נתיבות עולם/נתיב הבטחון/א

נתיבות עולם · נתיב הבטחון · א · >>

בספר משלי (משלי, ג) בטח אל ה' בכל לבבך ואל בינתך אל תשען. שלמה המלך ע"ה רצה לומר, האדם ישים בטחונו בו ית' בטחון גמור על מה שהוא צריך, ואל ישען על בינתו לומר כי ע"י תבונתו יוכל להשתדל מה שצריך אליו רק ישים על ה' בטחונו. כי אף שצריך לעשות כל מעשיו בחכמה ואין סומכין על הנס, מ"מ אל ישען על תבונתו בלבד לומר כי חכמתו יגרם לעשות מה שירצה, רק יבטח בהשם שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפעל. ואמר בטח אל ה' ולא אמר בטח בהשם כי מדבר בשעת מעשה ובאותה שעה ישים מחשבתו ובטחונו אל ה' שיהיה עמו, ודבר זה הוא כמו תפלה אל הש"י, ואלו בטחו בו נאמר על שישים האדם בטחונו בו ית' ואינו מדבר על שעת מעשה, ואל ה', ר"ל כי בשעת מעשה ישים בטחונו ומחשבתו אל הש"י שיעזור לו בכל אשר צריך להשתדל. כי כאשר בוטח בו ית' ולא ישען על תבונתו אז יעשה הש"י בקשתו. וזה שאמר הכתוב (שם כ"ט) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב. ור"ל כי כאשר האדם יחרד מורה זה על מעוט בטחון אשר יש לו בו ית' ודבר זה יתן אליו מוקש, כי הוא הפך מה שאמר בוטח בה' ישוגב, שר"ל שהוא מתחזק ביותר בשביל בטחונו ששם בו ית', כי כאשר יחרד מורה כי אין לו בטחון כלל ודבר זה מוקש אליו:

ובפרק הרואה (ברכות דף ס.) ההוא תלמידא דהוי שקיל ואזיל אבתרי' דרבי ישמעאל בר' יוסי חזייה דקא מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים אמר ליה והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. יהודאי בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא חזייה דקא מתנח א"ל יסורים קא בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כי פחד פחדתי ויאתיני א"ל והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. ביאור זה כי המפחד הפך הבוטח בו ית', שהבוטח בו ית' אינו ירא כמו שאמר שלמה חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, ולכך אמר יסורים בעית דכיון שאין בך בטחון אתה גורם ליסורים שיבאו. ועוד כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו, כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע קל הוא השבירה וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם והוא כמו כלי רעוע שאמר פחד פחדתי ויאתיני מפני שהוא כלי מרועע בשביל הפחד. לכך גבי ההוא דמתנח אמר יסורין קא בעי כו', מפני כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם ונחשב בשביל זה כלי מרועע ביותר ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי, וההוא דמפחד דאמר חטאה את כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו ולכך הוא מפחד תמיד. ומקשה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומוקי ליה בדברי תורה, ודבר זה יש לו טעם מופלג מאוד כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו אין ראוי להפסד כי אם מצד החטא, בודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורעניות אלא א"כ היה הגורם החטא כדלעיל שאז הוא כלי קרוב לשבירה, ולפיכך אמר חטאה את שאם לא כן לא היה לו פחד כלל. ולא כן התורה שכבר התבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור, ולפיכך אמרו בפ' אין דורשין (חגיגה דף טו.) לא יערכנה כסף וזהב וזכוכית וכל כלי פז אלו דברי תורה שקשים לקנות כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, והטעם בארנו בפרקים כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם כי תורת ה' היא לא תורת האדם עד שיקנה את התורה ואז היא תורת האדם, ולפיכך קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, כי אע"ג שקנה התורה אין זה קנין גמור כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור והוא נוח להשתבר ולכך יש לו לפחד תמיד מפני שהוא קרוב אל השבירה ודבר זה מבואר:

ובפרק הקומץ (מנחות דף כט:) בעי מניה רב יהודה נשיאה מרבי אמי מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים אמר ליה כל התולה בטחונו בהקב"ה הוא לו מחסה בעוה"ז ובעוה"ב ע"כ. יש לך לדעת כי אצל הבטחון כתיב בטחו בו עדי עד, ור"ל כי אע"ג כי לפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזל שלו, וע"ז אמר שעכ"פ יש לבטוח בו ית' וזהו בטחו בו עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. כלומר כי העוה"ז ועוה"ב נברא בשם י"ה ולכך יש לבטוח בו ית' עדי עד שיכול להשפיע אליו מעולם העליון שהוא כולו טוב אף אם יש לו מזל רע בעוה"ז. לכך מי ששם בטחונו בו ית' מגיע דבר זה עד עולם העליון הוא עוה"ב ולכך הש"י ג"כ מחסה עליו בעוה"ז ובעוה"ב. כי בעל הבטחון עושה לו הש"י מחסה לגמרי ולכך הוא ית' מחסה עליו בעוה"ז ובעוה"ב במה שמגיע מחסה שלו עד עולם העליון והבן זה, וזה נרמז במה שאמר (תלים ל"ב) והבוטח בה' חסד יסובבנהו והוא חסד עליון ודבר זה מגיע עד עוה"ב:

ובפרק הרואה (ברכות דף ס.) ת"ר מעשה בהילל הזקן שהי' בא בדרך ושמע קול צווחה ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדרש ומסיפיה לרישיה מדרש מרישיה לסיפיה משמועה רעה לא יירא משום דנכון לבו וגו' מסיפיה לרישיה משום דנכון לבו בטוח בה' משמועה רעה לא יירא. ודבר זה כי השמועה רעה, כאשר הוא שומע דבר פתאום ענין שהוא רע וזה אין ראוי למי שהוא בוטח בה' שישמע שמועה פתאום בפעם אחד. ואם לא היה שמועה רעה רק היה בביתו הרע מעט מעט וכל דבר כמו זה נעשה בזמן, וכיון שלא באה בפעם אחת רק מעט מעט בזמן אין הבטחון יכול לעמוד נגד זה שלא יבא דבר רע מעט מעט שכך הוא הנהגת עולם שנמצא בו הרע. אבל שיבא אליו שמועה פתאום דבר זה אינו, כי כל דבר שהוא בלא המשך זמן אינו בהנהגת עוה"ז כי עוה"ז הוא תחת הזמן. ולכך אמר הילל על השמועה רעה שהוא מובטח שאינו בתוך ביתו, כי השמועה הרעה הוא כמו פגע שיפגע באדם פתאום והוא בלא זמן והוא מן הש"י ואינו דומה למעשה שהוא נעשה בזמן, אבל השמועה שישמע האדם שהוא בלא זמן רק בפתע פתאום, ובשביל ששם בטחונו בו ית' אין ראוי שישמע שמועה רעה בלא זמן. ואלו היה בביתו ולא נאמר לו דרך שמועה בודאי הדברים שהם בזמן הם שייכים לעוה"ז, אבל שישמע שמועה רעה על זה כתיב משמועה רעה וגו', ופי' זה ברור ונכון הוא. ומה שאמר כי הכתוב מדרש מסיפא לרישא ומרישא לסיפא ומה רצה בזה. אבל ר"ל כי אם אתה רואה אדם שאין שומע שמועה רעה תגזור אומר שלכך אינו שומע שמועה רעה בשביל שהוא בטוח בו ית' ואין סבה אחרת לזה, ולא תאמר כי אפשר שיהיה כאן סבה אחרת כי אי אפשר לתלות בסבה אחרת. וכן כאשר רואה אדם שהוא בוטח בה' תאמר ותגזור כי בודאי אדם זה אין צריך שיהיה ירא משמועה רעה, לכך מדרש מרישא לסיפא משמועה רעה לא יירא משום דבטוח בה', וגם נכון לבו בטוח בה' לכך אין צריך שיהיה ירא משמועה רעה וזה מבואר:

עוד שם אמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר וכן תנא משמיה דר' עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב. כי הא דר' עקיבא הוי אזיל באורחא והוי בהדיה חמרא ותרנגולא ושרגא מטא להאי דוכתא בעי אושפיזא ולא יהבו ליה אמר כל דעבדין מן שמיא לטב אזל בת בדברא אתא אריה אכליה לחמריה אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא זיקא כבי לשרגא אמר כל דעבדין מן שמיא לטב עביד בלילא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו היינו דאמרי כל דעבדין מן שמיא לטב עביד. כבר אמרנו בנתיב האהבה, כי אלו ג' דברים הם ג' חלקי האדם שהם הגוף והנפש והשכל. הגוף החמרי הוא מתיחס לחמור ועליו רוכב הנפש והנפש מתיחס אל התרנגול שנקרא גבר ואיש, וידוע כי הנפש הוא צורה אשר הצורה נקרא איש כמו שידוע והחומר נקרא אשה כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולכך אמר שהי' לו חמרא ותרנגולא. והשלישי הוא הנר שהוא כנגד השכל שנקרא נר שהוא המאיר לאדם ובכל מקום נקרא השכל נר, וכמו שאמרו במס' שבת ב' במה מדליקין (כ"ג, ב') הזהיר בנר הויין לו בנים ת"ח שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ודבר פשוט שהשכל הוא הנר המאיר לאדם ואין צריך ביאור דבר זה. ומפני שכאשר בא ר"ע לאותה עיר היה ראוי לבא עליו גם כן מה שבא על כל העיר, דהיינו שיהיה נשבה כמו שהיו נשבים שאר העיר, ואם היה נשבה היו מבטלים אותו מכל והיו נוטלים ממנו גופו ונפשו וגם שכל שלו שהיו מבטלים אותו לגמרי, והש"י רצה להציל את רבי עקיבא סבב דלא יהבי ליה אושפיזא. וכאשר היה בעיר היה בכלל אותה גזירה להיות נשבה ואי אפשר שלא יהיה הגזירה שיצאת על העיר ג"כ שולט בו ואינו אפשר שלא יעשה זה בו רושם של דבר מה, ולפיכך אתא אריה ואכל החמור ובדבר זה הוא תמורת מה שראוי לבא על גופו, ובא השונרא ואכיל התרנגול ודבר זה הוא תמורת נפשו וכפרתו, והנר שכבה הוא תמורת השכל עד שהיה לו תמורה לגמרי. ומזה ראיה גמורה מן הגמרא ליקח תרנגול לכפרה על נפשו בערב יוה"כ ודבר זה ידוע. ולפיכך אמר ר' עקיבא כל מה דעביד רחמנא לטב, כלומר כי הוא בוטח בה' כי מה שנעשה לו לטב עביד ומחמת בטחונו בו ית' נעשה לו הדבר ההוא לטובה מדבר שהיה נראה רע:

ובפרק שלישי דתענית (דף כא.) נחום איש גם זו כל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה זמנא חדא בעו לשדורי דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל ייזיל נחום איש גם זו שהוא מלומד בנסים שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות אזל ובת בההוא דיראה. בלילה קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה ומלינהו עפרא למחר כי חזינהו אמר גם זו לטובה כי מטא להתם בעא מלכא לקטלינהו לכולהו אמר קא מחייכו בי יהודאי אתי אליהו אדמי ליה לחד מנייהו אמר ליה דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון דכי הוי שדי עפרא הוו סייפי גילי הוו גירי דכתיב יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו הוה חדא מדינה דלא מצי למכבשה בדקו מיניה וכבשוה עיילוה לבי גנזיה ומלאוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה כי אתא בת בההוא דיוראי אמרו ליה מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי אמר להו מאי דשקלי מהכא סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא א"ל האי עפרא דא מדידן הוה בדקוה ולא אשכחוהו וקטלינהו להנך דיוראי ע"כ. וביאור ענין זה, כי בא לומר כמה גדול מדת הבטחון בו ית', כי נחום איש גם זו היה לו מדת הבטחון שאף דבר שהיה נראה רע היה בוטח בו ית', במאמר שיהיה אליו לטוב וכמו שהתבאר אצל ר"ע במעשה שלפני זה. וכאשר לקחו ממנו מה שרצה להביא דורון אל המלך אמר גם זו לטובה והניח העפר כי רצה להראות למלך את אשר עשו ואשר גנבו הדורון ממנו. ולכך שתק כאלו היה שם עוד הדורון וכאשר בא לשם פתח אותו כאלו לא ידע ואז הי' רוצה להגיד מה שנעשה לו, וכאשר עשה כן כעס המלך כי לא האמין אליו כלל שגנבו הדורון ממנו. ואחד מן היועצים שהיה אליהו אמר דבר זה כי ראוי לחשב אותה סימן טוב, כי דרך אומות הראשונים שהיו מנחשים בפרט במלחמה כמו שמצינו במקרא ובגמ', ואמר כי אין מדרך המלך שנעשה דבר זה אליו להביא אליו עפר רק שהוא סימן וניחוש כי זה יהיה כלי מלחמתו וכאלו הביא לו כלי מלחמה לדורון. וזה שאמר אותו יועץ כי אולי הוא עפרא דאברהם אבינו כי דבר זה היה אצל אברהם כי מן העפר נעשה חרב. ואין הפי' שנעשה מן העפר חרב ממש, רק פירושו כי העפר אשר ממנו עושים החרב שנא' (איוב, כח) ברזל מעפר יוקח ומפני שמן העפר נעשה חרב לכך כאשר שדי עפרא הוי חרבא. ור"ל כי הדבר שהיה דומה בדבר מה לחרב, כמו העפר שמתיחס החרב לעפר מפני כי ממנו עושין חרב לאברהם היה נעשה חרב ופועל היה בשונאיו כאלו היה חרב קשה. וזה נקרא דשדי עפרא והוה לחרבא וגילי שהוא דומה לחץ לפי שהוא קל כמו חץ היה גירא כלומר כל דבר שהיה קצת דומה לחרבא וקצת דומה לחץ היה פועל לגמרי אצל אברהם כאלו היה חרב וכאלו היה חץ. וכאשר הביא לו הדורון אמר כי זה סימן טוב אל המלך בשעת המלחמה שינצח ויהיה העפר הזה שהובא לך שממנו החרב יהיה נעשה לחרב. בדקיה ואשכחיה כך, ר"ל כי מאותה שעה ואילך היו רואים בבחינה גמורה שכל אשר היה עושה היה מצליח והיה כובש כרכים ומנצח כל אשר יפנה. והוא יתברך אשר הוא עושה נסים עם הבוטחים בו, עשה ג"כ שיאמינו שדבר זה היה לו הצלחה מן הש"י והיה זה סבת הצלחה של נחום איש גם זו שמאותה שעה שבא אצלו היה מצליח. ובודאי נחום איש גם זו לא היו שולחין אותו אם לא שהיה נחשב מאוד אצל החשובים שהוא איש מלומד בנסים, ולכך היו תולים ג"כ כי הנצוח שהיו עושים הכל היה הוא הגורם. והרבה בני אדם שעושים סימן כך כי מיום שבא זה היה מצליח, ולפיכך אין חידוש כאשר ראה סימן הצלחתו מיום שבא נחום איש גם זו אצלו שהיו תולים הסבה בנחום איש גם זו, כמו שאמר לבן (בראשית, ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ושלחו אותו בכבוד בשביל שראו והאמינו כי הוא היה להם סימן טוב, והוא ית' אשר עושה נסים לצדיקים ששמו בטחונם בו ית' היה גורם שהיו מאמינים כי ההצלחה היה גורם נחום איש גם זו. ואותם שהיו גורמים טורח לעשות נס ואף כי אין לפניו עמל ויגיעה דבר זה נקרא עמל לשנות הנהוג, היה מסבב עונשים של אלו בני דיוראי שהיו גורמים דבר זה עד שהיה צריך לשנות ולעשות הנס וקבלו עונשם הוא המיתה:

ויש לך לדעת כי כאשר הש"י עושה נס לצדיק נעשה לו כל דבר שראוי להיות נעשה לו במוחש ובנגלה נעשה לו בנס נסתר, כמו דבר זה שהש"י רצה לעשות לצדיק זה שהיה בוטח בו נס שיהיה לחן בעיני המלך, ואותם שהיו גורמים דבר זה ראוי שיגיע להם המיתה וכל דבר ראוי נעשה בנס נסתר. והגמרא מפרש כי ראוי שיהיה נעשה העפר לחרב והקש לחץ כאשר נעשה לאברהם, וכן ראוי גם כן שיהיו הגורמים אליו דבר זה יגיע להם המיתה וכך היה דבר זה, והכל ענין שכלי נס נסתר ולא במוחש כמו שבארנו זה במקום אחר והבן זה מאוד. ונראה כי מה שאמר גם זו לטובה ולא גם זה, כי ר"ל אף אם נראה לו פורעניות היותר גדול הש"י עושה ממנו טובה. וזה נרמז בלשון זו שמספקו י"ג כי הווי הגמור הוא י"ג, לכך היין שמביא אוי ואבוי ויללה כמו שאמר למי אוי ולמי אבוי וגו' לכך כתיב בפרשת נח אצל היין י"ג ווי"ן להורות כי היין מביא כל ווי שהם י"ג, ונתבאר במקום אחר כי אלו י"ג ווי"ן הם הפך הטוב הגמור שהטוב הגמור הוא י"ג. ודבר זה אמרו במסכת תענית (דף כה.) אצל ר"א בן פדת שנתן לו השם ית' י"ג נהרתא משכי שמן אפרסמון. ובארנו דבר זה אצל להנחיל אוהבי יש כי הם נגד י"ג מדות שהם מדת טובו של הש"י והפך זה הוא ווי הגמור ג"כ י"ג, ולכך הוא"ו שהוא לשון ווי הוא י"ג במספרו. ולכך אמר גם זו לטובה ר"ל שגם זו שאם נראה פורעניות וצרה גדולה שהוא י"ג נגד י"ג ווי"ן על ידי הבטחון בו ית' נעשה לטוב הגמור כי הבטחון בו ית' עדי עד כמו שהתבאר, ויכול הוא ית' שיהיה זה לטובה. ולכך אין לך אות שנקרא אות ההפך כמו הוא"ו שנקרא אות ההיפך, דבר זה מורה שהוא ית' הדבר שנראה רע הגמור יכול לעשות ממנו הטוב הגמור, וכל זה מפני כי הוא ית' אחד ובידו הכל ולכך מן דבר שנראה רע גמור עושה ממנו טוב הגמור, ולכך מספר אחד מספרו ג"כ י"ג כמספר וא"ו, ולכך היה נקרא נחום איש גם זו כי נרמז הכל בלשון זו, והבן הדברים שהם עמוקים ואמתים:

כמה גדול מדת הבטחון שבוטחים בו ית' בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה כמו שהיה אצל ר"ע ואצל נחום איש גם זו. כי מפני שהוא היה בוטח בו ית' שיציל הש"י אותו כי הכל יכול, וכמו שאמר בטחו בו עדי עד כלומר שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקותם אל יתיאש רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי הש"י יכול להושיע אותם, וכאשר שם בטחונו בו אז על הש"י להציל אותו כאשר שם בטחונו בו ית' לכך נחשב זה מלחמות הש"י:

ובפר"ק דגיטין (דף ז.) שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי אע"פ שהרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערו לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו והוא יפילם לפניך חללים חללים השכם והערב עליהן לבית המדרש והם כלין מאליהן הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר ע"כ. פי' הכתוב שאם יעשה לך הרשע רע המתן לתשועת הש"י, ופי' דום כלומר שהוא ישתוק ולא יעשה דבר והשם ית' יעשה מלחמתו כדכתיב (שמות, יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ועל כרחך פירושו בשביל שיהיה משכים ומעריב לבית המדרש, דאל"כ לא שייך לומר דום כאלו אמר שהקב"ה ילחום מלחמתו והוא ישתוק ואל יעשה שום דבר, ולמה הקב"ה ילחום מלחמתו ואין זה רק בשביל שהוא מלחמת השם, ולמה הוא מלחמת השם רק מפני שהוא משכים ומעריב לבית המדרש והוא אל השם ית', לכך דבר זה בעצמו יהיה גורם שמפיל אותם חללים כי דבר זה נקרא מלחמת ה' כאשר ירצה להרע אל מי שהוא אל השם ית' לגמרי, ופי' הגון ומקובל הוא מאוד בפירוש הכתוב. ואין אל מה שאמר השכם והערב עליהן לבית המדרש רמז בכתוב, רק שהכתוב אומר שידום לה' לצפות ולקוות אל השם ית' כי הוא ילחום מלחמתו, ודבר זה אינו רק כשהוא בוטח בו יתברך א"כ הוא מוסר עצמו אל השם ית' וגם הוא משכים ומעריב לבית המדרש ובזה הוא חלקו של הקב"ה לגמרי כאשר משכים ומעריב לבית המדרש, כי הבטחון הוא על השכל וההשכמה לבית המדרש ללמוד תורה ג"כ אל השכל ואז מלחמתו מלחמת השם: