נשמת כל חי (פלאג'י)/ב/לה

סימן לה

עמדתי על מה שפסק מרן בש"ע ח"מ סימן רס"ב ס"ח וז"ל המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש בו סימן בגופו ובמקומו יע"ש ודין זה פסקו הטור שם בסימן רס"ב ס"ח והוא נלמד מעובדא שהובא בגמרא פרק א"מ דכ"ג ע"ב ההוא גברא דאשכח כופתא במעצרתא אתא לקמיה דרב אמ"ל זיל שקול לנפשך ופריך לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן א"ר אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דקא חזו דקדיח ביה חילפי ופרש"י אוסטיאס בלע"ז גדלו עליה ש"מ מימים רבים היה זה וכבר נואשו הבעלים ומזה למד האי דינא בספר הג"א בשם א"ז וז"ל ויש ללמוד מכאן שאפילו דבר שיש בו סי' אם יש להבחין שכבר יש זמן מרובה שמונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתייאשו הבעלים דהוי שלו עכ"ל, וצריך לדעת האי זמן מרובה כמה הוי דהנה מצינו להרא"ש בחי' לנדרים ד"ג שכתב דימי נזירות דהוי לל' יום הוי זמן מרובה וכ"נ מפרש"י במסכת שבת ר"פ שואל דקמ"ח ע"א ד"ה הלויני משמע לזמן מרובה וקי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום כו' יע"ש, הרי דלדעת הרא"ש ורש"י זמן מרובה מיקרי שלשים יום וא"כ ה"נ בהאי דכתבו הג"א ודעימיה דבדבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד ממנו יתכן לפרש גם כן שהוא שלשים יום דבכה"ג שנראה שנאבד ממנו הרי הוא של מוצאו.

אלא דיש להרגיש על זה דמשום שנאבד ממנו דבר שיש בו סימן בגופו או במקומו דמפני שעבר ל' יום הוי של מוצאו דאי משום דבכה"ג שעבר ל' יום מייאש אין השכל סובלו דמפני זה אדם מתייאש ולא נמצא בפוסקים דבר זה בפירוש וכל כי האי חידושא הו"ל לומר כן בפירוש ומה גם דממקום שבאו הג"א והטור ומרן ללמוד האי דינא דהיכא שנאבד ממנו ועבר זמן מרובה שהוא שלו הוא מהך סוגי' דההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא והרי כפי מה שנזכר בגמרא דמשום יאוש בעלים נגעו בה דקא חזא דקדיחו ביה חילפי וכפרש"י דעלו ביה עשבים נראה שהוא זמן רב יותר מל' יום והכי נראה להדיא מסוגיא דחולין פ' כל הבשר דק"י ע"א דפריך ודילמא יי"ן הוא א"ל לאחר יב"ח ודילמא דגזל הוה אמ"ל יאוש בעלים הוה דקדיחו ביה חילפי יע"ש, הרי דלאחר יב"ח הוא דהוה ס"ד דילמא דגזל הוה ומשני דקדיחו ביה חילפי דש"מ דקדיחת חילפי הוא לאחר יב"ח הן חסר הן יתר ובכה"ג הוא דמוכיח שיש זמן מרובה שנאבד ממנו הרי מוכח להדיא דלא הוי זמן מרובה דהכא פירשו לל' יום כדברי הרא"ש ורש"י וא"כ י"ל דהג"א ודעימיה פליגי בהדייהו דרש"י והרא"ש וס"ל דזמן מרובה לא הוי לל' יום כ"א ליב"ח.

אלא דיש לתמוה ע"ד ההג"א ודעימיה ממאי דאמרינן במ"ק דכ"ב ע"א דפרי' מאי לזמן מרובה אמר"פ לאחר ל' יום הרי דקרי ליה הש"ס זמן מרובה לל' יום וזו ראיה אלימתא לס' רש"י והרא"ש כאשר כתב כתר לי הרב הגדול מרן זקני נר"ו בחק"ל חא"ח סס"י ק"ה יע"ש.

ונראה ליישב דגם לדעת הג"א ודעימי' ס"ל דזמן מרובה האמור בגמ' הוי ל"י וכל הפחות הכי מיקרי אבל כל אחד לפי עניינו משא"כ בהך דהכא דמשום יאוש בעלים נגעו בה ושעלו בו עשבים שהיה מונח לזמן מרובה מסתמא אינו לל' יום לבד והיינו דקא דייקי דברי הג"א שכתב שכבר יש זמן מרובה שמונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתייאשו הבעלים דהוי שלו דש"מ דע"י שעבר זמן מרובה לבד לא הוי יאוש אם לא דאיכא למימר ג"כ שמחמת כן נתייאשו הבעלים ועמ"ש הטור ומרן רס"י ר"ס.

ומכאן יש לעמוד על ס' רש"י ז"ל בפ' א"מ דכ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא מכאן דס"ל דכל שעבר יב"ח משעה שנאבד הוי יאוש אפילו דיש בו סימן וכ"ה דעת הראב"ד בש"מ לב"מ שם וע"ש משם תוספות חיצוניות דכתבו טעם לזה יע"ש, והדבר תמוה דהרי מבואר בסוגיא דחולין דאפילו שעברו יב"ח עכ"ז פריך הש"ס דליחוש משום גזל, וי"ל כו', ועיין להרנ"י בהא דלבתר תריסר ירחי שתא כו' ודוק.