והבן הדברים האלו. וכן מה שאמר מאן דבעי חיי בלישנא ומאן דבעי מיית בלישנא, שמסוגל הלשון להביא לאדם חיים ומיתה והלשון כולל הכל. וג' דברים אמרו על הלשון, כי מגיע מן הארץ עד השמים, ומהיר לפעול כמו חץ, וכולל החיים המות, והבן זה כי הוא משולש:

ובמדרש (שו"ט פל"ט) החיים והמות ביד הלשון. מעשה היה במלך פרס שחלה אמרו ליה הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה ענה אחד ואמר אני מביא לך חלב לביאה אם רצונך יתנו לי עשר עזים אמר לעבדיו שיתנו לו נתנו לו הלך לגוב אריות והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז ואכלתה יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת עשה לה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו כשהיה בחצי הדרך וראה בחלום והיו האברים שלו מתרסין זע"ז הרגלים אומרים אין בכל האיברים דומים לנו אם אנו לא הלכנו לא היינו יכולים ליקח החלב. הידים אומרים אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום. הלב אומר אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלום. ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה. השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האיברים. אמר להם היום תאמרו שאני שולט עליכם שמע האיש את האיברים הלך אצל המלך א"ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה לתלותו כשהלך התחילו האיברים לבכות אמר להם הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם א"ל הן. אמר לתולין אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו א"ל למה צוית לתלותי א"ל אמרתי לך הבא לי חלב לביאה ואתה הבאת לי חלב כלבתא אמר ליה מאי אכפת לך ותהיה לך רפואה ועוד לביאה כלבתא קורין לה לקחו ממנו ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה אמרו לו האיברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנא' אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה ותטב לה' משור פר ע"כ. והנה במדרש בא לבאר כח הלשון שהדבור הוא מוציא לפעל החיים והמות בכח, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות והיה פועל אח"כ החיים החיים אף שכבר נמסר לתלות אותו. וזה נקרא שיש בידו החיים והמות, כי היד אין בו החיים והמות שאין מסוגל לזה היד ואינו מיוחד לפעל דבר זה, אבל הלשון מסוגל לזה כי הלשון מוציא הכל אל הפעל, ולכך על ידי הלשון יצא אל הפעל לתלותו והוא המות ועל ידי הלשון יצא לפעל גם כן להחיותו. ומפני כך הלשון יותר במקום נסתר כי ע"י הלשון יוצא הדבור מן ההסתר אל הגלוי, וחשבו אליו דבר זה לשפלות שאמרו האיברים אליו את יושב במקום חושך, והוא מורה על מעלת הלשון שמוציא הכל מן הנסתר אל הגלוי. וכאשר היה מוציא אל פעל הדבור כמו שראוי הגיע לו החיים, וכאשר הוציא הדבור אל הפעל בהפך יש בידו המות, והרי יש בידו החיים והמות להוציא הדבר אל הפעל הרע והטוב דבר זה נקרא שיש בידו החיים והמות. ואמר ראה כמה גדול כח הדבור שהרי על ידי הדבור הוא נותן הודאה אל הש"י וההודאה היא על כל הקרבנות וכמו שמבואר במקום אחר. וכל זה כי יותר נחשב הדבור שהוא שכלי מן הקרבנות עצמם שהם ע"י דברים גשמיים, ולפיכך כתיב (תהלים, סט) ותיטב לה' משור פר כי הדבור הוא שכלי לכך הוא יותר נחשב מן הקרבנות, והבן זה מה שרמז כאן על הלשון שיש בו כח הודאה:

ובמדרש (ויק"ר פל"ג) עוד החיים והמות ביד הלשון עקילוס אמר מצטר' ומכירין מות מכאן וחיים מכאן. בר סיסא אמר היה לפניו גחלת נפח בה בערה רקק בה כבתה. אמר ר' חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה חיים ביד לשון ר"ג אמר לטבי עבדו פוק זבין לנא צדי טבא מן שוקא נפיק אייתא ליה לישנא אמר ליה פוק זבין לנו צדי בישא מן שוקא נפק אייתא ליה לישנא. אמר ליה כד אמרית לך צדי טבא אייתית לי לישנא וכד אמרית לך צדי בישא אייתית לי לישנא. אמר ליה מרי מינה טבא ומינה בישא כד היא טב לית טב מינה כד היא ביש לית ביש מינה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין התחילו בוררין את הרכים ומניחים את הקשים א"ל בני כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו. אכל וברך חיים ביד הלשון אמר לשון הרע שהוא קשה מות ביד הלשון ע"כ. וגם בזה המדרש בא לבאר ענין הלשון, שלפיכך נאמר החיים והמות ביד הלשון שאם אכל כלכלה של תאנה קודם שעישרה חייב מיתה, והמעשר הוא בדבור בלבד שיאמר הרי אלו מעשר על אלו, ואם עישרם שאמר הרי אלו מעשר על אלו הרי ע"י הדבור קנה החיים, וההפך ג"כ אם לא עישרה מות ביד הלשון והרי הלשון כולל החיים והמות. וזהו כח הלשון שכל דבר שהוא כמו זה שכולל החיים והמות תדע מזה גודל כחו כאשר הוא כולל החיים והמות, שכל דבר שהוא כולל דבר והפכו בזה תדע ג"כ גודל כחו כמו שבארנו למעלה ענין זה. וכדי ללמד דבר זה לאדם צוה ר"ג לעבדו לקנות לו מזון טוב והביא לו לשון, ללמד לתלמידיו דברי חכמה שאין לך במעלה כמו הלשון, וכאשר אמר ג"כ שיקנה לו מזון הביא לו ג"כ הלשון, וטבי עבדו הבין דבריו וקנה לו לשון הוא הדבר שהוא טוב ורע שאין לך דבר טוב ורע יותר ממנו, כמו שאמר אכל וברך חיים ביד לשון אכל ולא בירך הרי המות ביד הלשון:

ובמדרש עוד מות וחיים ביד לשון משה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל וכן אסתר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי והחיו אומה שלימה דואג אמר דבר ונהרגו נוב עיר הכהנים ונחש ע"י הפה היה גורם מיתה לכל העולם. וכל אלו דברים שבארו כח הלשון שמסוגל אל החיים ואל המות, וכל הדברים האלו ידועים למי שיודע להבין כח הלשון:

ובמדרש (ויק"ר פט"ז) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות ואמר מאן בעי סם חיים ושמעה בת רבי ינאי עלתה ואמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מאן בעי סם חיים קרא רבי ינאי לאותו רוכל ואמר הראיני נא אותו סם חיים שאתה מוכר הוציא מקופתו ספר תהלים ופותח והולך עד מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע הלך רבי ינאי והאכילו והשקהו ונתן לו ו' סלעים אמרה לו בתו לא היית יודע פסוק זה אמר לה הן אלא שבא זה ובררו ע"כ. ויש לתמוה מאוד כי עדיין מה היה מברר לו הרוכל במה שאמר מאן בעי סם חיים, וכן הוא בפ"ק דע"ז (דף יט:) מכריז רבי אלכסנדריא מאן בעי חיי מאן בעי חיי כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה אמרו ליה הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו'. ויש לתמוה ג"כ ע"ז למה היה מכריז על דבר זה ביותר כי כמה וכמה דברים נותנים חיים לאדם. אבל יש לך לדעת, כי מה שבירר לו הפסוק הזה כי הלשון הוא החיים לאדם, אף כי תמצא כי דברים הרבה השומר אותם הם חיים לאדם, מכל מקום אין דבר כמו הלשון שודאי הוא חיים לאדם. ולפיכך היה הרוכל מכריז מאן בעי סם חיים, וזה כי הסם יש לו דבר זה שהאדם הוא מניח הסם על גופו ממש והרטיה הזאת היא קשורה עליו לגמרי, שהרפואה שאינו עליו לגמרי אינו מרפא כ"כ כמו הדבר שהוא מונח עליו ממש, כי אם הסם הוא דבק על הגוף שהוא צריך רפואה אז האדם הוא קרוב לרפואה ביותר. ולפיכך שאר הדברים כמו התורה אע"ג שהתורה היא סם חיים גם כן כמו שדרשו ז"ל ושמתם את דברי נמשלה תורה לסם חיים וכו' כדאיתא בפרק קמא דקידושין (דף ל:) מכל מקום אינו דומה, כי התורה היא רחוקה מן האדם עצמו, כי התורה היא שכלית לגמרי ואין התורה סם לגמרי אל האדם כמו שהוא הלשון, כי במה שהלשון הוא קרוב אל האדם לפיכך הלשון הוא סם חיים לגמרי אל האדם שהחיים דבק באדם ע"י הלשון. ולפיכך אמר רבי ינאי הרוכל הזה שאמר מאן בעי סם חיים בזה ברר לו הכתוב שאמר מי האיש החפץ וגו', ור"ל כי בלשון החיים יותר מכל, שכך משמע מי האיש וגו' שכל החפץ חיים ימצא חיים וזה על ידי הלשון, כי הלשון אינה מוטבעת לגמרי בחומר דכתיב ויהי האדם לנפש חיה ולא ויהי האדם נפש חיה, ודבר זה יתבאר בסמוך, וגם אינו כמו השכל שהוא רחוק נבדל מן האדם רק שהלשון דומה כמו הסם שהוא על האדם דבק בו ואינו מוטבע בתוכו. לכך אין ספק כי הלשון הוא החיים, ובשביל כי הלשון הוא סם נבדל והוא על האדם לגמרי לכך הלשון הוא החיים, ונקרא האדם בשביל הלשון נפש חיה כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס והוה באנשא לרוח ממללא, וכל זה כי הלשון סם חיים, ומאחר שהלשון הוא החיים של אדם אם ישמור הלשון שהוא החיים בודאי שדבר זה חיים אליו, אבל אם האדם בעל לשון הרע ואין שומר מה שנקרא עליו האדם נפש חיה איך יהיה לו החיים, וכל זה היה מברר לו הרוכל:

ואמר עוד בגמרא בפ"ק דע"ז (דף יח:) שמא יאמר האדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ופירוש זה מורה מה שבארנו למעלה, כי הלשון הוא האדם וצריך לשמור שלא יקלקל האדם מה שנחשב בו נפש חיה כמו שהתבאר, מ"מ אין קונה בזה מעלה רק שהוא שומר את עצמו מן הרע ואין זה קנין מעלה עליונה. אבל עיקר קנין מעלה שהאדם קונה מדריגה ומעלה נבדלת היא על ידי הטוב והיא התורה, וזה שאמר סור מרע ועשה טוב כי הדבר הזה שהיא הנפש המדברת באדם הוא שיתקשר עם התורה השכלית, וזה שלימות האדם לגמרי כאשר תבין ואין להאריך: