והענין כידוע בזוהר שהוא יתב' ודבורו חד. וכל דבור ומאמר של הקב"ה במעשה בראשית שאמר ויהי. הוא הנפש וחיות אותו הדבר שנברא בו וכל רבי רבבות המינים שבו עם המזלות הממונים עליהם והמלאכים הממונים על אותם המזלות ושרשם ושרש שרשם למעלה מעלה שבכל עולם. ומאז והלאה עוד כל ימי עולם דברו יתב' נצב בהם להאירם ולקיימם כל רגע בכל פרטי עניניהם ושינוייהם וסידור מצבם. לכן בכל העשר מאמרות לא נזכר רק שם אלקים שאותו המאמר הוא בעל הכחות של אותו הדבר וכל המינים שבו שנבראו בו. שהוא נפשם המתפשט בפנימיות כל פרטי חלקיהם. רק שעתה טח עינינו מראות בעיני הבשר איך ובאיזה אופן דבורו ית' מתפשט בהם. ולע"ל כתיב (ישעיה, מ) וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. היינו שיזדכך השגתנו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעין הבשר ענין התפשטות דבורו יתב' בכל דבר בעולם. כמו שכבר היתה ההשגה מעין זה בעת מתן תורה דכתיב וכל העם רואים את הקולת. והוא ג"כ בכלל מאמרם ז"ל ס"פ אלו עוברין לא כהע"הז הע"הב. הע"הז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד אבל הע"הב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה והבן.
- הגהה: וי"ל עפ"ז מאמרם ז"ל ע"ז הכתוב (מכילתא לגי' רש"י בחומש) שהיו שומעים את הנראה ורואים את הנשמע. ור"ל שכ"כ נתבטלו מהם אז כל כחות הגשמיות ונזדכך השגתם מאד. עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמים שהיו תחלה רואים אותם ראי חושיית עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל. עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמים. היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אזן שישנם במציאות. והענינים הרוחנים שתחלה הי' צריך להבינ' ענינם לשמע אזן. עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם:
והוא ענין הכתוב (ישעיה, ל) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך. וע' ז"ח יתרו (ל"ד סוף ע"א) כנפים כסויין לאתכסאה שמהן וכו' ע"ש היטב כל הענין: ולבן פתח ית"ש ראשית עשרת הדברים אנכי ה' אלהיך. כי זה כל עיקר יסוד האמונה שצריך כל איש ישראל לקבוע בלבו שרק הוא ית"ש הוא הבעל כח האמיתי ונשמת וחיות ושורש העיקר שלו ושל כל הברואים והכחות והעולמות כולם:
זהו ענין ופי' של שם אלקים בעל הכחות כולם. אבל עכ"ז לפי פירושו וענינו של זה השם משמע שיש במציאו גם עולמו' וכחות מחודשים מרצונו הפשוט יתברך שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות כחות ועולמות. אלא שהוא יתברך הוא נשמתם ומקור שרש כח חיותם שמקבלים מאתו יתב' שמתפשט ומסתתר בתוכם כביכול. כענין התפשטות הנשמה בגוף האדם. שאף שהיא מתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו. עכ"ז לא נוכל לומר שהגוף מתבטל נגדה כאילו אינו במציאות כלל. וכן בכל כח ועולם עליון שמתפשט בכל עצמות הכח והעולם שתחתיו. עכ"ז גם הכח והעולם התחתון ישנו במציאות. והוא כפי אשר מצדנו בענין השגתנו כמש"ל: אבל שם העצם הוי"ה ב"ה מורה על הבחי' והענין כפי אשר הוא מצדו יתברך שנתבאר למעלה (ואף שגם שם הוי"ה ב"ה נקרא ג"כ מצד התחברותו יתב' ברצונו להעולמות. כי עצמות אדון יחיד א"ס ב"ה בבחי' היותו מופשט מהעולמות לא אתרמיז בשום שם כלל. אעפ"כ העולמות המה בטלים ומבוטלים במציאות נגדו יתברך מצד זה השם הנכבד. והוא מעין הבחי' כפי אשר מצדו יתב'). ולכן נקרא שם העצם שם המיוחד ב"ה:
וזש"ה כי ה' הוא האלקים כו'. ר"ל עם כי מצד השגתנו הוא נקרא בשם אלקים ומצדו יתב' נקרא בבחי' שם הוי"ה ב"ה. באמת הכל א' וה' הוא האלקים כו'. כמש"ל פ"ז ענין הצמצום והקו דכלא חדא:
וזהו ג"כ בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל לכוין שהוא יתב' הוא אלקינו בעל הכתות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כחות ועולמות ובריות עכ"ז הוא בבחי' הוי"ה ואחד מצדו יתב' שאין הברואים כולם חוצצים ח"ו כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל ונקרא גם עתה הויה ואחד:
- הגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל בפסחים (דף נא.) בענין השבח בשכמל"ו {ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד} ביחוד ק"ש שהתקינו שיאמרוהו בחשאי. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' התחילו עבדיה להביא לה בחשאי. ולכאורה יפלא משלם ז"ל הלא שבח גדול הוא: ועפ"י פשוט י"ל דלפי האמת אינו שבח כלל. כמו האם יחשב לשבח למלך ב"ו לומר שהוא מולך על רבי רבבות נמלים ויתושים. והמה מקבלים עליהם עול מלכותו ברצון כ"ש וק"ו אין ערך כלל שהוא יתב' אשר אין ערוך לקדושתו ועוצם אחדותו הפשוט וכל העולמו' כלא חשיבין קמי'. ודאי באמת אינו שבח כלל שנשבחהו יתב' שהוא ברוך ומפואר בכבוד מלכותו על עולמות נבראים שכולם שפלים ולא חשיבין קמי' כלל. רק שהוא יתב' במקום גדולתו תמצא ענותנותו שגזרה רצונו לקבלו מאתנו לשבח. לזאת המשילוהו ז"ל לציקי קדרה. והתקינו שעכ"פ לא נאמרו אלא בחשאי: ולפ"ד הנ"ל י"ל פנימיות כוונתם ז"ל היינו שאחר שיחדנוהו בפסוק שמע שהוא רק אחד אחדות פשוט ואין עוד מלבדו כלל וכל העולמות הם כאלו אינם במציאות כלל. איך נשבחהו אח"ז שהוא מבורך בכבוד מלכותו על עולמות. שגם העולמות ישנם במציאות והוא יתב' המולך עליהם. ואינו נחשב לשבח נגד עוצם יחוד פסוק שמע. אלא שגזרה רצונו יתב' שאעפ"כ נשבחהו בזה השבח. מחמת שכן הוא הענין מצד השגתנו והנהגתנו עפ"י יסודות וחקי תו"הק שנבנו כולם ע"פ זה הבחי' כמש"ל לזאת נאמרוהו בחשאי:
(ולכאורה יקשה ממאי דאמר לי' רבי ירמיה לרחב"א (בר"פ היה קורא) דהיה מאריך טובא בתיבת אחד. וא"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת. ולפ"ד קשה קצת לישנא דאמליכת' על תיבת אחד. אמנם גם הא לא תברה. כידוע ליודעים בדברי האר"י ז"ל שכל תחלת ראשית מחשבתו ית' בענין הבריאה היתה בסוד מלכות דא"ס והבן)