נשמת כל חי (פלאג'י)/ב/מח

סימן מ"ח

יש לחקור אי חייב אדם להציל את חבירו מן הסכנה בממון של אחרים ואם הציל אדם את חבירו שהיה בסכנת נפשות בממון אחרים אי חייב לשלם המציל או הניצול א"ד שניהם פטורים.

הנה במסכת בבא קמא ד"ס ע"ב על פסוק ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער מאי קא מבעיא ליה ר"ה אמר גדישין דשעורין דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירך אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשרת לו דרך ראין מוחין בידו וכתבו שם התוס' ד"ה מהו להציל עצמו בממון חברו אי בעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל מפני פקוח נפש וכן כתב הרא"ש דאסור להציל עצמו בממון חברו אדעת' דליפטר אלא יציל עצמו וישלם, הרי להדיא דחייב הניצול לשלם כל מה שהוציא בעדו וכן כתב הרא"ש להדיא בסנהדרין פ' בן סו"מ דע"ג על ברייתא דקתני שם מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו דחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ופריך והא מהתם נפקא השבת גופו מנין ת"ל והשבותו לו ומשני הש"ס אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומוגר אגורי אימא לא קמ"ל וכתב שם הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל כל מה שהוציא בעדו דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול כדאמרינן לקמן נרדף ששבר את הכלים של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטר משבירת הכלים שהרי ממון חברו מחוייב להציל וברשות שברם כדי להנצל וכן פסק הטור בח"מ סי' תכ"ה יע"ש ונראה מכל זה דאם אין ממון לניצול לשלם דאז פטור המציל חייב לשלם לחברו כיון שעליו המצוה מוטלת לבד שחבירו בעל הממון כל שלא היה שם לא נתחייב ממונו בהשבה וכמ"ש הרא"ש דממונו לא נתחייבה והכי נראה נמי מעיקר הסוג' דפ' הכונס דקא מבעיא לדוד אי מותר להציל לישראל בממון חבירו דהיינו על מנת שלא לשלם ושלחו ליה דאסור והרי היה להציל לאחרים ראפשיל דאך כן ראה כלל דמלכר די"ל דשאני הך דדוד שהוא המלך והמנהיג לכולם והו"ל כאלו בעצמו הניצול וגם שהיה להם לשלם.

איברא דמדברי הרא"ש הללו יש להוכיח דמאחר דממונו אינו מתחייב בהצלת חבירו ומהאי טעמא פטרנו לממונו היכא דהוא עצמו המציל והמציל ישלם ק"ל ממ"ש שם בב"ק פ' מרובה דפ"ב בי' תנאים שהתנה יאושע וא' מהן הוא דהתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד שמעלהו לדרך אלו לעיר כו' ומשמע דאפי' בכרמים של אחרים עושה המציל את חבירו כן כמבואר שם בגמ' וכתב שם הראב"ד ז"ל בש״מ הובאו דבריו שם והטור ח"מ סי' עד"ר שחייב לשלם הפסדו ומה שהקשה הרשב"א שם בש"מ ע"ד הראב"ד אלו ושאר רבני האחרונים ע"ד הטור כבר ישבתי דבריהם בדרשותי בדרוש ראשון שדרשתי לנשו' בישוב נכון וברור ודין הראב"ד והטור אמת דחייב לשלם וכיון שהטור פסק הדין בהוא בעצמו דנותן הפסדו ש"מ דכשהוא חבירו המפסג פטור וצריך לומר דמ"ש הטור ומשלם הפסדו הוא לתרוייהו בין הוא בין ע"י חבירו ואם כן מוכח מזה דהמפסג בכרם חבירו כדי להציל את חבירו חייב הניצול ולא המציל וי"ל לדעת הרא"ש דכל שהוא לניצול לשלם דודאי חייב המציל לשלם לבעל הכרם כיון דעליה דידיה רמיא החיוב וההשבה ולא לבעל הכרם כיון דלא נתחייב ממונו להציל את חבירו כי אם כשהוא בפניו לבד ושוב ראיתי להראב"ד ז"ל בעצמו הובאו דבריו בש"מ לדקי"ז ע"ב דקפ"ה ע"ד שהכריע דהמציל את חבירו בממונו חייב הניצול לשלם כל שלא בא לו האונס מבעל הממון הזה וה"ט נמי דהתועה בין הכרמים דמשלם שלא בא לו האונס מבעל הכרם ועל זה הקשה דמאחר דהדין כמ"ש תנאי יאושע למה ותי' דאמר ליה שלא היה רשאי לעשות שלא בפני הבעלים והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם כו' וכן הא דדוד שהשיבו דאסור שלא בפני הבעלים היה ואם תאמר שהרי מותר מתנאי יאושע י"ל דלא היה רוצה לשלם יע"ש.

מעתה נתבאר חקירותינו דחייב אדם להציל את חבירו בממון חברו מתנאי יאושע דהותר אפילו שלא בפני הבעלים היינו שהניצול ישלם ואם לניצול לשלם חייב המציל כל שהציל המציל שלא בפני בעל הממון שם פטור המציל כמו שביארנו וכן נר' לדקדק מתשו' ה"ה מהרש"ם חי"ד סימן ר"ד יע"ש כאשר יראה המעיין ודוק.