ובפרט בעת עמדו להתפלל לפניו ית' אשר בשעת' המיוחדת לה היא עיקר המזון להעולמות ולנפש האדם עצמו *) וכמ"ש בזוהר בראשית (ח"א כד, א) מזונא דיליה צלותא דחשיבא לקרבנא. וברע"מ פ' אמור הנ"ל בפ"ז ורבקה אמרה אל יעקב כו'. לאתער' איהו באינון מטעמים דילי'. ויעקב אתער מתתא מת'. לבש בצלותין ובעותין כו'. ויאמר מי אפה הצד ציד בכמ' צלותין ובעותין ואוכל מכל וכו'. ובפ' פנחס (ח"ג רלה, א) ויאכל מציד בגו אלין אינון צלותין דאזלין ומתתרכין כו'. ובזוהר שם (ח"ג רכו, א) ע"א וב' ביאר כל סדר הכתוב אכלתי יערי וגו' גם על סדר מטבע התפלה כולה מראשיתה עד סופה ע"ש. וכן ברע"מ שם (ח"ג רמד, א) פירשו ג"כ על סדר התפלה באופן אחר קצת ע"ש. ושם (ח"ג רמא, ב) אר"ש על רזא דא אסיר לב"נ לטעום כלום עד דייכול מלכא עלאה ומה איהו צלותא כו' עד דמלכא עלאה אכיל והיינו ג"ר וג' אחרונות. כיון דאיהו אכיל כו'. ע"ש באורך. והכל על הכוונה הנ"ל שהוא המשכת תוספת קדושה וברכה ונהירו לכל עלמין וכמפורש בזוהר ויחי הנ"ל ע"ש היטב. וצריך העובד האמיתי לכוין לזה:
הגהה: ועבודת התפלה נגד תמידין תקנוה שהיו ג"כ בשעת' הקבוע להם עיק' המזון הנ"ל. כענין את קרבני לחמי (את הכבש אחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כענין סעודת הבקר והערב שהן עיקר המזון) וכתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב והוא אמרם ז"ל בחזית רעיתי אין רעיתי אלא פרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין כו'.
וע' זוה' ויצא (ח"א קסד, א) פתח כו' את קרבני לחמי גו'. ובפ' ויחי (ח"א רמז, ב) (ח"א רמח, א) בנימין זאב יטרף גו'. ובפ' בא (ח"ב לז, ב) יבא דודי לגנו ויאכל כו' ע"ש בכל אלו המאמרי' באורך. ובפ' ויקרא (ח"ג ד, א) ושם (ח"ג ז, א) סוף ע"א ובפ' בלק (ח"ג רב, א) סוף ע"א ובפ' פנחס (ח"ג רמא, א) דרשו כל ענין הכתוב אכלתי יערי וגו' על סוד ענין הקרבנות ע"ש. ושם בפ' פנחס (ח"ג רנב, ב).
וע' שם (ח"ג רמ, ב) ענין נפלא בזה. וכן פרט וביאר שם כל אברי כלי מבשלי ומעכלי האכילה שבאדם שהמה ג"כ בסדרי פרקי המרכבה עולמות וכחות עליונים מכונים בשמות אותן האברים ממש שהן כלי מבשלי ומבררי הקרבן ע"ש היטב בדף (ח"ג רכד, א) ודף רל"ד ורל"ה בזוהר וברע"מ שם. ובסוד ד' דרגין דקרבן אשה ריח ניחח לה'. ג' דרגין אתה ריח ניחח כסדרן בג' עקרי אברי האכילה כבד לב מוח. אשה בכבד. ריח בלב. ניחח במוח. (ובביאור ענינם אכ"מ להאריך). שעל ידם מתיישבין הגי בחי' נר"ן שעיקר משכנם הוא בתוך אלו ג' אברים ועוד דרגא עלאה טמירא בחינת נשמתא לנשמתא סוד שרש הושמה הדבוקה כביכול בו יתב' וזהו לה'. ולכן ארז"ל ברכות (דף נה.) בזמן שבית המקדש היה קיים מזבח מכפר. עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו: