וכן על התעוררות שלמעלה ע"י בחינת המחשבה. אמר דוד המע"ה היוצר יחד לבם המבין וגו' והיה צ"ל המבין כל מעשיהם. למעלה בפי"ב פירשנו על בחינת המעשה ויש לפרשו ג"כ על בחינת המחשבה. והוא כי יתכן ששני אנשים עושין עבירה אחת ועכ"ז אין עונשן שווה או מפני שהא' שכלו והשגתו יותר גדולה מחבירו מצד ששורש נשמתו ממקום גבוה ועליון משל חבירו והעונש הוא כפי ענין הפגם שגרם למעלה והפגם של כל א' מגיע עד שורש נשמתו כמ"ש בתקונים סוף תמ"ג מאן דפגם לתתא פנים לעילא לאתר דאתגזר נשמתי' ושם בת"ע קכ"ג א' וכד בר נש עביד חובין כפום ההוא בר נש הכי סליק חובי' לאתר דאתגזר נשמתי' וכו' ועונשי' איהו סגי כפום דרגי' וכ"כ האריז"ל בשער היחודים ריש תיקון עוונות. ובפע"ח בהקדמת שער השבת פ"א ובגלגולים ואינו דומה המטנף חצר המלך למטנף פלטין של מלך וכ"ש הכסא או בגדי תפארתו וכ"ש הכתר. ואף שכל עולם שהוא יותר גבוה ונעלה אין בכח העוון לפעול בו פגם ורושם גדול כ"כ עכ"ז עונשו גדול יותר כי מי שהוא ממונה לטהר ולצחצח כתרו של מלך אם השאיר עליו אפי' אבק מועט לבד אין ערוך ודמיון לעונשו לעונש הממונה לנקות חצר המלך אף אם השאיר או הניח בתוכו הרבה רפש וטיט. ולכן רבו משפטי ה' אמת בשינוי חילוקי העונשים לאין קץ. לכל א' כפי מדרגת הפגם בשורש נשמתו מאיזה עולם חוצבה גם לא יהיה שווה עונש שני האנשים מטעם שלא היתה מחשבת שניהם שווה בעת עשיית העוון והפגם נמשך בהעולמות גם לפי ענין המחשבה בשעת העשייה ואם האחד הדביק יותר מחשבתו להעבירה ודאי שהוא ראוי לעונש יותר גדול כי אז הפגם מגיע ח"ו לעולמות יותר עליונים. ומטעם זה השוגג עונשו יותר קל מהמזיד: ולכן אמרו (יומא כ"ט) שהרהורי עבירה קשין מעבירה: ז"ש היוצר יחד לבם (היינו שרואה יחד מחשבו' לבם כמו שפי' רז"ל במס' ר"ה י"ח א') המבין אל כל מעשיהם. ר"ל שהיוצר עליון ית"ש רואה ומבין מחשבות לבם המצטרף אל מעשיהם ודן את כל א' כפי ענין מחשבת לבו שהיה בעת עשיית העוון:
וכן אמר שלמה המע"ה כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם גו'. ר"ל שמלבד העונש על מעשה העוון בפועל. עוד יביא האלהים ית"ש במשפט את כל מעשה לגלגל עליה לדונה גם על המחשבה הנעלמה. איך ובאיזה אופן היתה בעת העשיה. וכן אמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. כלל כאן דרך כלל את כל העולמות ארץ הוא עולם האמצעי. שמים הם כלל העולמות העליונים. ותהומות הם כלל התחתונים. ואמר אח"ז בני אל יליזו מעיניך ולשון עין מצינו כמה פעמים במקרא נאמר על ענין המחשבה. כמ"ש ולבי ראה גו'. החכם עיניו בראשו. ויליזו מצינו במשנה שהוא לשון עקמומית כמו נילוז הוא ומליז את אביו שבשמים עליו (סוף כלאים) ז"ש בני חוס נא וחמול על עולמות היקרים שנבראו בחכמה ובתבונה ובדעת. והזהר שלא תגרום ח"ו עיקום וקלקול לכולם במחשבה אחת אשר לא טובה ח"ו:
ואלו הג' בחי' מעשה דבור מחשבה הן כלל הבחינות פנימיות של האדם שהם הג' בחי' נר"ן כי המעשה הוא מבחי' הנפש כמ"ש והנפש אשר תעשה הנפשות העושות והרבה כיוצא כי הדם הוא הנפש שהנפש שורה ומתלבש בדם האדם ולכן עיקר משכנה בכבד שהוא כולו דם ומרוצת הדם בכל פרטי חלקי האברים כלי המעשה הוא הנותן להם חיות התנועה והתעוררות שיוכלו לפעול ולעשות את אשר בכחם ואם יומנע מרוצת הדם מאבר א' אותו האבר מתייבש ואין בו שום תנועה לעשות שום דבר והוא אבר מת. והדבור הוא מבחינת הרוח כמ"ש (ש"ב כ"ג) רוח ה' דבר בי וברוח שפתיו (ישעי' י"א) וכמו שת"א ע"פ (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה. לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא רוח והבל מהפה ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב. כי רוח והבל הדבור עיקרו וראשיתו הוא עולה מהלב. ומחשבה היא בחינת הנשמה שהיא המלמדת לאדם דיעה ובינה בתוה"ק. לכן עיקר משכנה הוא במוח כלי המחשבה והיא הבחי' העליונה שבהם. וכן אמרו בב"ר פי"ד חמשה שמות נקראו לה כו' נפש זה הדם כו'. רוח כו'. נשמה זו האופי' דברייתי. ר"ל דעתו ומחשבתו כמו שפי' הערוך ורש"י ז"ל: