כי ידוע שנפש האדם בכללה. היא כלולה מג' בחי' פרטים והם נר"ן. שהם עצמם הג' בחי' מעשה דבור ומחשבה. שזה כל האדם וגם בכל תיבה יש ג' בחי' מעש' דבור מחשב'. נר"ן והם אותיו' ונקודו' וטעמי' שבה. כמ"ש בהקדמת התקונים ז' ע"ב טעמי אינון נשמתין. ונקודין רוחין. ואתוין נפשין וכ"א שם בריש תס"ז ע"ש.
הגהה: ואף שבכתבי האריז"ל מחלקם לד' בחי' ט' נ' ת' א' כידוע. הכל א'. ועיקרם הם רק ג' בחי' שרשיים. כי בכל ס' התקונים מחלקם רק לג' בחי' ט' נ' א' לבד. ולא נזכרו בו ענין התגין של כל האותיות רק הג' זיונין של שעטנ"ז ג"ץ שהם ענין בפ"ע. והטעם בזה מפו' בע"ח שער ט' נ' ת' א' פ"ו ז"ל שם בקיצור. גם בזה יובן ענין מאמר התקונים כי פעם הוא אומר כי האותיות הם גופא כו'. ובמקומות אחרים מצאנו כי האותיות נפש. כו' א"כ האותיות נקראים גוף כו' והתגין כו' הם הנפש דהאותיות וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף כך. התגין אינן נפרדין מאותיות בס"ת לעולם. משא"כ הנקודות וטעמים כו'. כי התגין הם משתתפי' ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף והתגין הם כללות האותיות כו' . ובעבור זה אין התגין רמוזים ונזכרים בתקונים יען כי הם והאותיות משתתפים יחד כו'. כי בהזכיר את הגוף ממיל' הנפש בכלל כי הם משותפים כנ"ל. עכ"ד וע"ש באורך :
האותיות הם בחי' מעשה כי מציאת אותיות גרידא בלא נקודות א"א שיהיו אלא בבחי' מעש' היינו מעש' הכתיב' כמו שה' כתובי' בס"ת בלא נקודות. כי בדבו' א"א להוציא' מהפ' אם לא ע"י צירוף הנקודות אליהם. לכן האותיות לבד בלא נקודות נקראים בח' נפש (היינו עם התגין כמ"ש בהג"ה) שהוא בחי' מעשה כידוע. והנקודות הם בחי' רוח שלהם. כנ"ל שהנקודות באים עם האותיות ע"י הדבו' של האדם שהוא בחי' רוח. וכמו שעיקר חיות האדם ע"י בחי' הרוח שבו. שבצאת ממנו הרוח הוא מת אף שחלק מנפשו נשאר בו עדיין כידוע. כן עיקר חיות תנועו' האותיות הם הנקודו'. שבלתם א"א להוצי' האותיות מהפה. וכמ"ש בכ"מ בתקונים והמשכילים אלין נקודי. יזהירו דנהרין באתוון והטעמים של התיבו' הם בחי' המחשבה וכוונת הלב. שהוא בחי' הנשמה כידוע. כי הם תנועות והנהגת הנקודות והאותיות ונטייתם לאיזה צד שהוא דבר התלוי במחשבה בשכל ובז"ח שה"ש נ"ז ע"ד תורי זהב אינון תנועי דטעמי כו' בנין דאינון אתיין מרישא דמלכא למיהב דעתא וסכלתנו לאתוון כלהו. וע"ש עוד בענין הג' בחי' ט' נ' א' באורך. ושם (ד' נ"ח ע"ג) תנועה דטעמי דאינון תקונא ושלימו בדעתא וסוכ"לתנו למנדע ידיעה כו' כלהו מטלניהון בחכמתא ובסכלתנו כו'. תנועי דאיהו שלימו דכלא אן אינון בב"נ. אלא רזא דא כו' לגו סוכלתנו ומדע כו' הן בזקיפו הן למיזל כו' כלא איהו מנדע וסכלתנו כו' ע"ש. ולכן נקראים טעמים. כמו שהטעם והפי' של כל ענין כהוא השכל הנסתר שבענין שמתוכו יוכל האדם להבינו במחשבתו ובתיקון י"ח ל"ה ב' ואתוון אינון לגבי נקודין כגופא לנבי רוחא כו'. ומאנא דנקודין איהו נפש. נשמתא איהי כתר על כלהו ומנה כתרין דאינון טעמי תנועה דנקודין ואתוון. ואיהי תליא במחשבתא. ונקודין תליין באמירה. ואתוון בעשיה:
ולכן העובד האמיתי בכונה רצויה. יכוין לשפוך ולדבק יחד בתפלתו כל הג' בחי' נפש רוח נשמה אשר נפשו כלולה בהם. שבעת שמוציא מפיו כל תיבה מהתפל' שיש בה כל הג' בחי' נר"ן באותיותיה ונקודותיה וטעמיה. יתעצם בטוהר לבו בעוצם התשוקה לקשר ולדבק על ידה ממטה למעלה בסדר המדרגות נפשו ברוחו ורוחו בנשמתו ויתעלו כולם לשרש אותה התיבה בעולמות העליונים. וזהו הענין שאמרו בתז"ח (ע"ו ריש ע"א) והמשכילים כו' אינון דאית בהון שכל לאשתמודע בצלותא איך סלקא כו' באתוון ונקודי וטעמי כו' ע"ש. ושם (בדף ע"ח ריש ע"ג) ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך בעמידה דצלותא כו'. כלילא מכלא טעמי ונקודי ואתוון:
- הגהה: ועי"ז יתוקנו כל הג' בחי' אלו. אף את פגם ח"ו באיז' מהם ע"י מעשיו או דבוריו או מחשבותיו אשר לא טובים. וגרם ח"ו על ידיה' לרחק ולהפריד ההתקשרות שביניהם כמש"ל בשער א' פי"ח. עתה עי"ז יתוקנו לחזור ולהתקשר כל א' בחבירו שעליו כבתחלה. שזהו שורש עיקר ענין התשוב' כמש"ש באור' ע"ש: וזהו ענין הכתו' (ישעיהו, ו) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע. פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. שבסיפי' דקרא הסידור הפוך מסדרי' דרישי'. כי הלב הוא בחי' המחשבה כידוע. והאזנים הם כלי שמיעת הדבור. והעינים הם כלי הראי' לראות ענייני המעשים בפועל. והם הג' בחי' נר"ן. ובחטאי האדם המה מסתלקים ממנו מעט מעט כסדר. שמעת שעולה על רעיון האדם לבד מצד הנפש לעשות שום חטא. אז מסתלקת בחי' הנשמה תיכף. כי היא בחי' גבוה ונעלה מאד. ואת ח"ו חטא יותר. גם בחי' הרוח מסתלק ממנו לגמרי. או נפגם ונתקלקל ח"ו. ואז אין התקשרותו בבחי' הנשמה בשלימות כראוי. ואם ח"ו הרבה והוסיף לחטוא יותר. אז גם בחי' נפשו נפגמת או נכרתת ח"ו לגמרי מהתקשרותה בבחי' הרוח. וכשהוא חוזר בתשובה. הוא חוזר להשיג אותם כסדר ממטה למעלה היפך מסדר הסתלקותם תחלה. תחלה הוא משיג לבחי' הנפש. ואח"כ בא ושורה עליה הרוח ומתקשרת בו. ואח"כ באים וחופפים עליהם ניצוצי אור הנשמה. ואז מתקשרים כל אחד בחבירו כראוי. ובזה מבואר הכתוב מאליו: ואף שבשער א' פ"ב נתבאר. שאם פגם או הכרית ח"ו בחי' נפשו. והוריד כל ט' ספירותיה במצולות הרע. ע"י תשובתו הוא מאציל וממשיך קדושה ואור עליון מלעילא על בחי' נשמתו תחלה. וממנה נמשך על רוחו. ואז הרוח מבהיק מזיו האור כגדול הנשפע עליו גם על הנפש. ועי"ז היא מתעלת מעמקי הרע להתקשר בבחי' הרוח כמקדם.
- וכן עד"ז כאשר נפגם הרוח ח"ו כמש"ש. וכידוע בדברי האריז"ל שלתיקון איזה פרצוף ובחי'. צריך להמשיך אורות ומוחין חדשים מלעילא לעילא דרך כל הפרצופי' והמדרגות כולם עד אותו הפרצוף והבחי' שצריך לתקנו. שאליו נמשכו המוחין. היינו רק כדי להעלות הנפש מעמקי הטומאה שנשקעה בתוכו או לתקן פגימותה. צריך להמשיך קדושה ואור עליון מלמעלה למטה. לגרש ולכלות ברשפי אש השלהבת הזה את הכחות הטומאה שנשקעה בתוכם או למלאות פגימתה. ולהעלותה מטוהרה ומתוקנת שתוכל להתקשר עם הרוח. וכן עד"ז בבחי' הרוח שנפגם. כדי לחזור ולתקנו כבתחלה. אבל אחר שכבר נתקנו ע"י התשובה. סדר כניסתם אח"ז בגוף האדם הוא ממטה למעלה כנ"ל. וזהו ושב פי' כשהיה משיב כל בחי' על מקומה. אז היה נרפא: