נתיבות עולם/נתיב אהבת ה'/ב
כשם שמצוה על האדם לאהוב השם יתב' כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה ש"ש מתאהב על ידו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ו, א') ואהבת את ה' אלקיך שיהיה שם שמים מתאהב על ידך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה ראיתם פלוני שלמד תורה כמה יפין דרכיו כמה מתוקנין מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שהאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומקחו נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה אשרי בני אדם שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים דרכיו עליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ונראה דדייק זה מדכתיב ואהבת את ה' אלקיך דהוי ליה למכתב ואהבת את ה', אבל שם אלקיך שייך אצל היראה כי אלקים הוא מדת הדין כמו שכתוב את ה' אלקיך תירא לא למדת האהבה. ולפיכך דרשו שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, כלומר שיהיו הבריות אומרים שהוא יתב' אלקיך ושם ה' נקרא עליך כי יתפאר ויתאהב על ידך. ופרשו הכתוב על ת"ח מפני שהת"ח הם ראשונים אל השם יתב' אשר אלהותו עליהם בראשונה וכן נקרא אלקי ישראל, שיהיה שמו יתב' מתאהב על ידי ישראל כאשר ישראל נוהגים בהנהגה ישרה וראויה לישראל ועל זה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. ודבר זה המביא אל האהבה כאשר הת"ח אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה אז גם אחרים נמשכים אחריו ומקבלים אלהותו יתב'. ולפיכך אמר הכתוב ואהבת את ה' אלקיך שיהיה ש"ש מתאהב על ידך עד שיהיו הכל נמשכים אחר הש"י:
ודבר זה שורש אל אהבת שמו וקבלת אלהותו, היא קדושת שמו, (כי כאשר מקדש שמו) כדאיתא בפרק א' דסוטה (דף י:) אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. יוסף מה הוא דכתיב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר רבי יוחנן שניהם לדבר עבירה נתכוונו כו' תנא מלמד שעלו למטה שניהם ערומים באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראית לו בחלון אמר לו יוסף יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות שנאמר ורועה זונות יאבד הון מיד ותשב באיתן קשתו. יהודה מאי היא דתניא היה רבי מאיר אומר בשעה שהיו ישראל עומדים על שפת הים היו שבטים מדיינים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים כו' קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים שנא' שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמין אותם שנאמר שרי יהודה רגמתם שרי זבולן שרי נפתלי לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנא' ובין כתפיו שכן, א"ל ר"י לא כך היה המעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן ועליו מפורש בקבלה הושיעני אלקי' כי באו מים עד נפש. בא לבאר המעלה הזאת שהיא קידוש שמו, לא כמו המדה הראשונה שאמרנו כי שמו יתב' נקרא עליו עד שנקרא שהוא אלוה שלו כאשר השם מתאהב על ידו, אבל זה שמקדש שמו יתב' נקרא על שמו ית' לגמרי כאשר דבק בשמו ית' לגמרי וראוי להוסיף על שמו אות מן שמו של הקב"ה. אך יש הפרש בין קידוש השם ברבים ובין קידוש השם בסתר, כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל ע"י שמו יתב', ואם מקדש שמו בפרהסיא נקרא זה קדושת השם לגמרי כאשר ראוי אל השם שהרי הוא ית' נודע ומפורסם לכל על ידי שמו ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים שכך ענין השם, אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא אין נקרא כולו על שמו יתב' רק נקרא בדבר מה על שמו והיינו אות אחת. ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו ית' מצד ההסתר גם כן שהיה ברכתו בסתר שאין העין שולט בו כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, שתראה כי יוסף היה דביקתו בו יתב' בנסתר כאשר היה ג"כ קידוש שמו בנסתר, אבל יהודה היה ברכתו בנגלה ולכך היה מתברך יהודה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי כאשר היה הדבק בשמו יתב' בגלוי והיה ג"כ מקדש שמו בגלוי לעיני כל. וד"ז יש לך להבין איך יהודה ראוי לפי מדריגת מעלתו לקדש שמו בפרהסיא, ויוסף לקדש שמו בסתר כי הוא עוד דבר עמוק:
ובמסכת ברכות (דף כ.) אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי (משנה) וכי הוי מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהון טהורין אמר הויות דרב ושמואל קא חזינן הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו ר' יהודה כי שלף חד מסאני אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשן ומצווח קא צווחינן ולית מאן דמשגח בן, אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשן על קדושת השם, כי הא דרב אדא בר אהבה חזיה לההיא כותית דהוות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעה מינה איגלאי מלתא דכותית היא שיימוה בארבע מאות זוזי אמר לה מה שמך א"ל מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאות זוזי שוייה. בזה בארו לך עוד יותר מעלת המדה הזאת המקדש שם שמים ברבים, ואמר שעל ידי המדה הזאת נעשים נפלאות בעולם כי משמו הנסים והנפלאות בעולם, כי הטבע נדחה מפני שמו יתב' כי הטבע היא גשמית ואין דבר יותר מיוחד לנסים רק קידוש שמו. ובשביל כך לא קרע הקב"ה את הים לפני ישראל עד שקדש יהודה שמו ברבים כדכתיב היתה יהודה לקדשו, ואז כאשר קדש שמו היה הוא ית' בשמו מחריב הים ובקע את הים, שתראה מזה כי אין דבר יותר מיוחד לנסים כמו קידוש שמו, ותיכף ומיד כאשר הם צריכים לנסים שלא בטבע ושלא כמנהגו מתחדש מן שמו להם נסים בעולם שלא בטבע. ורבא היה סבר כי הנסים בודאי הם בשביל התורה לפי שהתורה היא אלקית והיא על הטבע ומנהגו של עולם ודוחה התורה הטבע, ואמר אם כן הרי עתה יותר הם לומדים בתורה משני דרב יהודה ואפילו הכי היו נסים בימי רב יהודה ובדורות אלו אין נסים. והשיב לו אביי כי כל זה מצד קידוש השם כי שמו יתב' עושה הנסים ולפיכך כאשר מקדש שמו תיכף באים הנסים. ומעלת קדוש השם וכמה שכרו עין עוד בנתיב הענוה:
ובפרק הערל (יבמות דף עט.) יותן לנו שבעה בנים מבניו וגו' והכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא שנאמר ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתן מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה שיתקדש ש"ש בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו א"ל הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות עאכ"ו ומה גרים גרורים כך ישראל עאכ"ו, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים שנאמ' ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר ע"כ. והרי כי היה עובר לאו אחד בתורה שהיא לא תלין נבלתו על העץ כדי שיתקדש שם שמים נגד האומות, כי כל התורה כלה הוא כבוד שמו ית' ולכך מוטב אם תעקר אות אחת מן התורה שהוא מקצת בלבד כדי שיתקדש שם שמים. ויש לדעת כי דבר זה הוא עצם ישראל שיתקדש שמו הגדול על ידם דכתיב ויאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ולכך ישראל בגלותם בין האומות ראוי שיהיו נזהרים בדבר זה שיהיה שם שמים מתקדש על ידם ואז השם ית' מתפאר על ידם עד שמקיים בהם ויאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכבר אמרנו כי קידוש השם הוא ענף מן אהבת השם, והדבר שהוא נגד אהבת השם יתב' כאשר מעשיו הם שלא לשם שמים רק להתכבד עצמו או לשום כוונה אחרת זה יוצא ממדת האהבה, וכמו שאמרו בפ' קונם יין (נדרים דף סב.) לאהבה את ה' אלקיך כמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, הרי לך כי כאשר לימודו הוא לשם כבוד עצמו מבטל האהבה אל השם יתב' שיש לו ללמוד התורה בשביל אהבת השם יתברך, וכן כאשר מעשיו שלא ע"פ כוונה זאת רק לשום תועלת או למחשבה מה זהו כנגד אהבת הש"י:
ובפרק היה קורא (ברכות דף יז.) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה מעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמנין שנ' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ונראה דדייק לעושים לשמה מדכתיב לעושיהם דמשמע דקאי אמצות שלא אמר שכל טוב לעושים אלא לעושיהם שעושה המצוה לשם מצוה וזה נקרא לעושיהם. ומה שאמר שהעושה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא זה מפני כי כל הנבראים לא נבראו רק בשביל כבוד הקב"ה ולפיכך אם עושה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא. והא דאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ:) אמר ריש לקיש לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכאן אמר מוטב לו שלא נברא. כבר פרשנו זה בפרק משה קבל. ואף על גב דמוטב לו שלא נברא מכל מקום יש לו שכר גדול כמו שבארנו למעלה, כי בודאי העיקר כאשר עושה המצוה לאהבת השם יתב' שזהו עיקר המעשה:
ובפרק הריני נזיר (נזיר דף כג:) אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך מאן אינון נשים באהל שרה רבקה רחל ולאה. ונראה דהכי פריך דאיך אפשר לומר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, דהא מצוה שלא לשמה איכא ביה מלתא דלא איכא בעבירה לשמה דאילו עבירה לשמה לא יבא ממנה למצוה לשמה, אבל מן מצוה שלא לשמה הוא בא למצוה לשמה כי המעשה הוא אחד ולפיכך הוא בא ממצוה שלא לשמה למצוה לשמה. ומשני אלא אימא הכי עבירה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה דהא בעבירה לשמה חדא לטיבותא דהא לשמה וחדא לגריעותא דליכא למימר דמתוך עבירה בא לכלל מצות, וכן גבי מצוה שלא לשמה איכא חד לטיבותא דמתוך שלא לשמה בא לשמה ומכל מקום לאו לשמה הוא. ויש עוד מדריגה שאינו כל כך רחוק ומכל מקום ג"כ אינו עיקר, והוא מי שעושה מצוה שיתן לו הש"י חיים או עושר, אע"ג שאין זה כל כך כמו מי שעושה המצוה להתכבד שדבר זה בודאי שלא לש"ש לגמרי אבל זה עושה לש"ש רק שעושה כדי לקבל שכר בשביל המצוה, וכבר בארנו דבר זה ג"כ בפרק משה קבל אצל הוו משמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס עיין שם:
ובגמרא בפ"ק דע"ז (דף יט.) במצותיו חפץ מאוד אמר ר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. כי אם הוא עובד על מנת לקבל פרס אין זה עבודה בעצם אל האדון, רק לתכלית עצמו הוא עובד לקבל שכר ועבודה כזאת ראויה לעבד שהוא עובד את רבו בשר ודם, מפני שלא נברא לאדון ולפיכך העבד עובד את הרב לקבל פרס, ואין צריך שתהי' עבודה בעצם אליו רק שעובד לתכלית עצמו. אבל האדם שנברא לעבוד ולשמש ליוצרו ועל זה נברא ראוי שתהיה אליו עבודה שהיא עבודה בעצם לא שתהיה אליו עבודה לתכלית עצמו, והיינו שהוא עובד לו שלא לקבל פרס שזה נקרא עבודה בעצם. ועוד יש עבודה וגם זה אינו נקרא עבודה אף כי הוא יותר נחשב עבודה מן אשר נזכר לפני זה. שאוהב השם יתברך ואוהב אותו בשביל שהטיב עמו ונתן לו חיות והציל אותו ובשביל כך הוא עובד לו. ובודאי דבר זה יותר ממי שהוא עובד לתכלית עצמו לקבל פרס שהרי זה עובד לו בשביל הטוב שעשה לו לא בשביל שום פרס שיקבל, מכל מקום אין זה עיקר העבודה שאם לא הטיב עמו או שהיה מגיע אליו רע לא היה עובדו, וכבר התבאר שאין זה עיקר האהבה. אבל עיקר האהבה הוא אף שמגיע אליו פורענות או צרה אינו סר מן השם יתב' ואינו סר מן האהבה. ואהבה זאת לא תוסר כי האהבה שאינה תלויה בדבר אף אם בטל הדבר לא בטל האהבה. וזה הוא האהבה הגמורה לא זולת זה. ודבר זה מבואר: