נשמת כל חי (פלאג'י)/ב/ו

סימן ו

יש לחקור במאי דקי"ל באה"ע סי' קס"א ס"ד מצרה על הגדול ליבם או לחלוץ לא רצה חוזרין על האחיז ופסק שם ס"ז אעפ"י שמצוה על הגדול לייבם אם קדם הקטן ויבם זכה יע"ש אי חייב לשלם זה הקטן שקדמו לאחיו הגדול במצוה זאת חיוב עשרה זהובים כדאמרינן בפ' כסוי הדם דפ"ז ע"א ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד שקדם וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים א"כ ה"ה נמי הכא או דילמא לא.

ואען ואומר דנלע"ד דחייב לשלם עשרה זהובים והכי נראה להכריע דהרי עיקר חיוב מצוה לשוחט הוא מדכתיב ושפך וכסה ודרשינן בברייתא בת"כ מי ששפך הוא יכסה ומנין שכל ישראל חייבין ת"ל ואומר לכ"י יע"ש הרי דעיקר חיוב המצוה להקדמה הוא לשוחט ומ"מ כל ישראל חייבים במצוה וה"ט דנותן לו עשרה זהובים דעשה המצוה שהוא ג"כ נתחייב בה וכמ"ש הרט"ז בי"ד סימן כ"ח ודכוותא נמי בנ"ד דהנה מקרא דיבמה יבא עליה הרי נכללו כל האחים גדולים וקטנים ורו"ל בגמרא פ"ב דיבמות דכ"ד ע"א על מתני' דקתני מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה איתא התם ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם ופי' רש"י מכאן שמצוה בגדול הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור ע"כ הרי דאף ע"ג דכלהו אחין שייכי במצוה מ"מ קדימה במצוה לגדול מדכתיב והיה הבכור וכיון דזכה בקדימת המצוה ובא זה וחטף מצוה הראוי לו לעשותו אין ספק דחייב ליתן יו"ד זהובים שכר המצוה.

ושו"ר שכ"כ בפשיטות הרב דברי חפץ בדרשו' בדבר אבשלום דס"ח ע"ד ועיין להרב תבואות שור בי"ד סי' כ"ח ס"ק י"ד שהביא ראיה למצות כסוי הדם דמוטלת לשוחט דיכול ליתן ולכבד לאחר כמצוה והביא ראיה ממ"ש ביבמות דכ"ד דמצוה בגדול והתם בדמ"ג אמרינן אם רצה הגררל לייבם את כולם הרשות בידו דאי לא בעי רק שאחד מאחיו ייבם קצתם נמי הרשות בידו מדלא קאמר מצוה שייבם וכ"מ נמי שם דל"ט דתנן לא רצה מהלכין אצל האח יע" דבריו תמוהים דמה ראיה היא זאת דהרי כבר הוכיח בדכ"ד מקרא והיה הבכור שמצוה בגדול מדכתיב והיה הבכור וקרא זה איירי בכל מצות יבום המוטלת עליו וא"כ מ"ש הרשות בידו היינו שאין לן שלא יטול כ"א אחת אלא הרשותך כין שהוא הקודם מקרא רוהיה הבכור ועוד דאין ראיה כלל ועיקר לדינו דמצר לכבד לאדם במצוה דמ"ש לא רצה מחזירין על האחים אם לא רצה הגדול הרי לא קיים מצרה המוטלת עליו וכרדאי דלאו שפיר עבד רגס מ"ש עוד ראיה ממזוזה ממ"ש במנחות דל"ג ומההיא דנדריס דל"ן וב"ק דק"ט דמהני לשום שליח היינו משום דהתורה הקפידה שיתרום ויקריב הקרבן ויהיה מזוזה בפתחו והרי בין ע"י בין ע"י אחר הרי הוא קיים המצוה ועמוד וקיים קאי משא״כ מצות כסוי וחליצה דבלאו הכי כל שהוא נסתלק מן המצוה הרי זכה שכנגדו מצד חיובו ולא מצד שליחות המשלחו, ועיין להרב כרתי ופלתי שחלק עליו בזה וכתב דאדרבא שליחות מהני וכבוד לא מהני יע"ש ועיין מ"ש בספרי זוטא לב חיים ח"א סימן צ"א.

ובזה נראה לע"ד דאם אחד זכה באיזה מצוה הנהוגות בס"ת בבה"כ כגון עלית ס"ת או פתיחת ההיכל ובדומה לזה מצד שהוא גדול מכלן ע"ד שאמרו במגילה ס"פ בני העיר עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ונוטל שכר כנגד כולם וכתבו התוס' שם בד"ה גדול דכיון שהוא גדול כדאי הוא ליטול שכר כנגד כולן יע"ש, ובא אחר וקדמה ונטלו מידו נותן לו שכר עשר' זהובים ועם שהתוס' כתבו בפ' החובל דצ"א וחולין דפ"ז והרא"ש שם והר"ח בטור י"ד סס"י כ"ח, ושכנה"ג א"ח סימן קל"ה ס"ל דאין בקס"ת דין שכר עשרה זהובים מ"מ הפרדס לרש"י ז"ל דכ"ה והרשב"ץ ח"ג סימן קנ"ו פשי"ל דנותן שכר עשרה זהובים לקריאת ס"ת והמצות יע"ש.

כלל העולה דהזוכה בקדימת המצוה ובא חברו ונטלו מידו חייב ליתן עשרה זהובים וה"ה נמי דמי שמוטל המצוה אליו ואינו מתעצל אלא בו בפרק הוא עומד ובא לקיים המצוה והיינו דקתני בברייתא וקדם אחר וכסה וכ"כ הכל בו בשם ה"ר יצחק וז"ל אבל בעודו שהוא עסוק במצוה לא יכסה אחר וכיוצא בזה אמרינן בפ' החולץ דט"ל ע"א כל שהוי מצוה לא משהינן יע"ש וחייב לשלם יו"ד זהובים כדין כל חוטף מצוה כאמור ועיין במשנה סוף פ"ד דנזיר ופי' רע"ם ז"ל שם ועמש"ל בח"ש סי' בס"ד מלך חפץ בחיים.