הדבר שהוא הפך הכנעה וכובד ראש, כאשר ימשך האדם אחר ליצנות שהוא מעשה שחוק והתול ודבר זה הוא אסור לגמרי:

בפ"ק דע"ז (י"ח) דרש רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומאחר שלא עמד מהיכן ישב ומאחר שלא ישב מהיכן לץ אלא לומר לך שאם הלך סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא. ביאור זה כל דבר נמשך לתכלית שלו, ולפיכך אמר שאם הלך וההליכה אינה השלמה שכל הליכה היא להגיע אל תכלית הוא הישיבה או אל המעשה שירצה לעשות, ולפיכך אמר שאם הלך סופו שיהיה נמשך עד העמידה שהעמידה יותר קרוב אל גמר ותכלית שהרי אינו הולך עוד רק שאינו גמר, אבל הישיבה יותר גמר כאשר כבר יושב, והישיבה ג"כ הוא מבקש לעשות המעשה. וע"ז אמר ישב סופו להתלוצץ הוא המעשה שהוא מבקש לעשות, ויותר בליצנות נמשך אחריו כי האדם נמשך ביותר אחר הליצנות ונפשו נהנה בליצנות כמו שאמרו שאני ליצנותא דמימשך אחריה, ולפיכך הליצנות נקרא גמר עבירה לגמרי יותר מהכל עד שאמרו ע"ז אם הלך סופו לעמוד ואם ישב סופו ללוץ. ומזה תלמוד קושי הליצנות ועונש שלו כאשר הכתוב מזכיר אותו אחרון לכל החטאים שתדע מזה כי הוא הקשה מכולם:

אמר ר"א (שם) כל המתלוצץ יסורים באים עליו שנ' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, אמר להו רבא לרבנן במטותא מנייכו דלא תתלוצצו דלא לייתו יסורין עלייכו. אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנא' משך ידו את לוצצים, אמר ריש לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם דכתיב יום עברה היום ההוא וגו', אמר רב תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה. ביאור דבר זה כמו שבארנו, שראוי שיהיו יסורים באים עליו כי כאשר הוא מתלוצץ בדבר הבל ואין בו ממש כלל רק התול לכך יסורים באים עליו שאין לעמוד כנגד היסורים, כאשר האדם הוא נמשך אחר דברי לצנות שאין בהם ממש לכך באים עליו יסורים לכלותו עד שאין בו ממש ועושים אותו לגמרי כאלו אינו ע"י יסורים הבאים עליו. ורב קטינא הוסיף כי מזונותיו מתמעטים, כי המזונות שלו הוא חיותו ומציאותו וכאשר נמשך אחר דברי לצנות שאין בהם ממש ראוי שיהיו מזונותיו מתמעטין עד שאין לו מציאות, כי ענין הלצנות דברי הבאי הבל וריק מעשים שאין בהם ממש רק הכל תוהו לכך ראוי בשביל זה שיתמעטו מזונותיו, כי מי שמתמעט מזונותיו נחשב כאלו אינו. והוסיף ר"ל עוד לומר כל המתלוצץ נופל בגיהנם, וכל הדברים האלו טעם אחד להם כי ראוי לאיש ההולך אחר ליצנות אשר הלצנות דבר שאין בו ממש ומציאות כלל וראוי בשביל זה שיפול בגיהנם ביותר, שאין הגיהנם רק שהוסר מן המציאות ואין שם מציאות רק תוהו וחושך (וכבר בארנו דבר זה פעמים הרבה) וכמו שמורה עליו שמו שנקרא ציה שהוא שממה, וכן אבדון שהוא אבוד מן המציאות, ואשר הוא נמשך אחר דברי תוהו ראוי שיהיה מקומו תוהו ובוהו ואבדון, לפיכך אמר שהמתלוצץ נופל בגיהנם כלומר שהוא מוכן אל הגיהנם ביותר כפי מדתו. ור' תנחום הוסיף כי המתלוצץ גורם כלייה לעולם, ודבר זה כמו שאמרנו כי הליצנות דבר שאין בו ממש ולכך הוא גורם כלייה אל העולם עד שהוא משים את כל העולם כאילו אינו וגורם כלייה אליו הכל בשביל הלצנות שהוא דבר שאין בו ממש. ועוד תדע להבין כי ראוי ע"י הלצנות שיהיה מדת הדין הקשה פוגע בעולם ע"י לצנות, כי הלצנות הוא הפך הדין כי הלצנות הוא דבר התול ואילו הדין הוא דין גמור דבר מחויב כמו שהוא ענין הדין לכך הדין הוא הפך הלצנות שהוא דבר אפס ותוהו לגמרי, ולכך יבא על האדם עצמו ועל כל העולם מדת הדין הקשה, כאשר נוטה האדם אל דברי לצנות שאינם רק התול כנגד זה יש כאן מדת הדין הקשה שהוא הפך זה כי הדין אינו התול, ויש להבין זה:

דרש ר"ש בן פזי (שם) מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך וגו' מי שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון ובמושב לצים לא ישב בתחבולות שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות וקרקסיאות אלך ואגרה בשינה ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. בא לבאר עניני הליצנות שהם על שלשה פנים, האחד ליצנות שהוא בדברים שהם טיול האדם מעניני שחוק אשר נמשך לזה לב האדם ונהנה בו השומע כאשר יראה לפניו דברי ליצנות כמו אלו, והשני מיני שחוק מן צידת חיות, ודבר זה ענין בפני עצמו כי הם דברי גרוי ומלחמה, והשלישי ממיני הליצנות הוא מן התחבולות שעושים הליצנים והוא דבר בפני עצמו. וזה שאמר אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים שלא הלך לטרטיאות וקרקסיאות ששם כל מיני ליצנות שנמשך האדם אחריהם, ואמר אח"כ ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם והוא צידת חיות אשר עושים צידה והוא דבר בפני עצמו, ובמושב לצים לא ישב בתחבולות שהוא מיני שחוק בתחבולות כמו שהוא דרך הליצנים. ואלו שלשה דברי' המחולקים יש להבינם, כי התנא סידר דבריו בחכמה אלו שלשה דברים שזכר דוקא והיה תמוה בעיני מאוד הגרסא לפרש רשעים על טרטיאות וקרקסיאות, כי אין שם רשע נופל ע"ז רק רשע נקרא הרודף אחר אחד להרע לו. ונראה כי לא בא למדרש רק הליכה עמידה ישיבה, מה שהזכיר הליכה שדרך ללכת אל בתי טרטיאות וקרקסיאות והוא מקום המיוחד ללכת שם, ודרך לעמוד בקנגיון, ודרך לישב בתחבולות, אבל רשעים חטאים לצים אתא לדרשא אחרינא כדבסמוך. וכך הגרסא בילקוט (תלים תרי"ג) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב שמא תאמר הואיל ולא הלכתי לבתי טרטסיאות וקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון שלהם ולא ישבתי בתחבולות אלך ואגרה בשינה ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו ע"כ, מוכח שלא ירצה לדרוש רשעים חטאים לצים רק הליכה עמידה ישיבה כמו שאמרנו למעלה, ואמר שלא יאמר הואיל ולא הלך אחר ליצנות ילך ויגרה בשינה כלומר שהש"י ברא עולמו שינהג לפי הטבע והטבע ומנהגו של עולם שיהיה ישן, וע"ז אמר שאין לעשות כך כי האדם לא נברא על דבר זה כלל רק כי אם בתורת ה' חפצו וגו':

אמר ר' שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן (שם) מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך וגו' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו שנאמר הבה נבנה לנו עיר ובדרך חטאים לא עמד במעמד אנשי סדום מפני שאנשי סדום חטאים היו שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים ובמושב לצים לא ישב שלא ישב במושב אנשי פלשתים שאנשי פלשתים ליצנים היו שנא' ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וגו'. דרש הכתוב הזה על אברהם מפני דכתיב אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח וזהו אברהם כי פריו כל העולם כי הוא ראש ואב המון גוים, ובמדרש (ב"ר פס"א) דרשו אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל ועלהו לא יבול זה יצחק וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, ולאו דוקא קאמר רק נקט קודם ישמעאל מפני שהולידו קודם אבל עיקר קרא אתא ליצחק שהוא הפרי שהוא חשוב יותר ועלהו לישמעאל אתי. ואפשר לומר כי דוקא קאמר כי אצל ישמעאל קאמר אשר פריו יתן בעתו, וזה כי יש כשרים באומות ישמעאל ואותם הזכיר אבל הפחותים לא הזכיר, אבל אצל יצחק הזכיר ועלהו דאצל יצחק אף העלים והם הפחותים שנקראו כך כדאמרינן (חולין דף צא:) אי לאו עליא לא יתקיימו אתכליא וע"ז נאמר ועליהו לא יבול. וחלק את הרשעים לג' חלקים, יש חוטאים בכח מעשיהם ואלו נקראים רשעים כי הרשע נקרא בשביל כח מעשיו שנאמר (תלים י') שבור זרוע רשע כלומר גודל זרוע מעשיו ופעולותיו, ולכך אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים אלו אנשי דור הפלגה שהיו בונים מגדל וראשו בשמים לעשות מלחמה עם הקב"ה כמו שמבואר, ואלו ראוים שיקראו רשעים כאשר הם מוסיפים לעשות מה שאין ראוי לעשות. והמדה הרעה השנית אשר הם מחסרים לעשות ממה שראוי להם ואלו נקראו חוטאים, כי חטא הוא מלשון חסרון כמו שבארנו פעמים הרבה דכתיב אנכי אחטנו שפירושו אנכי אחסרנו, ואלו היו סדומים אשר היו מחסרים שלא לתת צדקה ולא רצו לעשות דבר טוב לשום אדם עד שהיו מחסרים ממה שראוי להם לעשות. והשלישי הוא הכת שאין במעשיהם ממש כלל רק הבאי הם והוא דומה אל כת חוטאים שהם חסרים, כי הליצנות אין בפעל שלהם ממש והוא בודאי חסרון נחשב והוא ג"כ פעל זה כמו הרשעים שפועלים ענין זר, ולכך פעל הליצנות הוא שקול כנגד החוטאים והרשעים כמו שהתבאר, ולכך זכר אותו אחרון שהוא קשה מכולם ודבר זה מבואר ואין להאריך יותר:

ובמסכת סוטה (דף מב.) ד' כתות אינם רואות פני שכינה כת חנפים כת לצים כת דוברי שקרים כת מספרי לשון הרע, ובארנו זה בנתיב האמת ובנתיב התוכחה: